"פסל לך" (ימי אלול תש"א, בישיבה) ימי אלול נתקדשו בישראל בגונם המיוחד של השתלבות סוף השנה בראשית השנה הבאה עד יוה"כ, בארבעים הימים האחרונים בהם נתקבלו הלוחות השניים. ותוכן השתנותן של הלוחות השניים מהראשונים הוא ב"פסל לך" (שמות ל"ד א"), והרי דוקא כשאמר לו: "פסל לך", אמר לו גם: ""אשר שברת" – יישר כחך ששברת" (שבת פ"ז א"). בראשונים, שעליהם נאמר: "והמכתב מכתב אלקים" (שמות ל"ב ט"ו), כך בשניים נאמר: "וכתבתי", ואם השניים הצליחו והראשונים נשתברו, אין זה אלא מתוך שבה בשעה שעל הראשונים נאמר גם: "והלוחות מעשה אלקים המה", הרי בשניים נאמר: "פסל לך", עבודת משה, עבודת האדם. עם מתן הלוחות הראשונים אמרו: "עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו" (שם שם א"), הלכו לחפש להם משאות נפש אשר ינחום. לא הלכו לחפש את עצמם, לא חשבו לתקן את עצמם, אלא הלכו לחפש אלהים. הם לעצמם היו שלמים בתכלית, דרישות כלפיהם עצמם לא הרגישו. ונוצר להם האלהים ג"כ במתכונת שלמותם הם – "שור אוכל עשב" (תהילים ק"ו כ"), שור היודע לאכול ולנגח. וכאן באה הדרישה "פסל לך", אין לך בן אדם ליצור לך אלהים, אין לך לחפש תורות חדשות, פסל לך רק את לוחותיך, פסל לך את לבך, פסל מהאבן לב בשר, יהא הלב לוח הניתן לכתיבה, המוכשר לקלוט, ואז היה בטוח כי מכתב האלקים יכתב עליו ודבר האלקים תשמענה אזניך. אל לך ליצור אלהים, רק אלילים יהא מעשי ידיך, אבל לך ליצור את האדם, גלה את האדם שבקרבך, כאשר יגלה הפַסָל את הפסל מהגולם האבני, וכאן היתה ההצלחה. וכאן מתגלה הקשר בין ראש השנה לסוף השנה. מבקשים על מחילה, סליחה וכפרה, מבקשים על כתיבה בספר החיים, אבל יש לדעת כי הכל תלוי במה שהיה לפני זה, ופתיחת החשבון של השנה הבאה היא קשורה עם סך כל השנה הקודמת. המבקש נס צריך גם הוא לעשות משהו למעלה מדרך הטבע. ימי אלול הם – "אני לדודי", ימים נוראים הם – "ודודי לי". ולפי ה"אני לדודי", כן הוא הוא ה"ודודי לי". * * * "פסל" – נגזר מהמלה פסלת, וזו צריכה להיות תכונת הפיסול גם באדם, לנקותו ולטהרו מסיגיו, לא לאמר קדוש למפרע על כל המדות והתכונות שבתוכנו, ורק אז תתגלה הנפש בטהרה שעליה תקלטנה האותיות של מכתב האלקים. (מכת"י) "כי אם ליראה" (אלול תש"ב) ""מה ה" אלקיך דורש מעמך כי אם ליראה". אטו יראה מילתא זוטרתא היא? אין, לגבי משה יראה מילתא זוטרתא היא" (מגילה כ"ה א"). תכלית התורה היא היראה. "יום אשר עמדת … בחורב … ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי" וכו" (דברים ד" י"), "הקהל את העם וכו" למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו" וכו" (דברים ל"א י"ב) ובפרשת המלוכה (דברים י"ז י"ט): "והיתה עמו וקרא בה כל ימי חייו למען ילמד ליראה וכו"". את"ל – מלתא זוטרתא ואת"ל – תכלית