ליבא דאימעיט – לחנוכה

בסיום ימי בית שני הייתה ירידה נוספת באור תורה שבעל פה. הגמ" אומרת (תמורה טו, ב) שעד דורו של ר" יוסי בן יועזר (שהוא דור החשמונאים) לא הייתה מחלוקת, ומאז הייתה מחלוקת, וכלשון הגמ": "הוו גמירי כמשה רבנו", ומקשה הגמ": "והא תניא: משמת משה, אם רבו מטמאין – טימאו, אם רבו טהורין – טיהרו", דהיינו שגם עד ימי ר" יוסי בן יועזר הייתה מחלוקת. עונה הגמ": "ליבא דאימעיט". גם עד ימיהם הייתה מחלוקת, כדרכה של תורה. אבל כשהיה רוב לצד אחד ראו כולם שדבריהם אמת. אבל משמת ר" יוסי בן יועזר, אף שקיבלו את דעת הרוב, אמרו שיש מקום לדעת המיעוט. וזו הכוונה של הגמ" "ליבא דאימעיט". דברים אלו רמז הגר"א שם בהערה קצרה, (טז, א, ס"ק א): "והא דקאמרינן לעיל [משמת משה] "אם רבו מטמאין" [טמאו וכו"], היו מסכימים לדברי המרובין".

ירידה זו של "ליבא דאימעיט" נגרמה מכח המלחמה ביוונים ובמתייוונים, שניסו בכל כוחם להלחם בתורה שבעל פה. היכולת שלהם לפגוע בלב, בכח הפנימי, הייתה מפני שבגלות זו, בשונה משאר הגלויות, המתייוונים באו מתוך עם ישראל, וזה מהווה פגיעה מבפנים. פגיעה זו היא חלק מהקללה שבתורה: "וירדו בכם שונאכם" (ויקרא כו ודברים כט) ובתו"כ אמרו: מכם ובכם. וזה פגע בלב של ישראל, וע"כ אומרת הגמ" "ליבא דאימעיט". הלב של כלל ישראל נהיה יותר קטן. זוהי הגלות, וזהו "להשכיחם תורתך", להקטין את התורה ולהקטין את הלב.

הנס של חנוכה היה שהיה בו מעין מתן תורה חדש. חזרו אותם כוחות של הרחבת מעיינות תורה שבעל פה. ניצחון המכבים גרם לחיזוק כלפי חשכת התורה שרצו היוונים לעשות, ובמדרש (ילקוט שמעוני, שמיני, תקלו) ""את הגמל" זו בבל, "כי מעלה גרה הוא" שמגדלת את דניאל… "ואת הארנבת" זו יוון… שמגדלת הצדיקים".

הגמ" בסוטה (מ"ט, א) אומרת: "משמת ר" יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה". ורש"י אומר שאינו יודע מהו. ונדמה שאפשר לומר שהכוונה היא למה שאמרנו בשם ספר היכולת שבבית שני ניתנה "זיווה של תורה". ר" יוחנן בן זכאי היה אחרון התנאים בבית שני. כל זמן שהיה בית שני בנוי, לגדולי התורה היה זיו של תורה. (עי" לעיל בביאור מעוז צור ב")

זה היה עניין כוחה של תורה שהתגלה בבית שני. נבואה נסתלקה, אבל חכמה של תורה קיימת ומתגדלת. וחכמת התורה, היא במקום נבואה. כמו שאמרו חז"ל בבבא בתרא (יב, א) "אע"פ שניטלה נבואה מן הנביאים מן החכמים לא ניטלה", וכתב הרמב"ן (שם) שכוונת חז"ל שיש נבואה בדרך של חכמה.