מצינו בגמ" מסכת מגילה (ל"א ע"ב): "תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להם לישראל שיהיו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה. מאי טעמא? אמר אביי ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה שנה וקללותיה. בשלמא שבמשנה תורה איכא כדי שתכלה שנה וקללותיה, אלא שבתורת כהנים אטו עצרת ראש השנה היא? אין, עצרת נמי ראש השנה היא, דתנן: ובעצרת על פירות האילן".

מדברי הגמרא הללו נראה, שאפילו במערבא, בארץ ישראל, שבה סיימו לקרוא בתורה אחת לשלש שנים, היו קוראים בפרשת בחוקותי קודם חג השבועות, ואחר כך היו חוזרים לסדר הקריאה הרגיל. נראה, כי הטעם לקריאה זו של פרשת הברית קודם למתן תורה הוא שמתן התורה לישראל היה משהו מיוחד לכלל העולם. עם מתן תורה לעם ישראל נשתנתה הנהגת העולם.

על הפסוק "נחית בחסדך עם זו גאלת" (שמות ט"ו י"ג) דורשים חז"ל (במדבר רבה פי"ב ד"ה להקים): "…נחית בחסדך, אלו הדורות שעמדו משנברא העולם עד שיצאו ישראל ממצרים – שקיבלו התורה, שהיה הקב"ה מנהג אותם בחסדו. וכנגדן אמר דוד כ"ו פעמים "כי לעולם חסדו", ובאותו חסד יצאו ישראל ממצרים, לכן נאמר "נחית בחסדך עם זו גאלת" – שבחסד גאלם, "נהלת בעזך" – בזכות התורה שקיבלו עד הקמת המשכן".

נמצאנו למדים מדברי חז"ל אלו, שבכל הדורות עד למתן תורה, העולם כולו ניזון בחסדו של הקב"ה, ללא זכויות, וממתן תורה ואילך העולם ניזון בדין. מטעם זה תיקן עזרא שיקראו את פרשת הברית קודם לעצרת, שגם היא נקראת ראש השנה.

על פי דברים אלו נבין גם את דברי הגמרא התמוהים במסכת פסחים (ס"ח ע"ב): "…ר" יהושע לטעמיה דאמר שמחת יום טוב נמי מצווה היא, דתניא ר" אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה, או יושב ושונה. ר" יהושע אומר: חלקהו – חציו לאכילה ושתיה, וחציו לבית המדרש. ואמר ר" יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו: כתוב אחד אומר "עצרת לד" אלקיך" (דברים ט"ז ח"), וכתוב אחד אומר "עצרת תהיה לכם" (במדבר כ"ט ל"ה), ר" אליעזר סבר או כולו לד" או כולו לכם, ור" יהושע סבר חלקהו חציו לד" וחציו לכם. אמר ר" אלעזר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא? יום שניתנה בו תורה הוא".

לאחר הדיון במהותו של יום טוב, אם הוא צריך להיות מוקדש כולו לד", או כולו לכם, או לחלקו חציו לד" וחציו לכם, קובע ר" אלעזר כי לגבי עצרת אין מחלוקת, הכל מודים דבעינן נמי לכם. לכאורה הדברים תמוהים: עצרת שהוא יום מתן תורה צריך היה להיות יום שכולו רוחני, כולו מוקדש לעיסוק בתורה, כולו לד". א"כ מדוע דווקא לגבי יום זה, בשונה מכל שאר ימים טובים, הכל מודים דבעינן נמי לכם? אלא, מכיוון שביום מתן תורה פסקה הנהגת העולם להיות על פי מידת החסד, ומעתה צריך לזון את העולם על פי דין. חידוש זה, שהעולם ניזון בדין, מחייב אותנו ליהנות מכך, ובעינן נמי לכם. בדרך זו יש להסביר גם את חיוב הקרבת שתי הלחם בעצרת, חידוש שלא קיים בכל המועדות.

