מו"מ בין מו"ר הרב ישראלי זצ"ל ל"ציץ אליעזר"- הרב אליעזר ולדנברג זצ"ל
מרן הרב שאול ישראלי זצ"ל*
לענין מלחמה בשבת
[אל הרב אליעזר יהודה וולדינברג זצ"ל]
א. בסי" ט" מספרו [ציץ אליעזר ח"ג] דן כת"ר אם יש מקום לחלק בין מלחמת מצוה למלחמת רשות לענין איסור התחלה תוך ג" ימים לפני השבת. ומסיק, שדעת הרמב"ם שלא לחלק ביניהם, ושלא כירוש", שכן סתם הרמב"ם אין צרין תוך ג" ימים, ולא חילק בין מלחמת מצוה למלחמת רשות.
ומסתמך גם על הרדב"ז [ח"ד סי" ע"ז] שנראה כן מדבריו, וכן על כנסת הגדולה [סי" רמ"ט] שדחה גירסת הלחם משנה [הל" שבת פ"ב הכ"ה) וסובר כנ"ל שלרמב"ם דין מלחמת מצוה ומלחמת רשות שוים לענין דין זה.
אך לענ"ד, אם כי אשכח גברא רבה הוא ניהו כנה"ג דסבר כותי", יש בזה הרבה מקום לדון. דהנה הרי"ף [שבת ז" ב בדפיו] דחה הפירוש מצד איסור תחומים והעלה שהוא מצד עונג שבת, ומסיק: "והיינו טעמא דלדבר מצוה שרי משום דפטירי ממצות עונג וכו" וה"ה דאין צרין על עיירות נכרים פחות מג" ימים קודם לשבת" וכו". ומכיון שנימק האיסור דאין צרין ג"כ רק מצד דין זה של עונג שבת הרי ברור שכשם שלענין הפלגה מותר לצורך מצוה משום עוסק במצוה וכו" ה"ה לענין מלחמה פטור מדין עונג וממילא אין בו איסור זה, שהרי טעם א" לשניהם ומה"ת לחלק בין זה לזה. ואם נאמר שלענין מלחמה יש איסור נוסף להתחיל חוץ מצד ביטול העונג מצד חשש אי ודאות של חילול שבת דאח"כ, א"כ הי" לו להביא טעם זה ולא לתלות הטעם בעונג כמו שאמר "והוא הדין" וכו" כיון שכאן יש טעם הרבה יותר חמור. חוץ מזה, הרי נפ"מ מהטעמים לענין מלחמת מצוה כנ"ל, א"כ איך יתכן לסתום הדבר ולא להזכיר הטעם העיקרי שישנו במלחמה.
וכן הרמב"ם (פ"ל משבת הי"ג), שהביא טעם הרי"ף "כדי שתתישב דעת אנשי המלחמה עליהם" ולא הזכיר שום טעם אחר נוסף, הרי ברור שאינו סובר שיש כאן טעם אחר חוץ מזה, ולפי טעם הנ"ל של עונג הרי ודאי אין מקום להחמיר במלחמת מצוה יותר מאשר בהפלגה לצורך מצוה. ומכיון שמסיק באותה הלכה עצמה שהפלגה לצורך מצוה מותרת א"כ ברור דה"ה במלחמת מצוה. ע"כ תיקון הגירסא לפי הלח"מ הוא מוכרח.
ואם אפילו נקיים הגירסא שלפנינו, צריך לומר בהכרח שהרמב"ם נקט לשון הברייתא שסתמה ולא חילקה. והברייתא עצמה אולי הסתמכה על הברייתא דאין מפליגים ועל מה שחילקו שם דלצורך מצוה מותר, שממילא נבין דה"ה לענין מלחמת מצוה (ואף ק"ו איכא, דלדבר מצוה בהפלגה, ההפלגה היא רק הכשר מצוה שאין מצוה להפליג, אבל במלחמת מצוה הרי עצם המלחמה היא המצוה).
או כפי שכתב הריב"ש [סי" ק"א] בטעמא דמילתא משום דבמצור על עיירות עכו"ם לא יצויר מלחמת מצוה. וכונתו פשוטה, דעיירות עכו"ם נראה שהן בחו"ל, דשם העיירות הן שלהם, משא"כ בא"י דהן ירושה בידינו מאבותינו אין בהן שם עיירות של עכו"ם. או משום דאזיל לפי השיטה שלרמב"ם אין מצות כיבוש אלא בזמן יהושע ומאי דהוה הוה, ולא יצויר אלא עזרת ישראל מיד צר, ובזה ההיתר הוא מצד פיקו"נ ולא דנה הברייתא מצד פיקו"נ דדוחה כל מצוות שבתורה ומ"ש להזכירו באופן מיוחד.
