שבעה עשר בתמוז
שבעה עשר בתמוז מעבר להיותו תענית צבור כשאר התעניות, הוא יום ההתחלה של מימוש החורבן.
ביום זה, לפי דברי המשנה בתענית (כו:), ארעו לישראל חמש פורענויות, אך הקשה שבהם והמודגשת ביותר ביום זה היא הבקעת חומת ירושלים.
הטלת המצור על העיר היא חורבן בכח, והבקעת החומה היא תחילת החורבן בפועל.
לכן, מעבר לדברים שאנו רגילים בהם בשאר תעניות הציבור, הצום, התפילות, והצורך בהתעוררות בתשובה, עומד שבעה עשר בתמוז גם כסמן לפתיחת ימי בין המצרים, הימים המציינים את חורבן האומה והמקדש.
במדת מה עומד שבעה עשר בתמוז בצל התענית החמורה של תשעה באב, המציינת את חורבן הבית ואת השלמת חורבן האומה.
כבכל תענית ציבור, התשובה הראשונית שאנו נדרשים להתעורר אליה היא התשובה מעבירות שבין האדם לחברו וכפי שאנו קוראים בישעיהו (פרק נח):
"הלוא זה צום אבחרהו פתח חרצבות רשע, התר אגדות מוטה, ושלח רצוצים חפשים, וכל מוטה תנתקו, הלוא פרס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערם וכסיתו, ומבשרך לא תתעלם".
הדברים מקבלים כפל משמעות בתעניות הקשורות לחורבן, שבדברי חז"ל אנו מוצאים שסיבת אריכות הגלות שלאחר חורבן הבית השני היא דווקא עבירות שבין האדם לחברו.
בין המצרים
ימי בין המצרים הם הימים שבין בקיעת החומה לחורבן הבית. ימים אלו הביאו איתם את תהליך ההתמוטטות של המדינה היהודית עד לחורבנה הסופי.
אלו ימים שבשיא תקופת הקיץ. כאמור (בהקדמה), המהר"ל עמד על כך שהימים הקשים לישראל הם בעונות השנה הקיצוניות מבחינת מזג האויר. לכך נקשרת גם ההדרכה להתרחק מסכנות בימים אלו, וכן ההמלצה שיהודי שיש לו דיון עם גוי, שלא יערוך אותו בימים אלה.
עיקרם של ימים אלו תלוי במנהגים. מוזכר מנהג של תענית בימים אלה, אך נפוצים יותר מנהגי אבלות.
נקודה שראויה לציון היא קיומו של מעגל הולך ומתהדק בחומרת מנהגי האבלות. האבלות מתחילה בי"ז בתמוז, דרגה ראשונה בה מהוים ימי בין המצרים בכללותם, דרגה שניה הם הימים שמראש חודש אב ואילך, דרגה שלישית הם הימים שבשבוע שחל בו תשעה באב, דרגה רביעית היא בערב תשעה באב, דרגה חמישית היא תשעה באב עצמו, ויום עשירי באב נוהגים בו שוב כדרגה השלישית.
אפשר לבאר זאת כמהלך בהתאם להתפתחות החורבן, אלא שאין זה תואם ממש להתפתחויות ההסטוריות, ויש מי שבאר זאת שיש כאן מהלך הדרגתי נפשי של כניסה למעגל הצער והאבל (הגרי"ד סולוביצ'יק).
ימי האבל הציבורי על חורבן האומה והמקדש נקשרים בכל דור ובכל קהילה עם החסרונות והצרות שקיימים באותו זמן ובאותו מקום. [אולי אפשר לבאר בכך מדוע דיני האבלות חמורים יותר בדרך כלל אצל קהלות האשכנזים שסבלו רדיפות קשות מידי הנוצרים שונאי ישראל].
בדורות אלו, של תקומת המדינה, הטשטשו במקצת סימני האבלות, והאוירה בימי בין המצרים אבדה ממרירותה (בדרך כלל שלא ביודעים, אלא כנטיה טבעית להפחית בצער כאשר החיים טובים יותר). אין לכך ביסוס הלכתי, כיון שהמקדש עדיין חרב. כדי שנוכל לחזק בקרבנו את תחושת האבל והצער, עלינו להבין את ערכו של המקדש. ללא לימוד ומחשבה בענין משמעותו של המקדש לא נצטער כלל, כיון שאין אנו מבינים מה חסר לנו. "ציון היא דורש אין לה, מכאן שצריכה דרישה!" (סוכה מא.).