פרשת הברית – עמלות בתורה

לאור תקנת עזרא, שיש לקרוא בפרשת הברית קודם לעצרת, יש מקום לבחון מהותה וטיבה של ברית זו. "תניא, אם בחקתי תלכו יכול אלו המצוות? ת"ל ואת מצוותי תשמרו, הרי מצוות אמורות, הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו? שתהיו עמלים בתורה" (ילקוט שמעוני פרשת בחוקותי רמז תרע"א). העמל בתורה הוא מדרגה בקבלת התורה. עמל התורה הוא קבלת עול תורה, וזה מתאים לזמן קבלת התורה. דבר דומה לכך אנו מוצאים בקרבנות מוסף של חג השבועות. התורה אומרת: "שעיר עזים אחד לכפר עליכם" (במדבר כ"ח ל"), בעוד שלגבי קרבנות שאר המועדות נאמר: "שעיר עזים אחד לחטאת" (במדבר כ"ח ט"ו ועוד). הירושלמי (ראש השנה פ"ד ה"ח) עומד על ההבדל הזה בין מוסף חג השבועות, שבו לא נזכר כי השעיר המיועד לקרבן מוסף הינו חטאת, בעוד שבשאר המועדות , התורה קובעת בפירוש שהשעיר הוא לשם חטאת: "אמר ר" משרשיא בשם ר" אידא: בכל הקרבנות כתיב שעיר לחטאת ובעצרת אין כתיב לחטאת, אמר להן הקב"ה לישראל, מכיון שקבלתם עליכם עול תורה, מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם".

תחילתה של הברית היא איפוא, קבלת עול תורה ועמל תורה. מתוך קבלת עול תורה ועמל התורה, נמשך תהליך הברכות, עד אשר מגיעים למעמד של עם ד": "ונתתי משכני בתוככם, ולא תגעל נפשי אתכם, והתהלכתי בתוככם, והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם" (ויקרא כ"ו י"א – י"ב).

תחילתה של תורה – אברהם אבינו

לימוד התורה בפועל החל עוד קודם לכריתת הברית, עוד קודם לקבלת העול. בכל פעולה של לימוד תורה, גם ללא עול, יש אור של תורה. חז"ל קובעים תאריך מדויק של הופעת אור תורה בעולם (ע"ז ט" ע"א): "תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי העולם, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח. בעוונותינו שרבו יצאו מהן מה שיצאו מהן". שני אלפי תורה מאימת? אי נימא ממתן תורה, עד השתא ליכא כולי האי, דכי מעיינת בהו, תרי אלפי פרטי דהאי אלפא הוא דהווי?! אלא מ"ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית י"ב ה")".

"הנפש אשר עשו בחרן", זו הייתה הישיבה של אברהם אבינו. "אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה הוא ומימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם" (יומא כ"ח ע"ב). הישיבה הינה היצירה הקדומה ביותר בישראל. שני אלפים של תורה המתחילים מימות אברהם אבינו, הם הניגוד הגמור לעולם התוהו שהיה קודם להופעת אור תורה. שנות התוהו נסתיימו עם לימוד התורה (גם כיום ניתן לראות צדדים שונים של חיים של תוהו, אנשים פעילים, רועשים, צועקים, אולם הכל תוהו, והתיקון הוא אחד – תורה).

מה ההבדל שבין תורת האבות לבין תורת הבנים? על הפסוק בשיר השירים "לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך" (שיר השירים א" ג"), נאמר במדרש (שה"ש רבה פרשה א"): "לריח שמניך טובים – ר" ינאי בריה דר" שמעון: כל השירים שאמרו לפניך האבות – ריחות היו, אבל אנו – שמן תורק שמך, כאדם שמריק מכלי לכלי חבירו. כל המצוות שעשו לפניך האבות – ריחות היו, אבל אנו – שמן תורק שמך. מאתיים וארבעים ושמונה מצוות עשה ושלש מאות ששים וחמש מצות לא תעשה". מדברי המדרש עולה כי תורתן של אבות, עם כל חשיבותה, אינה בבחינת תורה שלמה. אמנם גם במיעוט של תורה, בכל פעולה של תורה, ישנו אור של תורה, אך כל תורתם של האבות הינה בבחינת, ריח של תורה בלבד. גם ריח של תורה, תורה הוא. גם ריח של תורה מהווה סיום לאלפיים שנות תוהו. אך ברגע שקיבלו ישראל את התורה, ברגע שנכרתה הברית, נשתנתה מהותה של תורה. שוב אין התורה בבחינת ריח, אלא תורה שלמה הכוללת תרי"ג מצוות. מובנו של הפסוק הוא איפוא כך: "שמן תורק שמך" – שמן זהו שמו של הקב"ה ושמו של הקב"ה הינו התורה.[1]