וע"כ העתיק הרמב"ם ג"כ לשון הברייתא וסמך על מה שחילק באותה הלכה עצמה לענין הפלגה שלדבר מצוה מותר, שמזה מובן ממילא שה"ה גם לענין מלחמת מצוה, כיון שטעם א" להם כמו שפירש שם.
ובאמת נראה, שגם כונת הרדב"ז [שו"ת שם] בהשגתו על הרז"ה, שא"כ למה לא חילקה הברייתא בין מלחמת מצוה לרשות, שמזה דייק כת"ר שלאידך שיטות באמת אין חילוק, וזה לא יתכן כנ"ל, וכבר השיגו האליה רבה [סי" רמ"ח יב], כמו שהביא כת"ר עצמו בס" שביתת הים [פרק ג" טו], דודאי חילוק זה קיים אלא שלא הוצרך לפורטו כמש"כ הריב"ש הנ"ל. ודברי הרדב"ז ודאי תמוהין ומרפסין איגרי. ועפ"י הנ"ל י"ל שזאת היא כונתו, דודאי לרי"ף שהדיון הוא בברייתא מצד עונג שבת ל"ק למה לא הזכיר החילוק להתיר במלחמת מצוה, דיתורץ כנ"ל לריב"ש משום דהציור מלחמת מצוה בזה"ז הוא רק בעזרת ישראל מיד צר כנ"ל וזהו מדין פיקו"נ ולא היה מקום להזכירו, כי דין פיקו"נ הוא דין בכל התורה כולה ולא הוזקק להזכירו כאן. אכן קשיא לי" לפי הרז"ה שפירש שני דינים אלה של הפלגה ומצור מצד שמכניס עצמו לדחית השבת מצד פיקו"נ, שכ"כ שם: "ולי נראה טעם אחר בין בזו בין במה שאמרו אין צרין, דכולהו מקום סכנה הוא וכל ג" ימים מקמי שבתא מיקרי ונראה כמתנה לדחות את השבת מפני שאין דבר שעומד בפני פיקו"נ". א"כ כל הדין של הברייתא דנה בשאלה מצד דין פיקו"נ, ע"כ שפיר מקשה דא"כ למה לא חילק גם במלחמה, דבמלחמת מצוה דעזרת ישראל הוה ג"כ פיקו"נ ומותר גם להתחיל. עכ"פ איך שלא יהי" הפירוש בדברי הרדב"ז, הדברים מוכרחים ברי"ף ורמב"ם.
ב. קושטא, דעיקר מילתא דא, אם מותר להתחיל תוך ג" ימים במלחמת מצוה מיתלי תליא בשני הפירושים שציין עליהם נכון מעכת"ר [ציץ אליעזר שם] בספרי*. דלהאי לישנא דמפרש "ימים רבים" מצד דין דשבת אין מקום להתיר גם במלחמת מצוה דכיבוש, כי מה"ת נתיר לדחות את השבת גם במלחמת מצוה, הרי אין יסוד להיתר ניהול מלחמה בשבת כשאין פיקו"נ אלא מ"עד רדתה" והתם מפורש שהוא רק בהתחיל ג" ימים לפני כן. אכן לאידך לישנא דמפרש "ימים רבים" רק מדין החיוב דלפתוח בשלום, א"כ אין לנו שום גילוי לענין זמן התחלת המלחמה, אלא אדרבא גילה הכתוב מ"עד רדתה" דלענין מלחמה מותר לחלל את השבת, ולא הצריכה שום זמן לזה (כי הזמן כנ"ל קאי לענין אחר), וממילא י"ל שהוא מותר בכל אופן. (ולענין אם צריך להתחיל לפני השבת עי" לקמן). ושלא כמו שרוצה לצדד מעכת"ר, שאם אין זמן מפורש אולי צריך ששת ימי המעשה ולא סגי גם בג" ימים, דמה"ת לומר כן כיון שגילה הכתוב שלענין מלחמה הותר ענין השבת. בפרט דהרי עכ"פ קרא מיירי בהתחיל ג" ימים לפני כן, דהרי כך נדרשת המשמעות "ימים רבים" אם כי לא מצד הצורך דשמירת שבת, עכ"פ הרי המדובר נראה שהתחיל באמצע.
וע"כ הרי"ף והרמב"ם, שלא תלו זה בדרשת הכתוב "ימים רבים" אלא מצד עונג שבת הכריעו כלשון זה שבספרי, ש"ימים רבים" לענין פתיחה בשלום נאמר. א"כ לדידהו ודאי שיש חילוק בין מלחמת מצוה למלחמת רשות.
