לפרשת כי תבוא

לפרשת כי תבוא
ראש הישיבה הרב שאול ישראלי זצ"ל





שיחה לפרשת כי תבוא

הגדתי היום לה” אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה” לאבותינו לתת לנו”. וברמב”ן בפרי זה שהבאתי הגדתי והודיתי וכו”. ולכאורה אינו מובן, למה הגדה זו קשורה דוקא בפרי זה, כאילו רק בזה מתאשרת העובדא הזאת שבא אל הארץ, ולמה רק עכשו מתבטאת ההודאה ולא היה עליה החיוב קודם.

אולם עומקם של דברים במצות ביכורים, כאשר בכל המצוות, שיש בהם התגלות אהבתו של הקב”ה לישראל, מהגדול שבגדולים עד הקטן שבקטנים, השגחתו הפרטית על כל מעללי איש, עד שלא בזה לקבל מתנת ידו ליד מזבחו. האכר הנדח המתגולל כל היום עם פרתו ולולו, אשר לא ידע יום ולא לילה, הרחוק מישוב עירוני אשר לא ידע את הרוחות המנשבות לרוח היום, הוא ודוקא הוא, אליו מכוונת המצוה הזאת. קח לך בן אדם, אשר דומה שאין לך בעולמך אלא ערמת אשפתך ודאגת משפחתך, אסוף לך בטנא קצת מברכת ה”, גרגרים אחדים ענבים איזה זנבות שבלים ואף רמון תוסיף בו. תנאי אחד רק אני רוצה – פרי אדמתך, רק מפרי אדמתך. לא חשוב כמה ולא חשוב מה, חשוב רק שזה יהא מאדמתך, שאתה עמלת על זה, שאתה טפחת את זה, ולקחת את זה לא לשוק אשר כל אחד ימשמש בזה, אלא שים פעמיך למקום הגדול והקדוש.

והאכר הפשוט והדל, אשר שם בית המקדש דיו לעורר רגשי קודש ופחד, אל תרתע. בא פנימה עם מנחתך, ראה השם את דרכיך ורצה מעשיך. “וענית ואמרת”, וספרת את כל הקורות, כנראה שהקב”ה רוצה לשמע את “העברי” שלו. וספרת גם מהקורות אתך, גם מה הסבה שהשפון כה דל, גם למה התאנה לא מופיעה, שמא לקתה. כן, כן, הקב”ה רוצה לשמע ממך, ממך אשר האדונים הגדולים אשר בעיר לא רוצים להכניס לביתם כי אם בדרך האחורית, ממך דוקא הוא רוצה לשמע, דוקא את מתנתך הוא רוצה לקבל – “אדמתך”. ועשיר, כמה שלא ירצה לשלם בשביל מצוה זו, עשיר יושב כרכים תלוש מאדמה, לא יקימנה.

ואז, כשרואה המביא את כל התכונה, כשהוא מרגיש את כל הכבוד אשר יש לו בזה, יתמלא רגשי קודש עליון וענה ואמר: “הגדתי היום”. כן, רק היום, עכשו אני מרגיש, עכשו אני רואה, כי אינני מסכן ודל. עכשו אני יודע, כי גדול מעל גדולים רואה ושומע, מתעניין לדעת את אשר אתי ואת אשר יעשה בי. עכשו אני מצהיר כי באתי אל הארץ אשר ה” נשבע ואשר נתנה לנו!

נגישות