בעת העיסוק בשמו של הקב"ה בתורה, יש לזכור ולשים לב לפסוקים נוספים המדגישים את הגישה ללימוד התורה: "כי שם ד" אקרא הבו גודל לאלקינו" (דברים ל"ב ג"), "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות כ" כ"א). הגישה ללימוד התורה ולעמלה של תורה נובעת מתוך ברכת התורה[2]. מכאן למדנו גם את ערכה של תורה, אפילו בשעה שנלמדת על ידי אדם יחיד, בכל מקום אשר אזכיר את שמי – אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו (ברכות ו" ע"א). נשאלת השאלה מדוע בפסוק נאמר "בכל המקום אשר אזכיר את שמי", ולא נאמר "בכל מקום אשר תזכיר"? אלא למדנו מכאן שכל אדם הלומד תורה, לומד ביחד עם הקב"ה. הקב"ה לומד תורה עם כל אחד ואחד מישראל. כך צריכה להיות הגישה אל לימוד התורה.

לימוד תורה מתוך אמונה

עם תחילתן של אלפיים שנות תורה, צריך העיסוק בתורה להיות בתורה בשלמותה, מתוך גישה וידיעה כי התורה היא שמו של הקב"ה, ומתוך ברכת התורה. התורה מציינת, כי בעת הלימוד יש לשים לב ולזכור את מעמד מתן התורה: "רק השמר לך, ושמר נפשך מאד, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והודעתם לבניך ולבני בניך, יום אשר עמדת לפני ד" אלקיך בחרב, באמר ד" אלי, הקהל לי את העם, ואשמיעם את דברי, אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה, ואת בניהם ילמדון" (דברים ד" ט" – י").

פסוקים אלו מרחיבים בפנינו את מהותה של הגישה אל עמלה של תורה. ההדגשה בפסוקים הללו הינה על הזכרון של "יום אשר עמדת לפני ד" אלקיך בחרב". לגבי חשיבותו של זכרון זה, כותב הרמב"ן בפירושו לתורה (שם): "הזהיר בה מאוד, כי כאשר אמר שנזהר בכל המצוות, ונשמור החוקים והמשפטים לעשותם, חזר ואמר רק אני מזהירך מאוד, להשמר, ולשמור עצמך מאוד מאוד, לזכור מאין באו אליך המצוות שלא תשכח מעמד הר סיני… וציווה במצוות עשה, שנודיע בו לכל זרענו מדור לדור כל מה שהיה שם בראייה ובשמיעה…".

ובהוספות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם (מצווה ב") כותב הרמב"ן על פסוקים אלו: "כי לימוד אמונת התורה הוא הלימוד בתורה" עיי"ש. הנלמד מתוך דברי הרמב"ן הללו הוא שישנה מצווה מיוחדת הנקראת "אמונת התורה". בכך שהאדם יאמין שהוא מצווה לעשות כך וכך ולהימנע מלעשות כך וכך – לא סגי. האדם חייב להאמין שכל אלו המצוות, בין מצוות עשה ובין מצוות לא תעשה, נצטווינו מאת ד" במעמד מתן תורה. הרמב"ן קורא לזה אמונת התורה. לימוד אמונת התורה הוא הוא הלימוד בתורה, והאמונה היא תכלית הלימוד ועוצמת הלימוד וזהו מהותו של "יום אשר עמדת לפני ד" אלקיך".

בעקבות המונח "אמונת התורה" שחידש הרמב"ן, קבע הגר"א שיש ללמוד בספר הכוזרי, מפני "שעיקרי אמונת ישראל ותורה תלויים בו". אמונת ישראל ואמונת התורה אלו הם מקצועות גדולים ומיוחדים בתורה, והם חלק מהותי מהאמונה הכוללת בקב"ה.

התורה פתחה בסיפור בריאת העולם, ולכאורה צריכה הייתה התורה לפתוח בקיום מצוות, ב"החדש הזה לכם" (שמות י"ב ב"). ביארו חז"ל, כי התורה פתחה במעשה הבריאה, על מנת שנלמד מזה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, ואין אנו ח"ו ליסטים שכבשנו את ארץ ישראל מידי הגויים (רש"י בראשית א" א"). אף הידיעה והאמונה כי ארץ ישראל שלנו היא, הינה חלק מהברית, ואף היא מקצוע גדול ומיוחד בתורה.

תכלית התורה היא אמונה, אמונה מתוך גדלות. האמונה הינה היסוד, השורש והענף של קיום התורה. אכן העמל בתורה הנובע מתוך אמונה, מכוון אותנו לאמיתה של תורה. כל התורה כולה אמת, אך אמיתה של תורה הינה מתוך קבלת עול מלכות שמים (תוס" גיטין ו" ע"ב ד"ה א"ר יצחק). התורה הנלמדת מתוך גישה זו, אינה פולקלור, ח"ו, אלא ערך חיים. התורה מלמדת אותנו בכל מצב ובכל זמן, מה עלינו לעשות, וכיצד יש לנהוג.