באופן זה לא נפלאת היא לומר שהפרקי דר"א [נ"ב] שהביא כת"ר [צי"א שם] קאי בשיטת הלשון בספרי שג" ימים נלמד מעצם הכתוב, ובזה באמת גם במלחמת מצוה צריך ג" ימים, שהרי אם זה נלמד מן הכתוב אינו מצד עונג שבת, שהוא רק מצוה מדברי נביאים, אלא מצד האיסור דחשש חילול שבת ובזה גם במלחמת מצוה לא נתיר, אא"כ נכנס באופן שאין חשש זה קיים, דהיינו ג" ימים לפני כן.
אכן הרי"ף והרמב"ם פסקו שלא כלשון זה וכנ"ל אלא מצד עונג שבת, וע"כ לדידהו יש חילוק בין מלחמת מצוה למלחמת רשות, וכנ"ל.
ג. ומעתה נבא לביאור הירושלמי [שבת פ"א ה"ח]*, ובזה יובנו לנו גם דברי המהרש"א [ע"ז כ"ה א] והלבוש [סי" רמ"ח ד] שהביא מעכת"ר [צי"א שם]. דהירוש" קשה מאד, כמו שציין כת"ר, מאי מייתי מיריחו שההתחלה היתה לפני השבת. ומה שמביא מהלבוש שהתחלת המצור היתה בשבת זה קשה מאד וכמעט לא ניתן להאמר, שהרי בפירוש בלשון הכתובים מדובר על ששה ימים ועל יום שביעי שבו תכבש העיר, ולפי הלבוש היו שמונה ימים. וכן לא יתכן לפרש המהרש"א עפ"י הלבוש, שהביא עצמו לשון הירוש" שאין שבעה ימים בלא שבת, והיינו משום שמפרש שהיו שבעה ימים רצופים, ולפ"ז אין זה שבעה ימים אלא שמונה וזה שתי שבתות ולא אחת, ולפי לשון הירוש" שא"א בלא שבת אינו מובן מה בכך, הא כשהתחיל לפני שבת מותר.
והנראה, דהירוש" דן כאן בשאלה זו של ההכרעה בין שני לשונות הספרי, אם דין ג" ימים הוא מן הכתוב ואז גם מלחמת מצוה אסור וכנ"ל, ואם הוא רק מצד עונג ואז במלחמת מצוה מותר. והוכחת הירוש" היא רק מיריחו. דהנה נחלקו הריב"ש [סי" ק"א] והריב"ל [סי" נ"ז] (הובאו בספרו שביתת הים פ"ג) בדברי הרז"ה אם מתיר גם כשברור שיגיע לחילול שבת, או רק בספק. א"כ להריב"ל מייתי הכי הראיה, כי אם נאמר שהוא מדין ספק דחילול שבת צריך ג" ימים דוקא וע"כ גם במלחמת מצוה צריך ג" ימים וכנ"ל, א"כ תיקשי דכ"ז במלחמה רגילה שאינו יודע למפרע איך יפול דבר ואולי לא יצטרך לחלל שבת. אבל ביריחו שמעיקרא נאמר לו שביום השביעי תכבש העיר, א"כ מלכתחילה נעשה החשבון על חילול שבת, ודאי בזה לא יתכן היתר גם בהתחיל בא" בשבוע, כנ"ל לשיטת הריב"ל. ולשיטת הריב"ש נראה דג"כ מייתי שפיר, דהרי ע"כ ההיתר בהתחלה לפני כן הוא רק משום דאח"כ הוא נכנס לגדר פיקו"נ שהתירה תורה מצד "וחי בהם", אבל ודאי אם היתר "עד רדתה" יהיה היתר מיוחד דמלחמה, בזה קיימת טענת הרי"ף דמה מקום יש להתיר אם התחיל לפני כן, אם אין בעצם הדבר כח להתיר, וכמו שטוען לענין תחומין. כי דוקא לענין פיקו"נ יש מקום לחלק ביניהם, כי פיקו"נ אין ההיתר דוקא משום שהתחיל לפני כן, כי פיקו"נ הוא היתר מצד עצמו, והתחלה דלפני כן צריך רק לשוי" עלה תורת פיקו"נ כיון שלוקח ועושה זה בידים. מה שאין כן היתר זה ד"עד רדתה", אי איתא דאינו מותר אלא בהתחיל לפני כן נמצא שעצם ההיתר הוא מה שהתחיל, ובזה קיימת טענת הרי"ף מה היתר הוא זה מה שמתחיל לפני כן[1].