תשעה באב
בתשעה באב נוהגים דיני תענית ציבור חמורה. אין אוכלים כבר משקיעת החמה, ונמנעים גם משאר הדברים האסורים ביום הכפורים. גם ההקלות למתקשים לצום מתמעטות וקרובות הן לדין יום הכפורים, בו הותר לאכול ולשתות רק למי שאם יצום נשקפת סכנה לחייו.
ההקבלה לדיני יום הכפורים בולטת באוירת היום, ואינה רק הקבלה הלכתית. אלו שתי תעניות ש'הוקשו' אחת לשניה.
ובכל אופן שונים ימים אלו זה מזה בתכלית. יום הכפורים יום שמחה, חגיגיות והטהרות בבגדי לבן זכים, הנשמה מופיעה עלי אדמות, וישראל דומים למלאכים. בתשעה באב נלוים לדיני התענית גם דיני אבלות, ישיבה על הארץ, המנעות מעבודה, מלימוד תורה ומשאלת שלום, וגם הנחת התפילין נעשית רק במנחה. אוירת היום היא של צער ובכי, והתשובה נעשית מתוך מרירות על צער השכינה וצער ישראל.
תשעה באב מסמן את שיאו של החורבן, שריפת בית המקדש, הריגת המוני ישראל, תחילת הגלות. בנושא זה עוסקות גם הקינות, וגם מגילת איכה. נקשרו ליום זה גם צרות אחרות שהתרחשו בגלות, והבולטות שבהן (שאף מוזכרות בקינות) הן מסעי הצלב והשואה.
בתקופת המדינה, ובפרט מעת ששוחררה ירושלים, התקהתה במקצת תחושת המרירות של החורבן. הדברים בלטו בדיון שהתנהל על הנוסח שרגילים להוסיף בברכת בונה ירושלים במנחה של יום זה, היש לומר 'העיר האבלה מבלי בניה, היא יושבת וראשה חפוי'. מגדולי הרבנים טענו שנוסח זה חריף מדי לזמננו. אך נדמה שהתקבלה דוקא הגישה השניה, שלפיה חורבן המקדש הוא הנקודה שבה תלוי הכל. ואם הרגשת הלב איננה תואמת את המשפטים שהזכרנו, הרי שעלינו לשוב וללמוד על ערכו של המקדש, עד שנזכה לחוש ביחס אליו ש"אם אין אני כאן, מי כאן?".
אוירת יום זה היא, כאמור, אוירת אבל. יחד עם זאת, כמה נקודות אור מנצנצות בו. ראשית, הזוכה להצטער על ירושלים, יכול לשמוח בכך שזכה למעלת דבקות שכזו. מצינו בתנא דבי אליהו (אליהו רבה פרשה ד ):
"כל חכם וחכם מישראל שיש בו דבר תורה לאמיתו, ומתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו, ומתאוה ומחמד ומצפה על כבוד ירושלים ועל כבוד בית המקדש, ועל ישועה שתצמיח בקרוב, ועל כינוס גליות, רוח הקודש בדבריו. השם בקרבו את רוח קדשו".
ועוד, שתכלית הנפילה והחורבן מפגישה אותנו דווקא עם נצחיותם של ישראל, שימשיכו להתקיים אף על פי שחטאו, ועתידים הם לחזור למקומם. הרגשת החורבן מאירה בפנינו גם את הפוטנציאל העצום שגנוז בישראל, וכגודל ערכה של העיר שחרבה, גודל הצער.
לנקודות האור הללו נקשרת ההתעודדות המסוימת שנהוגה בחצות היום של תשעה באב. נוהגים לשבת על כסא, להניח תפילין, ועוד. יש שקשרו לנקודות האור הללו גם את ההלכה שאין אומרים תחנון בתשעה באב.
כל המתאבל על ירושלים מחזק את הקשר הנפשי שלו עם עיר זו ועם העולם הרוחני שהיא מופיעה בעולם, ואם כן, זוכה הוא ורואה את עולמה של ירושלים בבנינה.
