א. איתא בבאר-היטב (באהע"ז סי' קי"ט סע' א' בשם הראז"ח): מצות גירושין היא מצות עשה. ובזה א"ש מה שנהגו ששכ"מ בלא בנים כותב גט, אע"פ שמבטל בכך עשה דיבום וחליצה, כי גם נתינת הגט היא מ"ע. יש לשאול: אם זה מ"ע, מדוע אין מברכין עליה ככל המצוות? בפשטות י"ל דלמ"ד שברכת הקידושין היא מצוות השבח, ולא ברכת המצוות, מובן שאין מברכין. מידי דהוה אקידושין גופא שא"צ לברך עליהם. אם מטעם הרא"ש שיכול לקיים מצוות פו"ר ע"י פילגש, ומש"ה גם כשמגרש לא תקנו ברכה, אם מטעם הר"ן שאין זמן ראוי שבו ניתן לברך על מעשה המצווה, וכיון שאין מברכין על הקידושין (אע"פ שמעיקר הדין היה צריך לברך, אלא שאי אפשר), אין סברא שיתקנו ברכה על גירושין, שזה מעין "יציבא בארעא, וגיורא בשמי שמיא". שאם על מצוות פו"ר שזו מצווה חיובית שמוטלת תמיד על האדם אין מברכין, אבל על גירושין שאינה אלא דין אם רוצה להפטר מאשתו- צריך לעשות זאת ע"י גט, אינו נראה שיתחייב בברכה.
ב. הרשב"א בשו"ת סי' י"ח נשאל למה אין מברכין על המצוות כולן, וענה "דאין הענין תלוי בטעם אחד אלא כל מצווה שאין בה מעשה אין מברכין, וכן מצוה שאינה תלויה כולה ביד העושה, וכן כל מצוה שעיקרה אינה מצוה, וכן על הגירושין, משום דיש גירושין בעבירה, כגון שלא מצא בה דבר ערוה ומגרשה. ואע"פ שיש מצוה במקצתן… כגון שנישאו בעבירה, לא פליגי רבנן שיברך במקצת" ומבואר בדבריו שאם מעשה הגירושין הוא במקום מצווה, היה עליו לברך, אלא שלא חילקו. ועוד כתב "כשם שאין מברכין על מיתות בי"ד, לפי שה' חס על בריותיו, ואינו חפץ במיתתן של רשעים. כענין שאמרו שאין אומרין הלל בר"ה מפני שהוא יום הדין" גם כאן י"ל על מה דאיתא בסוף גיטין (צ.) "כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות" (ושם ה' נמחק על שלום בית ועוד מאמרי חז"ל כיו"ב), שפשוט שה' אינו חפץ בסתירת הבית הישראלי, וע"כ אין לו לברך.
ג. אבל מטעם שכתב הרשב"א שאין מברכין על מצוה שתלויה ביד אחרים (שמא האשה לא תקבל ממנו), אין ללמוד לכאן, שהרי גירושין מהתורה הן בעל כרחה, ואינה תלויה בה. אבל יש לשאול (וכך הקשה התומים)- לרשב"א שסובר שברכת הקידושין זו ברכת השבח, אמאי לא נקטיה עם הני מצוות שאין מברכין מפני שתלויות ביד אחרים? ביאר בזה חידושי הרי"מ שאין כוונת הרשב"א, שכיוון שיכול חבירו לברוח אינו מתחייב בברכה, אלא שלא תיקנו ברכה אם החיוב תלוי באדם אחר, אלא רק במקום שכל החיוב עליו. וכך גם מדוקדק מלשונו. לכן על צדקה והלואה אין מברכין, כי רק כשיש עני מחוייב לסייע לו, אבל כשאין עניים אין מוטלת עליו המצווה לעזור. אבל בקידושין, אף שללא אשה אינו יכול לקיים את המצווה, מ"מ גם כשאין אשה מוטלת עליו מצות פו"ר, וינה פוקעת ממנו, אלא שאנוס לא לקיים.
ד. ובזה גם מתיישבים דברי הרמב"ם בה' אישות פ"ג הל' כ"ג: "כל המקדש אשה… צריך לברך קודם הקי' ואח"כ מקדש כדרך שמברכין כה"מ ואם קידש ולא בירך לא יברך… שזו ברכה לבטלה" מה שנעשה- נעשה. ובהשגות שם: "א"א, מקדש ואח"כ מברך מפני שהדבר תלוי בדעת אחרים, שאם תמשך האשה ולא תרצה הרי ברכה לבטלה." וקשה בתרתי: לראב"ד, מדוע בשאר מצוות שתלויות בידי אחרים אין מברכין אחר המעשה? ולר"מ, קושיית הראב"ד. בשו"ת הר צבי לגרצ"פ פראנק קונטרס מילי דברכות סי' ב' אות י"ז תירץ שהראב"ד ס"ל שזו ברכת השבח ולכן א"ז תלוי במעשה הקידושין, ואפשר לברך גם לאחר הקידושין. לעומת הרמב"ם שסובר שזו ברכת המצוות, וכה"מ מברך עליהן עובר לעשייתן, ומדוייק מלשונו שכתב שזו ברכה לבטלה "מה שנעשה נעשה" וכ"כ המ"מ. אך אכתי קשה לרמב"ם שסו"ס אי אמרה לא בעינא- לא מינסבא. ולפי מש"כ לעיל בפיסקא ג', א"ש שטעם זה אינו מספיק לפטור מברכה. ונראה לומר שמיסוד זה מובן שאין מברכין על גירושין. שאע"פ שיכול לגרשה בע"כ, ואין חשש שתברח, הרי מבואר ברשב"א שהחיוב שיש עליו לגרשה הוא כשמצא בה דבר עבירה כאן שעוברת על דת משה ויהודית. וא"ז תלוי, כי אם בהתנהגותה, שאם חזרה ועשתה תשובה, תו לא רמיא עליה חיב לגרשה, נמצא שכל החיוב אינו תליא כלל אלא בה, וא"כ שפיר אינו מברך.