ומעתה מייתי שפיר בירוש" להוכיח שלא יתכן לומר דדין ג" ימים הוא מצד הכתוב "ימים רבים", שא"כ הוא מצד איסור להכנס לאונס פיקו"נ בשבת, והוא כנ"ל גם במלחמת מצוה. דא"כ גם בהתחיל מקודם וגם במלחמת מצוה אינו מותר אלא בגונא דאיכא עכשו פיקו"נ, דאז הוא דיש היתר שהתחיל מקודם וכנ"ל. וא"כ ביריחו, שעוד מקודם עשו את החישוב על הכיבוש בשבת ולא הי" שם שום ענין של פיקו"נ, שהרי מקרא מלא אומר "ויריחו סוגרת ומסוגרת", וגם לא ניהלו מלחמה באורח רגיל כדרך הנלחמים אלא בהקפת העיר, א"כ היו יכולים לדחות ההקפה האחרונה לאחרי השבת ולא הי" קורה להם כלום, ובכה"ג הרי גם אם התחילו קודם אין להתיר, כי כנ"ל ההיתר הוא רק בגונא שהי" עכשו בהמשך המלחמה משום פיקו"נ ולא באופן אחר כלל.
ומכיון שנכבשה יריחו בשבת, יש לנו מזה ראיה שהכתוב "ימים רבים" לא קאי אדין התחלת מלחמה לפני שבת אלא הוא מצד עונג, וע"כ מובן דבמלחמת מצוה מותר גם בשבת. באופן שלא מיריחו מייתי ההיתר להתחיל, אלא מהתם מייתי שאין האיסור מצד הכתוב אלא מצד עונג, ובזה כבר ממילא ידענו שאין איסור במלחמת מצוה כיון שהוא עוסק במצוה ופטור מדין עונג.
ושוב מייתי הראי" מ"עד רדתה". היינו, דלפני כן לא הוי מצי מייתי, דהרי ע"ז אנו דנים שמא "ימים רבים" מטיל תנאי ב"עד רדתה" שהוא רק בהתחיל ג" ימים לפני כן. אבל מכיון דחזינן ביריחו שהותרה מלחמת מצוה, מעתה מבינים אנו שיהושע לקח מקור למעשיו בתורה, דקרא ד"ימים רבים" לא קאי אלא לענין פתיחה בשלום, וקרא ד"עד רדתה" אין לו לפ"ז שום זמן קבוע. ומכיון דהותרה מלחמה בשבת מ"עד רדתה" שוב אין מקום לחלק וגם בשבת גופא מותר כי אין נפ"מ לפני כן או בשבת עצמה לשיטת הרי"ף וכנ"ל. ובאמת אין חילוק מדין תורה בין מלחמת מצוה למלחמת רשות, דכל החילוק הוא רק מדין מצות עונג שהוא מצוה מדברי נביאים וכנ"ל.
ד. ונ"ל שגם מ"ש הלבוש, שהיה התחלת המצור בשבת, ג"כ מכוין לדברינו. כי זה ודאי לא יתכן מתוך הכתובים לומר שהי" גם ההתחלה גם הסוף בשבת, כי לא נמשך הדבר רק שבעה ימים ולא שמונה וכנ"ל. אלא כונתו שהיתה התחלת המצור ע"מ לכובשה בשבת, ובכה"ג הרי אסור אילו הוי דרשינן מקרא ד"ימים רבים" איסור התחלה תוך ג" ימים.
וכן מיושבים שפיר דברי המהרש"א. ומהרש"א בשני תירוציו מכוין עפ"י שני הלשונות שבספרי ובעי לאוקי הפדר"א לפי שני הלשונות. ולהאי לישנא דאסור גם במלחמת מצוה להתחיל מפרש דיריחו ע"כ הוראת שעה היתה, אעפ"י שבתוך כדי דיבור מסיק שאם התחילו קודם לכן מותר, וכמו שהרגיש יפה מעכת"ר, אלא שזהו רק באופן שעכשו איכא פיקו"נ או שקודם הי" רק ספק שמא לא יצטרכו לזה (וכנ"ל לריב"ש וריב"ל). אבל ביריחו, שמתחלה ידעו שיעשו כן וכן לא הי" שם שום פיקו"נ בזה שעשו רק בשבת, בהכרח שזה הי" רק מגדר הוראת שעה, שכך נאמר לו שיש לעשות ז" ימים רצופים וכגירסא שהביא מהירוש" והמדרש.
