מסירת חלקי ארץ ישראל

מסירת חלקי ארץ ישראל
ראש הישיבה הרב אברהם שפירא זצ"ל

מתוך שו"ת עם בני נוער במחנה קיץ תשמט

מסירת חלקי ארץ ישראל ופיקוח נפש*

האם רוב גדולי הדור התנגדו לציונות?

שאלה: א. ישנם פוסקים שהורו שבנסיבות מסויימות אפשר למסור חלקים מא"י לידי אומות העולם. אנו מבקשים שהרב יתייחס לסוגיה הזאת ולמקורותיה. ב. בעניין מדינת ישראל, נשמעת לעתים קרובות הטענה שמחלישה אנשים בתוכינו, ובעיקר בני נוער, ש"רוב גדולי הדור התנגדו לציונות", או ש"רוב הגדולים היו נגד הקמת המדינה", או כל מיני טענות מהסוג הזה. מה דעת הרב בנידון?
תשובה: אלו שתי שאלות, ואתחיל מהסוף.
א. הציונות, הקמת המדינה ו"רוב" הרבנים.
כבר אמרתי שיש שטיפת מוח אצל אנשים צעירים. מה פתאום רוב הרבנים היו נגד הציונות? מאיפה מצאו את זה[1]? צריך לדעת שהתנועה שקדמה לתנועה הציונית הייתה "חיבת ציון" והיא החלה לבנות את הארץ. בראש חובבי ציון היו רבנים. יש ספר עם אוסף מכתבים של רבנים על חיבת ציון בשם "שיבת ציון" אין שם אולי הרבה רבנים, אבל שמות רבנים יותר חשובים מהם בתורה, לא היו באותו דור. שמות כמו: הנצי"ב מוולוז"ין, רבי יצחק אלחנן, רבי דוד מקרלין, רבי שמואל מוהליבר ועוד ועוד. ציונות אז ביסודה, עיקרה היה הקמת מדינה לעם היהודי בא"י.
כשקמה התנועה הציונית הייתה נסיגה, רבנים מיעטו להשתתף בה. מה הייתה אז דמותו של ציוני? שוקל שקל, נותן כסף לקופת קק"ל, וכך עשה כל ימות השנה, אבל לארץ הוא לא עלה. אולם, אז התנועה הציונית החלה להתעסק בענייני חינוך, מה שקראו תחיה יהודית. החזיקו בתי ספר שבהם הייתה רוח אנטי דתית וגם הפקרות דתית, ועם זה לא יכלו הרבנים להזדהות, כיוון שהחינוך הדתי הוא בבת העין וחוד הלב של אדם יהודי, וזה היה גורם עיקרי לפירוד, למאבק ולהתנגדות קשה. זה גרם גם להתנגדות חלקית לעלייה לארץ. הייתה זו מחלוקת בעיקר על השותפות עם החופשיים.
אנו סברנו שבשביל עניין שכזה, של כלל ישראל, אנו מחוייבים ועומדים להתחבר ולהיות באחדות, עם אחד בארץ. אולם, מעבר לזה כולם אהבו את א"י גם במצבה זה. למרות הכל, השתתפו יהודים דתיים בבניינה וביישובה של א"י, בעלייה, בהתיישבות עירונית, בהתיישבות חקלאית ובהגנה עליה מתוך אחדות. לא נגרע חלקה של היהדות הדתית בהקמת המדינה. המדינה הוקמה עפ"י הסכמת הרבנים מכל החוגים, הרבנות הראשית ומועצת גדולי התורה של אגודה, בלעדיהם לא היו חותמים נציגי האגודה על מגילת העצמאות. ראשי מועצת גדולי התורה אז היו הגאון ר" איסר זלמן מלצר זצ"ל והאדמו"ר מגור, ר" אברהם מרדכי זצ"ל. יש לדעת כי רוב הרבנים הזקנים בדורנו ילידי הארץ, הם תלמידי ר" איסר זלמן ולא של גאונים אחרים, וממנו קבלו תלמודם והשקפתם בענייני ציבור.