ידועים דברי חז"ל (ברכות ס"א ע"א) שמנוח עם הארץ היה, שנאמר: "וילך מנוח אחרי אשתו" (שופטים י"ג י"א). מנוח עם הארץ היה, שכן אפילו חומש הוא לא ידע, שכן בחומש נאמר: "ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש" (בראשית כ"ד ס"א). לכאורה, סיפור התורה אודות רבקה הוא סיפור מעשה נחמד, פולקלור, אך חז"ל לא כך למדו. מתוך סיפור התורה, יש ללמוד הלכות צניעות, הקובעות, שאין האיש הולך אחר האשה, ומשום כך הכל קוראים למנוח עם הארץ, שכן לא ידע ללמוד מתוך החומש הלכות צניעות.

משבר הדור – מיעוט לימוד אמונה

הכל רואים שהיום קיים משבר רוחני גדול במדינה. שורש המשבר הוא במוסדות החינוך, החינוך הכללי הולך ומתרוקן מערכים רוחניים. הלב מודאג ממה שיש בכלי התקשורת, בתיאטרון וברחוב. ממש עולם התוהו, בית הספר אינו מקנה חוסן יהודי, וחוסר החוסן הזה משפיע על דמותה הכללית של המדינה. (חוסן – זה סדר נשים). לצערנו, יש אביזרייהו של עבודה זרה וגילוי עריות.

חז"ל אמרו, שישראל לא ביקשו לעבוד עבודה זרה, אלא כדי להתיר להם עריות (סנהדרין ס"ג ע"ב). בחברה הישראלית נתגלו סדקים רוחניים בקיומם של ערכים רוחניים, סדקים באמונה ובלימוד תורה, סדקים באמונה בארץ ישראל, באחווה ובסבלנות, וכל זה נובע מקטנות אמונה. החיסון היחידי לכך הינו לימוד התורה לימוד אמונת התורה. בעיית החינוך הינה ה"עם ארצות" הגדולה, ולסילוק "עם ארצות" לא סגי בקמצוץ תורה, אלא כמו שאמרו חז"ל (ברכות נ"א ע"א): "הרחב פיך ואמלאהו" – בדברי תורה קאי. כדי לחזק את המחסור הרוחני, יש צורך בריבוי תורה.

באופק נראה, כי יש סיכוי ותקווה לתגבורת לימוד התורה והחזרת העטרה ליושנה. ישנם, ב"ה, ישיבות של נוער לומד. הורים רבים דורשים לתגבר את לימוד התורה בבתי הספר. יש להענות לדרישות אלו, ולחזק את לימוד התורה והאמונה, ובכוחו של לימוד זה להשפיע על מצבה הרוחני של המדינה כולה.

לאנשי החינוך בירושלים תפקיד מרכזי בהגברת לימוד התורה והאמונה. בירושלים נוסד בית הספר הראשון בישראל, כמו שמסופר במס" בב"ב כ"א ע"א (ועיין תוס" שם), "כי מציון תצא תורה ודבר ד" מירושלים" (ישעיה ב" ג"). ברצוני להציע, כי בכל שיעורי התורה הניתנים על ידי המורים, או רבני בתי הספר, יוקדש חלק ניכר לשיעורי אמונה, כמו בישיבות, גם על חשבון לימוד תורה והלכה. לימוד אמונה הינו גם כן לימוד תורה. יתר על כן, גם בנות הפטורות מלימוד תורה, חייבות בלימוד האמונה. ריבוי לימוד תורה ואמונה, בכוחו להחזיר עטרה ליושנה בכל מרחבי מדינתנו.

אין אנו מתייאשים מהחינוך הכללי. אנו מקווים שגם במערכת חינוך זו יתוגברו לימודי התורה והאמונה לחיזוק ערכיה הכלליים של כלל האומה, היינו: תורה, אחדות ישראל וארץ ישראל. מתוך החינוך לערכים אלו יתחסנו הנוער, הצבא והאזרח במדינת ישראל. ברכתי שלוחה למורים ולמדריכים של נערי בני ישראל, שתזכו לגדלם, לחנכם ולחכמם בריבוי תורה ואמונת התורה, במידות טובות וריבוי אהבת ישראל בכל מקום שהם, ונזכה לישועת ישראל במהרה בימינו, אמן.