ה. אכן מתוך לשון הרי"ף והרמב"ם, נהי דנ"ל ברור דדין ג" ימים לא שייכא לדידהו במלחמת מצוה, אין גם ברור אם סבירא להו דמותר להתחיל בשבת עצמה, אם לא לפי גירסת הלח"מ ברמב"ם, כי י"ל שדין "עד רדתה" לא נאמר אלא בנכנס לאונס לפני השבת. אלא שלפי הנראה ברי"ף ורמב"ם אין ההיתר ד"עד רדתה" מצד פיקו"נ, שהרי כתבו בסתם שאם התחילו אין מפסיקים, ושלא כהרז"ה שתלה הדבר בפיקו"נ. וע"כ אין לחלק בין שהתחיל לפני כן או לא, שהרי כנ"ל מכיון שאין כאן היתר של פיקו"נ, אם איתא דהותר גם בשבת עצמה הותר.
אכן לפי הרז"ה ההיתר הוא רק מצד דחוי" דפיקו"נ. וצ"ל לדבריו דזה נלמד מקרא ד"עד רדתה" וגם דין היתר הפלגה בספינה מכאן הוא שנלמד, דאל"כ למ"ל דרשה ד"עד רדתה". ואין לומר שהוא בגונא שאין פיקו"נ, שהרי לשונו ברור מלל שהוא רק מצד פיקו"נ, וכמש"כ לעיל. ע"כ בהכרח דמ"עד רדתה" למדים.
וסובר, דאין למדים אלא בגונא דא דהתחיל לפני השבת וכדמשמע לישנא ד"עד רדתה", אבל בשבת עצמה לא מצינו להתיר. וזה נראה המקור לשיטתו לענין ינוקא דאישתפוך חמימי", דכל שזה האונס קרה בשבת ומכניס עצמו לאונס בשבת עצמה זה באמת אסור.
* לשון הספרי (דברים פסקא ר"ג יט): ""ימים רבים", ימים שנים רבים שלשה, מיכן אמרו אין צרים על עיר של גוים פחות משלשה ימים קודם לשבת… דבר אחר: "כי תצור אל עיר" מגיד שתובע שלום שנים שלשה ימים עד שלא נלחם בה וכן הוא אומר: "וישב דוד בצקלג ימים שנים". ואין צרים על עיר בתחילה בשבת אלא קודם לשבת שלשה ימים ואם הקיפוה ואירעה שבת להיות אין השבת מפסקת מלחמתה…".
* לשון הירושלמי (שבת פ"א ה"ח): "אין מקיפין על עיר של גוים פחות משלשה ימים קודם לשבת. הדא דתימר במלחמת הרשות אבל במלחמת חובה אפילו בשבת, שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת, דכתיב: "כה תעשה ששת ימים", וכתיב: "וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים", וכתיב: "עד רדתה" אפילו בשבת".
[1] ובמה שחילק בספרו שביתת הים (פ"ג) בין דברי הרי"ף לבין הרז"ה, דהרי"ף השיג על הר"ח רק משום שמשמעותו דמיירי אפילו בגוונא שיכול לרדת לחוף מבטחים, אינו נלע"ד. דודאי בכה"ג גם הר"ח יודה, ואיך יתכן להתיר אם יש בידו להמנע, ומה לנו שהתחיל בנסיעה מלפני כן. אלא שבאמת החילוק נראה אחר, דבני"ד דהרי"ף שאין סכנה לעמוד במקום אחד עם הספינה רק שהעכו"ם אינם רוצים בכך ונוסעים בעל כרחו ועוברים התחומים – בזה לא יוצדק לקרא לזה דין פיקו"נ (מצד שאינו קופץ לים) אלא יש לזה דין אונס, שהם מאנסים אותו לנסוע (אלא שהוא יכול להציל עצמו מהאונס ע"י שיאבד עצמו). וטוען הרי"ף, שבכה"ג שיודע מעיקרא שיקרה כן והעכו"ם יאנסוהו לזה והוא מכניס עצמו לזה – אין זה אונס אלא רצון, ואעפ"י שעושה כן ג" ימים לפני כן. משא"כ דינו של הרז"ה, שההיתר הוא לא מצד אונס אלא מצד שהתורה התירה (ואפילו אם נאמר ששבת דחוי", מ"מ לאחר הדיחוי זה הופך להיתר) מצד "וחי בהם" – בזה י"ל שכל שנכנס בדין זה ג" ימים לפני כן אין בו משום איסור.
(ובזה פליג הריב"ל עם הריב"ש, דלהריב"ל גם שבת שהיא דחוי" היא בגדר אונס, ולהריב"ש עדיף מאונס דמ"מ עכשו הותר לו האיסור וכנ"ל).
*באדיבות חתן הרב , הרב ישראל שריר הי"ו
