מלחמתה של תורה

מלחמתה של תורה
הרב מרדכי אליהו זצ"ל

הספד אזכרת השבעה


מלחמתה של תורה

הראשל”צ הרב מרדכי אליהו זצ”ל

חז”ל אומרים שפותחים בכבוד אבלים. כבוד האחים המבורכים וכבוד רה”י הרב הגדול מעוז ומגדול הגאון הרב יעקב שפירא, שד” יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים, שימשיך הלאה להגדיל תורה ולהאדירה. כבר אמרו חז”ל (ב”ב קטז, א) שעל דוד נאמר “כי שכב דוד עם אבותיו” לא כתוב שמת כיון שהניח בן כמותו. כבוד הרבנים היקרים הרבנים החשובים אבות בתי הדין רבני ערים דיינים ראשי ישיבות כאו”א כפי כבודו ומעלתו.

כתוב באיוב (פרק כח) “כי יש לכסף מוצא, ומקום לזהב יזוקו, ברזל מעפר יוקח, ואבן יצוק נחושה”. ארבעה דברים תשמישו של עולם, אלו אם אבדו יש להם חליפין. ת”ח שמת, “מי יתן לנו חליפתו, מי יתן לנו תמורתו”. ארבעה דברים תשמישו של עולם. אז מזכיר כסף, ברזל, נחושת וזהב. מה עם אבן? מה עם עצים? זה לא תשמיש של עולם, רק ארבעה אלה? הפשט הוא כך, העץ היה עץ, ונשאר עץ, רק שייפו אותו, ניקו אותו, צבעו אותו ונשאר עץ. אבן של בנין, חצבו בסלע ועשו אבן, אבל אבן נשארת אבן. אבל הכסף, הזהב, הנחושת והברזל זה עבודה. לוקחים עפר “עפרות זהב לו”, לוקחים “אבן יצוק נחושה”, עובדים יוגעים מתעייפים ומייפים את הכסף ואת הזהב ואת הנחושת. זהו שנא” “ת”ח שמת אין לנו חליפתו אין לנו תמורתו”, אפשר ללמוד משניות עם פי” רבינו עובדיה, לומדים גמ” עם פי” רש”י. אבל להבין את העומק של מה שכתוב ברש”י, להבין את העומק של מה שכתוב במשניות, זה צריך עבודה ויגיעה, זה לא דבר פשוט, זה לא חלק. צריך לקחת את הזהב ולהמיס אותו, לחמם אותו ולעמול עליו, עד שמוציאים דבר כהלכתו, עד שמוציאים דבר בצורה ברורה.

הרב שאנו עוסקים פה בכבודו, היה רגיל לומר, שכשאומרים דרשה, ולא מביאים מאמר חז”ל או רמב”ם, זה לא דרשה. אז אני אביא מאמר חז”ל כדי שהדרשה תהיה דרשה. אבל לפני כן, כתוב שאמר לו ד” לאברהם אבינו “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך, ואעשך לגוי גדול, ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה. וילך אברם כאשר דיבר אליו ד”” ואומר ע”כ אוה”ח הקדוש, אמר לו ד” לאברהם לך לך להנאתך ולטובתך, ואעשך לגוי גדול ואברכה ואגדלה שמך והיה ברכה. אני אתן לך כל הברכות כולם. אמר אברהם, רבש”ע אני הולך מפני שאתה מצווה אותי “וילך אברם כאשר דבר אליו ד””. אני לא מדבר על עושר ועל כבוד ועל הברכות. ד” ציווה אז אני עושה. וזה חלק מהדמות של הרב שאנו עסוקים בכבודו עכשיו. אצלו התורה אמרה שכך צריך לעשות, אז אני עושה. לא איכפת לי אם יכבדו אותי, או לא יכבדו אותי. אם יש כסף, או יש זהב, אם יש נחושת או דבר אחר. הקב”ה אמר, אז אני עושה. זה הכח המיוחד בדבר הזה.

כבר אמרנו שאצלו צריך גם גמרות הגמ” במס” מגילה (ט”ו) אומרת כך: “ביום ההוא יהיה ד” צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארה וגו”. מאי ת”ל לשאר עמו לעטרת צבי ולצפירת תפארה? לעושין צביונו ולמצפין תפארתו. יכול לכל? תלמוד לומר לשאר עמו, למי שמשים עצמו כשיריים. ולרוח משפט, זה הדן את יצרו. וליושב על המשפט, זה הדן דין אמת לאמתו. ולגבורה, זה המתגבר על יצרו. משיבי מלחמה, שנושאין ונותנין במלחמתה של תורה. שערה, אלו תלמידי חכמים שמשכימין ומעריבין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות…” ופי” רש”י “ולרוח משפט” לשופטים את רוחם; “דן את יצרו” כופהו לשוב בתשובה; “ומתגבר על יצרו” אינו הולך אחריו; “משכימים” היינו שערה שעושין שנעשין  שערים לפתוח דלתות בהשכמה, ולאחר עד זמן הנעילה.