התורה. "אלקים ברא את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים" (קהלת ז" כ"ט). החשבונות הם איפא שנוי וירידה בטבע האדם, עיוות הקו האלקי של הבריאה. ומאידך – ""בואו חשבון", בואו ונחשוב חשבונו של עולם" (בבא בתרא ע"ח ב"). הקו המוביל מהאדם לאלקים הוא מעצם עצמותו ישר. נפש טהורה בגוף טהור כמהה לאלקים, מרגישה בעצמה את נשמת אפיו, רואה בעצמה את הצלם האלקי, את הבבואה דבבואה של מקור השלמות והטוב. אולם משהקו נתעקם שוב אין ללכת ישר, יותר ויותר יש לעמול עליו לעקמו לצד השני כדי שבסופו של דבר יקלע לנקודה הרצויה. אם בתחילת היצירה נועד האדם ללכת קו ישר בלי חשבונות. כיום אין עצה אלא ע"י – "בואו חשבון". משנאבד החוש הטבעי להרגשת הדרך, משהרגל אינה מרגישה את הקרקע המוצק מתחתיה, אין עצה אלא לעשות חשבונות שונים, לשקול ולמדוד, לחקור ולעיין בכדי להווכח עד כמה דרכנו מתאימה, עד כמה יש בה מהעוות. יש מצב נפשי מרומם שבו היראה זוטרתא היא, אבל כלל וכלל לאו מיתלא זוטרתא להגיע למצב נפשי זה. אשר כל מהותו אומרת: "ה" מי כמוך" (תהילים ל"ה י"), לדידיה יראה מילתא זוטרתא היא, לדידיה זה טבעי, הרבה יותר טבעי מהפחד כלפי מלך בשר ודם. אבל מי שראייתו עכורה, הוא צריך לעמול ולעמול, ללמוד וללמוד, ללמוד ולשנן – "למען ילמד ליראה". הלוחות הראשונות במוראם הגדול, בשידוד המערכות, בקול השופר החזק, הם המעמידים את האדם במצב הנפשי של קצה התכליתות, אשר יראה מילתא זוטרתא – "מי יתן והיה לבבם זה כל הימים" (דברים ה" כ"ו). חטא העגל עיוות עלינו את הדרך, הרבה לנו את העבודה – "פסל לך"; בדם ויגע, בריכוז כל הכוחות הנפשיים, במלחמה מתמידה, ובחשבון חשבונות, חשבונות גדולים וחשבונות קטנים ואחר הכל – "כי אם ליראה"… להגיע למצב הטבעי של בריאת האדם ישר. "פסל לך וכו" וכתבתי וכו"" (שמות ל"ד א") – אחר כל הפסילות והחטיבות, אחר עמל הנפש ויגיעת בשר – "וכתבתי". האדם בכוחות עצמו אינו יכול אלא לפתח הפתח כפתחו של מחט, השאר הוא כבר תלוי בסיעתא דשמיא. לימוד התורה הוא מטרה ליראה, והיראה כשהיא לעצמה אינה אלא מילתא זוטרתא לגבי מה שעל גביה – "ראשית חכמה יראת ה"" (תהילים קי"א י"). שנה שלימה של עיוותים, של התרחקות, של הליכה בעינים עצומות, של עשית עגלים וסגידתם. אלול הוא הזמן לעשית חשבון, לעקימה חזרה של הקו, לפסילת הלוחות כדי שבסופו של דבר יזכו לה"וכתבתי". "לב טהור ברא לי אלקים" (תהילים נ"א י"ב). אנו אין בכוחנו לברא לנו את הלב הטהור, זוהי בריאה חדשה, זהו יש מאין. אולם בקשה, כמיהה ללב טהור בידינו הוא. תהא עבודתנו מכוונת להוציא מהלב את הבקשה הזאת במלא הרגשתה. (מכת"י) "אשרי אדם מפחד תמיד" (אלול תש"ג) אלול איננו חודש התשובה, הוא הנהו רק חודש ההכנה לתשובה, וגדולה ההכנה מהתשובה עצמה, שכן