(ר" איסר זלמן כידוע, היה משתתף תמיד ביחד עם הראי"ה קוק בכל ההחלטות הציבוריות שעמדו על הפרק, וגם בהחלטה האחרונה בחיי הראי"ה זצ"ל בעניין הקמת מועצות דתיות בכל עיר, שתכליתה בייסוד מוסד אוטונומי לרבנים בכל העניינים הדתיים, חתמו שניהם ביחד על ההחלטה, ובזה שמו קץ לתקוות להקמת קהילות נפרדות בישראל). בכל שלוש המועצות של גדולי וחכמי התורה של המפלגות הדתיות, בכל גדולי התורה כיום, אין מי שיתיימרו לחלוק על אותם גאונים וחבריהם שהצטרפו להקמת המדינה. בזמן הבחירות הראשונות לכנסת חתמו על כרוז (נתפרסם בספר התקופה הגדולה) להצביע בעד החזית הדתית כמעט כל רבני הארץ, ראשי הישיבות והאדמורי"ם. בכרוז נכתב, נודה לד" על שזכינו ברוב רחמיו וחסדיו לראות את הניצנים הראשונים של האתחלתא דגאולה עם הקמתה של מדינת ישראל. איך אפשר להסביר שטיפת מוח כזאת כאילו רוב הרבנים היו נגד המדינה[2]? מדינת ישראל קמה עפ"י רוב הרבנים בארץ, לא רק רוב הרבנים אלא רובם המכריע, כמעט שלא נשמעו קולות נגד. סאטמר התנגדו, הם גם התנגדו לעצם יישוב ארץ ישראל, זו הייתה מחלוקת גדולה שאפשר לחלקה לשלושה עניינים. החלק הראשון קשור למצוות יישוב א"י, ובלי א"י חסר בתרי"ג מצוות. סאטמאר, מונקאץ" ועוד אמרו, נכון שיש עניין בא"י, וצריכים לעלות לא"י, אבל אנחנו נעלה לא"י עם המשיח, כשיבוא המשיח נעלה עימו. עד שיבוא המשיח אנחנו נשב בגלות, בחו"ל. לעומתם הרבנים שלנו אמרו "טובה הארץ מאד מאד". אף היום, זה לא קשור רק עם ביאת המשיח. ביאת המשיח תלויה במעשים טובים, ברצון ד", אם "בעיתה" אם "אחישנה"[3]. אם כי אנו מחוייבים לצפות למשיח ולראות בכל שינוי לטובה סימני גאולה, וכמו"ש ר" יהושע מקוטנא: "עתה שראינו התשוקה הגדולה של כל ישראל קרוב לודאי שנתנוצץ רוח הגאולה", וכמו"ש הרבנים שזמננו הוא ראשית צמיחת הגאולה, שכך הוא חיוב צפית לישועה, אבל מצוות יישוב א"י היא תמיד מצווה ככל המצוות והיא שקולה כנגד כל המצוות. וזה טוב לכלל ישראל, כלל ישראל חייב להיות בא"י.
משה רבינו אמר "עלה רש" (דברים א" כ"ו), ולפי הרמב"ן זו מצווה לדורות, צריך לעלות לא"י, ומשה רבינו גם הודיע לבנ"י שיש סיכון שיהיה רע, תיכשלו בעבודה זרה, ואעפ"כ העם היהודי צריך להיות בא"י. כך גם הכריעו ודאי בשמים, כל הגולה שעליה אמרו ש"שמה נשב" נחרבה! היום העם היהודי לא יכול להיות בלי א"י, אפילו אלה שבגולה לא יכלו להתקיים אלמלא שיש כאן מדינה של ארבעה מיליון יהודים, כאן מרכז התורה והחסידות והיהדות בכלל. כל המדרגות הטובות של עם ישראל נמצאות כאן בארץ. הרבנים שלנו כיוונו לדעת פמליה של מעלה.
זה שקר לומר שרוב הרבנים היו נגד. גם הרבנים שהיו בחו"ל אהבו את א"י, אולם לעלות לא"י זה כבר עניין אחר. הראשונים כבר מתחבטים בשאלה למה הם לא מקיימים את המצווה, והתירוץ היה מפני אונס. קשה לעלות ולחיות בא"י דאז, הפעוטה וחסרת אמצעי המחיה. היום רואים את א"י פורחת, יש מדינה. אבל מה היה אז בא"י – ארץ פעוטה, מלאת סכנות, סכנת דרכים וחוסר פרנסה כמו"ש הראשונים על כך. וקשה היה לדרוש מיהודים לעלות לא"י[4]. אולם מעבר לבעיית העלייה, כולם אהבו את א"י. בשורה טובה מהארץ הייתה משמחת את כל העם היהודי בגולה, ולהיפך, כל הגולה הייתה נעצבת על בשורה רעה מהארץ. אין זה נכון שהרבנים היו נגד. בארץ היו רבנים בעד, ומי שישב בחו"ל בכלל לא היה יכול להביע דעה, כי א"א שאדם יפסוק דין בדבר שלא ראה אותו. א"א שרב יפסוק פסקים על מקווה כשלא ראה את המקווה, הרבנים שבחו"ל לא ידעו בדיוק מה המצב בארץ. הרבנים שבארץ הם המוסמכים לפסוק. זהו דבר אחד.