אם היינו לוקחים את הקטע הזה של הגמרא, ורוצים להלביש אותו, על תלמיד חכם אחד שבדורנו, אני לא יודע, אם הייתי מוצא תלמיד חכם, כמו המנוח שעסוקים אנחנו בכבודו. כל קטע וקטע מדברי חז”ל אלה, כאילו “לבוש לבשתי וילבישני”, מתאים בלבוש שלו, לרב שאנחנו עסוקים בכבודו עכשיו.

“לשאר עמו – למי שמשים עצמו כשיריים. ולרוח משפט – זה הדן דין אמת לאמיתו”. שואלים התוספות מה זה “דן דין אמת לאמיתו”? לאפוקי דין מרומה. מורי ורבותי! מי שלא ישב איתו בדין, לא ידע מה זה “דן דין אמת לאמיתו”. היה מקרה מסוים בבי”ד שלדעתי הוא לא היה צריך לשבת שם בהרכב. אמרתי לו כבוד הרב, הרב לא צריך לשבת כאן משום שלכבודו יש נגיעה בדבר. אמר לא, לא, אני אשב. טוב הרב אומר אני יושב, אני יושב. אני לא רוצה לומר את הפרטי פרטים. התחילו לטעון טענות, אמר להם מה אתם רוצים, לגזול בכדי להביא לישיבת מרכז הרב?! בשביל זה אני יושב כאן, כדי לא לגזול ממקום אחר, להביא לישיבת מרכז הרב. זה דן דין אמת לאמיתו. חשבו כולם, אדרבא הוא ירצה עבורו, אמר לא, לא, אני לא רוצה את זה. “דין אמת לאמיתו” פירושו של דבר, אומרים חז”ל: לאפוקי דין מרומה. דין מרומה, פירושו של דבר, צריך לחקור ולדרוש, לא סתם לפסוק הלכה, לא סתם לפסוק דין. אילו היה רוצה לכתוב פסק דין, המנוח, היה יכול להתחיל ממסכת ברכות ועד סוף מסכת נידה, ולהביא את כל ההוכחות שמתאימים לנושא הזה עצמו, אבל הוא לא עשה את זה, ולקח מכל מקום ומקום רק את התמצית וכתב. אם תיקחו חלק מהתשובות שלו תראו. יבואו עוד חוקרים ויחקרו על התשובות שלו, יעשו מכל תשובה ספר, מכל איזה חלק מתשובה גיליון שלם, בעומק שירד לעומקה של דינא.

“נושאים ונותנים במלחמתה של תורה”. היה מתווכח, מלחמתה של תורה, באש להבה היה מתווכח, אבל “שערה”, הכל היה במידה, בחכמה, בתבונה, בדעת, שערה. לדעת כל דבר ודבר בצורה המדוייקת ביותר.

היה מקרה, שדיין גרם לו אי נעימות. בא הדיין הזה, וביקש לעלות דרגה. אז בא וביקש ממני שאני אשפיע על כבוד הרב שיעלה אותו דרגה. אמרתי לו: תשמע, אם אני אלך הוא לא ייתן לך, אם אתה תלך הוא ייתן לך. אמר: איך אני אלך אליו, אני עשיתי לו צרות? אמרתי לו: אני אומר לך, תלך אליו תראה. הלך אליו, אמר לו. רק התחיל מילה, אמר לו הרב המנוח: שמע, אני יודע, אתה רוצה להיכנס למקום כזה וכזה, אני אתן לך את זה. אתה רוצה, תקבל את זה. זה “המתגבר על יצרו”, מתגבר על יצרו פירושו של דבר בהגיון זה לא היה צריך להיות ככה, הוא אומר: לא, הוא בא ורוצה וצריך, אני נותן לו.

“נושאים ונותנים במלחמתה של תורה” – כתוב את והב בסופה י”א שני ת”ח שמתווכחים בהלכה אב ובנו מתווכחים בהלכה, בסוף מתאהבים. מקום אחר כתוב את “והב בסופה זה שני מצורעים”. או שני ת”ח שיא המעלה, שיא החשיבות. או שני מצורעים. זה היינו הך אם בסוף, אחרי הויכוח מתאהבים אז את והב בסופה, ואם בסוף מתווכחים ולא מתאהבים, אז שני מצורעים. הויכוח ויכוח, בשביל לרדת לעומקה של הלכה. זה ויכוח. כשהגמ” אומרת על ר” יוחנן אחרי שנפטר ר”ל אז בא ר”א, א”ל תניא כוותך , אמר מה כוותי, אני יודע את זה, אני רוצה שתקשו עלי קושיות. עשרים וארבע קושיות, תוך כדי הקושיות תוך כדי הויכוח מלחמתה של תורה, כך יוצא דין אמת לאמיתו.