לזה נתיחדו רק עשרה ימים, ואילו להכנה הוצרך חודש ימים. תוכן ההכנה אפשר לבטא בסמל החודש – "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס ג" ו"), לזעזע את שיווי המשקל הרוחני, להכניס חרדה בנפש, קצת אי אימון למסלול החיים הקבוע, קצת פקפוק בכח החלטתנו אנו ובאמונה הנפרזת בכח עצמנו. כרגיל אדם מפחד תמיד, אבל לא לאותו פחד הדברים מכוונים. האדם מפחד מה יהיה מחר, מה יהיה מחרתיים, האדם רוצה ערובות לבטחון קיומו למחר ולאחר זמן לו ולמשפחתו. ועל חשבון הבטחת המחר הנעלם, המפוקפק, הבלתי ידוע הוא מוותר על היום, על ההוה ודבר שאין צריך לומר – על העבר. העבר בכלל אינו בא בחשבון, הוא מת, הוא בטל מן העולם. עליו אין מה לחרוד, עליו אין מה לחשוב. הפחד הנכון האמתי, המוכרח, נהפך בראי העקום של מחשבתנו לפחד שלא במקום ושלא בזמן. הפחד הנכון הוא רק פחד האדם ממעשיו הוא, ממעשי אחרים אין לו מה לפחד. "אשרי אדם מפחד תמיד", בדברי תורה כתוב (ברכות ס" א"), והוא אינו אלא פחד לשעבר, דוקא אותו מין פחד שכרגיל אין מחשיבים אותו ואין חושבים עליו. באופן רגיל פחד זה אינו אלא מסבב פחד לעתיד – "הן גור יגור אפס מאותי" (ישעיה נ"ד ט"ו). "כל דרך איש ישר בעיניו" (משלי כ"א ב"), אין אנו נוטים לראות מומים בעצמנו. הטועה הוא לעולם השני, הצדיק הוא תמיד אני. עד כדי כך, שגם כשאנו מצדיקים דין זה של השקפת האדם על עצמו איננו רואים לנגד עינינו כדוגמא אלא את החבר. אותו פתגם שהיה שגור ברומא "הדוצה איננו טועה" נפוץ הוא מאד ומהוה אבן יסוד בהכרת האדם בהערכת עצמו. כל עוד הכרה זו קיימת באדם, כל עוד מאמין האדם בכח שיפוטו אין לדבר על תשובה, כל עוד מאמין האדם בעצמו, לא יוכל להכניס ללבו אמונה בבורא עולם. וכאן המקור לשלוה העצמית, לאי הנכונות לבקורת עצמית, וממילא גם לתיקון עצמי. אלול בא לזעזע את השלוה והבטחון העצמי. הוא משתדל להפנות את תשומת לבנו לא לעתיד אלא לעבר, לראות כאן ורק כאן, את המפתח לעתיד אף הוא. הוא בא להכניס את הפחד מהעבר הזה, פחד בריא, יוצר ומרענן. הוא איננו נותן לנו מנוחה, הוא דורש מאתנו לעורר בקרבנו את החוש לבקורת עצמית, להתיחס לעצמנו בחשדנות, לבדוק את מהלך מחשבתנו ולראות עד כמה הבטחון העצמי הנהו מוצדק באמת, עד כמה אין בו מההשליה וההשכחה. ש"הדוצה ג"כ יכול לטעות" – זהו, ורק זהו תוכנו של חודש אלול. ואכן אצלנו יש דרך פשוטה – לא הולכים ולא שומעים והכל כדאשתקד. ומכיון שאין הכנה אין תשובה, והימים המיועדים לחולל מהפכה בנפש עוברים לבלי סמנים ניכרים של התפכחות. כי אין האדם נטהר אא"כ הוא יודע שהוא טמא. בואו חשבון, הנחה יסודית זו שיש צורך בחשבון, בדקדוק במחשבה, לא בכדי לצאת ידי חובה כלפי מישהוא, אלא כלפי עצמו, וכלפי יודע המחשבות היא הנה כבר חלק מהחשבון עצמו. (מכת"י)