ב. הכרעה עפ"י רוב
דבר שני, לא שייך כאן עניין של רוב[5]. כל פוסק יודע שכשבאים להכריע דין, אנו לא מונים, זה אומר כך וזה אומר אחרת ועושים חשבון. הדין שכתוב "אלהם תשמעו", שחייבים לשמוע, ואם לא שומעים יש גדר של זקן ממרא – דין זה שייך רק כשהסנהדרין קיימת, ויושבת במקום מסוים, ליד המזבח על כך אומרת התורה "להם תשמעו", ומי שממרא הוא זקן ממרא. אולם אם הם יצאו החוצה, אין הדין של סנהדרין קיים בכלל. אז יש להם גדר של חכמים כמו כל החכמים. וגם שם הולכים בתר רוב. אבל אחד מהכללים של פסיקה עפ"י רוב הוא שיושבים ביחד ומתווכחים ובסוף כשיש מסקנה של רוב, אז ההלכה כרוב. אבל אם החכמים לא ישבו יחד אין בכלל הלכה של רוב, לא רק של סנהדרין. כדי לפסוק בעניינים של א"י צריכים היו הרבנים לשבת ביחד ולהכריע, אולם דבר זה לא נעשה. כל העניין של רוב הוא לא נכון, וגם אם היה אמת, הרי לא שייך הדין של רוב. הרבנים שישבו אז בארץ ידעו את המציאות בארץ, והם פסקו לנו, ועניין זה מתחיל מהם. הרבנים האלו שהיו לפנינו מספיקים לנו להרבה דורות, גם כשיש שינויים, הם הגדולים, והיום אין גדולים כמוהם, וההלכה כמותם. היסוד הראשוני הוא יישוב הארץ, והרמב"ן פוסק בספר המצוות[6] שיש מצוות עשה לדורות לעלות לארץ ולהתיישב בה. והרמב"ן כותב: לעלות לארץ, להתיישב שם ולכבוש אותה ולא להניחה לאומות. הרמב"ן הוא אבי התעודה, אין כמעט מי שחולק עליו, וההלכה הזו נפסקה גם בשו"ע. זהו דין ל"מעשה". הדבר מובא בגמרא בסוף כתובות[7], כשהבעל רוצה לכוף את האשה לעלות לא"י והיא מסרבת כי טוב לה בחו"ל, הדין הוא שהבעל יכול לכוף אותה מפני שמצווה לשבת בא"י. כשהאדם אנוס, אי אפשר לחייבו, אולם כשהוא כן יכול לגור בארץ, הוא יכול לכוף את אשתו לעלות, מפני שזו מצווה. בזה היו מחלוקות, אבל אין מישהו שיכול לפסוק נגד הרמב"ן ונגד השו"ע. זוהי הנקודה הראשונה במחלוקת עם מתנגדי העלייה והציונות[8].
ג. מצוות יישוב א"י לדעת הרמב"ם ושלושת השבועות
נקודה שניה, המחלוקת הייתה מפני שהרמב"ם לא מביא את הלכה זו של מצוות יישוב א"י בספר המצוות, ומקובל אצלנו שהרמב"ם לא מביא מצווה כללית בספר המצוות[9]. יש כללים כיצד מונים תרי"ג מצוות, והרמב"ם בעצמו חולק על הבה"ג. הוא חולק אם המצווה בתוך המניין או לא, אבל אין מחלוקת על עצם המצווה.
דבר נוסף, גם אם לרמב"ם יש מצוות יישוב א"י, כפי שכותב הרמב"ן, יש את הבעיה של שלושת השבועות שמופיעות בגמרא בסוף כתובות (ק"י:): לא לעלות בחומה, לא להתגרות באומות וכו". שבועות אלו לא מופיעות בהלכה לא ברמב"ם ולא בשו"ע. זה שייך למסתורי התורה. מהו העניין של השבועות, איך נשבעים? מי נשבע? למי נשבעים? המניעה של השבועות היא, שמן השמים אין מאפשרים לעלות ולכבוש את הארץ. גם אלו שבדורות הקודמים הסתמכו על השבועות, יודו שהיום הם בטלות. הרי השבועות קשורות לגויים, והגויים עצמם אמרו, אדרבא זה שייך לכם, האומות אמרו לנו "לכו לפלשתינה", וכיוון שהאומות אמרו "לכו" אז אין בכלל שבועה[10]. כן כתב ה"אור שמח"[11] בנושא זה שהגויים הכירו שא"י שייכת ליהודים, ומי יחלוק עליו? זו הייתה אחת מהנקודות של סאטמאר וכבר נתבאר שהיא בטלה. מעבר לכך, הרבנים בארץ לא התחשבו כלל וכלל בשבועות, וסמכו על האבני נזר וה"אור שמח" שכולנו בכלל תלמידיהם, והם עודדו ותמכו בעלייה לארץ, בהתנחלות, בהתיישבות ובהגנה עליה. כל מה שהיה בארץ בעלייה, בהתנחלות, בהגנה ובהקמת המדינה היה על פי רבנים.