משכימים ומעריבים. אמרו לר” יוחנן איכא סבי בבבל. א”ל איך יכול להיות “למען ירבו ימיכם וימי בניכם, על האדמה” כתיב. א”ל משכימים ומעריבים לבתי כנסיות ובתי מדרשות אמר היינו דהני להו. אך עדין הקושיא קושיא, כתוב למען ירבו ימיכם… על האדמה. ואם בבבל לא לומדים מה זה יעזור איך האריכו ימים? אומר ר”י אם משכימים ומעריבים, דהיינו באים לפני הזמן גומרים אחרי הזמן. ואם משכימים ומעריבים, מוסיפים עוד דברי תורה אז הקב”ה אומר אני אתן לכם מה שמגיע לכם. יש לכם חשיבות מסויימת. כעין דברי חז”ל בגמרא שאמרו מלאכי השרת לקב”ה רבש”ע למה אתה נושא פנים לישראל שנאמר “ישא ה” פניו אליך” הלא כתוב “לא ישא פנים”? א”ל הקב”ה איך לא אשא פנים לבני אני אמרתי “ואכלת ושבעת וברכת” שבעת ברך, לא שבעת לא תברך, והם מחמירים על עצמם עד כזית ועד כביצה. אומר הקב”ה ברור שאני אשא פנים אם הם משכימים ומעריבים, אוכלים ולא שבעים ומברכים, עושים משוא פנים כביכול אז גם אני אשא להם פנים. אז אם משכימים ומעריבים לב”כ וב”מ היינו דאהני להו. זה יעזור להם שה” נושא להם פנים ומאריך להם ימים. השכמה והערבה לב”כ וב”מ.

ידוע מה שכתוב שפני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה זקנים שבאותו הדור אומרים אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה. אמרו ע”ד פירוש אם פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה הזקנים שבדור אומרים אנחנו מה? אוי לאותה בושה מה אנחנו אנחנו כוכבים פחות מכוכבים. י”א אחרת יהושע זכה משום ששימש את משה רבינו. כלומר היה שם כיסאות, מכין ספסלים ומנקה. אז אומרים זקנים שבדור אוי לאותה בושה שהתבישנו ולא הכנו כיסאות ולא הכנו ספסלים לא עשינו את הדברים האלה ואילו יהושע עשה את זה. כתוב בזוהר הקדוש לבנה לית לה מגרמי כלום. הלבנה מקבלת את האור מהשמש למרות שהלבנה אמרה אין שני מלכים בכתר אחד אז כתוב שחמה זו יכולה לומר רבש”ע היא רצתה לפגוע בי אעפ”כ היא מאירה ליתן כח אחד לשני אנחנו בדור שלנו נכון יש חמה ויש לבנה יש ירידת הדורות אין מה לדבר אבל בזמן שיושבים ולומדים תורה אז היינו דאהני להו. כשלומדים תורה מתעלים כשלומדים תורה מגיעים לדרגה מאוד גבוהה כשלומדים תורה הקב”ה חדי בפילפוליי דאוריתא יש שמחה לקב”ה אין לו שמחה לקב”ה בעולמו אלא ד” אמות של הלכה בלבד זה השמחה של הקב”ה וכבר ידוע מה שכתוב במדרש ומובא ברש”י בסוף שיה”ש “חברים מקשיבים לקולך השמיעיני” חברים – המלאכים מקשיבים למה שלומדים בבתי כנסיות ובתי מדרשות כאן בארץ ועולים לשמים וצריכים לומר לקב”ה שמענו חידוש שמענו דבר שלו התורה וחביב לו עוד חידוש הם מתחילים לדבר לקולך השמיעיני – שמעתם את זה מהבנים שלי קודם כל אני אשמע אותם ואח”כ אשמע אתכם. הקב”ה תורה דיליה והוא מכבד מה שלומדים כאן תורה. לדעת מה זה ערך של תורה מה זה חשיבות של תורה.

אם כתוב הסתכל באורייתא וברא עלמא לכל בריאת עולם היסוד שלו בתורה, כח שלן בתורה, כח של העולם שעומד זה בתורה, אז נדע מה זה ערך של תורה. וכשהתנא אומר על ג” דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. תורה זה ברור, עבודה זה עבודת הקורבנות וגמילות חסדים אומרים חז”ל מה זה “ותורת חסד על לשונה”? מה זה יש תורה שאין בה חסד?! אז הגמרא אומרת תורה שאדם לומד ומלמדה לאחרים זו תורת חסד. המנוח עליו השלום נאמר בו “על התורה ועל העבודה ועל גמ”ח” היה יגע בתורה, עבודה בקורבנות – כהן גדול ועל גמילות חסדים – לתת להשפיע ולרוממם את התלמידים.

כשישבנו ביחד בבית הדין הגדול, אמר לי: כל השבוע תטריד אותי, רק לא ביום שלישי. מה יש לכבודו ביום שלישי? אני צריך להכין שיעור לישיבה! אמרתי לו: שיעור, תוך שעה, שעתיים… יום שלם?! ענה לי, אני צריך להתייגע ולעבוד לחזור ולשנן, וגם כן לומר את הדברים האלה לפני אחד מהבנים, עוד הפעם לחזור, עד שהדברים שלי יהיו ברורים, כשאני אעמוד לדבר לפני התלמידים, שהדברים יהיו ברורים כשמש. זה יגיעה של תורה. עמל של תורה.

 כשכתוב “אם בחקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם”, אומר רש”י: אם בחקותי תלכו – להיות עמלים בתורה, להיות עמל, עמל עם התורה, להתייגע בתורה, זה דבר חשוב מאד.

אבל, איך כתוב כאן, “שם עצמו כשִירַיִים”. בישיבה, בבית דין – תקיפות, דבר אישי שלו – כלום, לא מעניין אותו, לא אכפת לו, כשיריים, אין לו שום חשיבות בדבר הזה. אין לו שום אהבה בדבר הזה כלל. אדם יכול להתהפך מעוז וגבורה של תורה לשיריים?! מה זה, זה מין רדיו שאפשר ללכת מגל אל גל?! זה כח, אדם שיודע כמה אני צריך להיות חזק, כמה אני צריך להיות רך. כמה אני צריך להיות תקיף, כמה אני צריך להיות חלש. כמה אני צריך להיות ככה וכמה אני צריך להיות ככה, הכל לפי רוב המעשה.

ואח”כ כתוב משכימים ומעריבים לבתי כנסיות ובתי מדרשות, מקודם היו בתי כנסיות ובתי מדרשות. כתוב “ילכו מחיל אל חיל” יוצאים מבתי כנסיות לבתי מדרשות. היום בית הכנסת הוא בית המדרש. אז היו יוצאים, גומרים להתפלל ומתחילים ללמוד. ילכו מחיל לחיל. היו שני רבנים שהתפללו למ”ד ביחידות ניתן להתפלל במקום שלומדים אבל יש מ”ד שמותר במנין מצומצם בלא רוב עם. מקום שלומדים זה תורה, זה כבוד, מעלה מיוחדת. מקום האדמה, העפר, למקום עצמו יש חשיבות מעלה מיוחדת. מקום שלומדים בו תורה כשאתה יושב ומתפלל זה דבר חשוב. “מקום רינה שם תהא תפילה” לפי רמת התורה המקום מתקדש.

מו”ר נכון השמש נותנת כח לירח. היום ב”ה יש ישיבות בארץ, התפתחו הרבה ישיבות. זה מאד חשוב להקים עוד ישיבה ועוד ישיבה ועוד ישיבה. וזה חשוב מאד לשמור על קדושת א”י, א”י יש לה מעלה מיוחדת. דבר שגדל בא”י חייב בתרומות ומעשרות. לדעת הב”ח אם אדם שיש לו תפוח שגדל בארץ ותפוח שגדל בחו”ל – מחוץ לזה שלתפוח שגדל בחו”ל יש לו רק יופי ואין לו לא טעם ולא ריח – אומר הב”ח לכתחילה יברך על התפוח שגדל בא”י, שהתקיימו בו מצוות הפרשת תו”מ ושאר הדברים כולם.

חושבים היום לחלק את א”י?! לחלק ח”ו את ירושלים?!. איך אתם מעיזים לדבר דבר כזה, איך מעיזים לחשוב על הדבר הזה. ניתן את חלקנו, אדמת א”י שהקב”ה אמר אני נתתי את העולם כולו לכל אומות העולם וזה לקחתי זה א”י, נחלתי זה ירושלים. חושבים לתת חלק מירושלים, לא יעלה על הדעת והיה לא תהיה. זה לא יהיה הדבר הזה.

ה” שוכן בציון לעד ולעולמי עד, וכל מה שחושבים, כל מה שמדברים הכל דברים בטלים ומבוטלים כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש. עכשיו כשהוא בשמים, בשמים רואים יותר טוב. שיעמוד בשמים ויתפלל על הילדים היקרים, על כבוד ראש הישיבה, על הרמי”ם שבישיבה, שימשיכו בהנהגתו של רבי יעקב שכל מה שאומר להם לעשות יעשו, כשיש לו סיעתא דשמיא מאביו למעלה. ואלה הנדיבים שהיו רגילים להתנדב לישיבה, שימשיכו להתנדב ויוסיפו כהנה וכהנה, ובזכות לימוד התורה “ואני זאת בריתי”, נזכה ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן.


 

נגישות