ד. מסירת חלקי א"י ופיקוח נפש
הנקודה השלישית, הטענה שמתעוררת בזמן האחרון כאילו יש סכנה ופיקוח נפש שיהודי ייהרג, ואומרים שכביכול אם יהודי ייהרג אז ממילא אין מצווה. זו סברא פשוטה המובאת ב"מנחת חינוך"[12], שכולם יודעים ואומרים אותה, אבל המנחת חינוך גם אומר שכולם יודעים שאם יש מלחמה, מלחמת חובה או מצווה, ויש הגדרות של מלחמת רשות, והתורה אומרת שיש שלוש מצוות של מלחמה, ובכל מלחמה בדרך הטבע נהרגים אנשים, (ויש מלחמה מעל הטבע של "ולא נפקד ממנו איש" (במדבר ל"א מ"ט)). ודאי המצווה הזאת מחייבת להסתכן כדי לעשות את המצווה. כל מלחמה קשורה בפיקוח נפש, ובכל אופן חייבים להלחם. וכן כתב הגרי"ז בפירושו על התורה פרשת משפטים. ועל סמך זה שאנשים יכולים להיהרג היו כאלה שאמרו אז שאסור להקים מדינה יהודית, מפני שהיה ברור שאם תקום מדינה ייהרגו יהודים. והרבנים אז בארץ אמרו כנגד טענה זו, שאם כך הרי בכל מלחמה נהרגים יהודים, ובודאי שיש מצווה להילחם ולהקים מדינה, כי זו מלחמת מצווה. באותה תקופה היה מדובר על מספרים עצומים של אלפי אנשים, אחוז אחד מהמדינה, נכון, כל נפש יהודי יקרה, היום, ב"ה, לא מדברים על מספרים כאלו, היום שלושים אחוז מהנהרגים מתים בתאונות דרכים, נתרבו רוצחים, אבל למרות הכל אפילו אחוז אחד מהאוכלוסייה לא שייך. כל מי שטוען שיש להחזיר שטחים, כיון שהערבים מאיימים שאם לא נסוג הם יהרגו יהודים, הוא בעצם מתנגד לעצם הקמת המדינה, גם אז היה את השיקול הזה. רוב הרבנים הבינו אז שאם ערבים מאיימים להרוג לא צריך להיכנע. התנגדות "רוב" הרבנים למצוות יישוב א"י בזמן הזה, שלושת השבועות ופיקוח נפש. אני מתפלא שהיום מעוררים את העניין מחדש, זה שייך לעבר ובטל מן העולם, אותה תשובה גם שייכת היום, שדין תורה המקובל עלינו הוא ששלושת השבועות בטלות, ואם עדיין הדברים לא ברורים, הם יוסברו עוד ועוד.
* שאלות ותשובות ממחנות תורת חיים תשמ"ט – תש"ן
סגנון התשובות הותאם לבני הנוער השואלים
[1] עיין בנושא בספר "מכתבים מזוייפים נגד הציונות" – ש. וינגרטן, מוסד הרב קוק
[2] ראה בספר דרך עץ חיים בנושא, ובהקדמת חתנו בספר פרשת המלך ח"ב מהדורה ראשונה, ובספר התקופה הגדולה לרמ"מ כשר זצ"ל
[3] ישעיה ס", כ"ב
[4] כתובות ק"י ע"ב תוד"ה הוא
[5] עי" מאמרי הראי"ה ח"א פרק בהל" ציבור
[6] הוספות לספר המצוות עשין ד", ובפרושו לתורה במדבר ל"ג נ"ג
[7] כתובות ק"י ע"ב, שו"ע אה"ע ע"ה ד"
[8] וראה בהרחבה בספר אם הבנים שמחה
[9] הקדמה לספר המצוות כלל ד"
[10] אבני נזר, יו"ד תנ"ג, תנ"ו – עי" מורשה ט" עמ" 18
[11] ר" מאיר שמחה מדווינסק, אוצר הארץ ד" פ"ב
[12] מצווה תכ"ה
נגישות