מסכת שביעית פרק ח" משנה ג"

מסכת שביעית פרק ח" משנה ג"
אשר עגם




משנה ג
אֵין מוֹכְרִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית, לֹא בַמִּדָּה, וְלֹא בַמִּשְׁקָל,
וְלֹא בַמִּנְיָן, וְלֹא תְאֵנִים בַּמִּנְיָן, וִלֹא יָרָק
בַּמִּשְׁקָל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף לֹא אֲגֻדּוֹת. וּבֵית
הִלֵּל אוֹמְרִים, אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱגוֹד בַּבַּיִת, אוֹגְדִין
אוֹתוֹ בַּשּׁוּק, כְּגוֹן הַכְּרֵשִׁין וְנֵץ הֶחָלָב:
א. טעם הדין (ע"פ הירושלמי)
ב. הנפק"מ בין הטעמים (ודין אוצר בי"ד)
א. טעם הדין (ע"פ הירושלמי)
במשנה מובא דין שאסור למכור פירות שביעית במדה משקל ומנין. ובירושלמי
מובא הטעם לדין זה וזו לשונו הירושלמי [לגירסת הספרים. וראה בהמשך גירסת
הגר"א]:
"למה? כדי שימכרו בזול. וישקלו בליטרא וימכרו בזול? אם אמר את כן אף הוא
אינו נוהג בהם קדושה"
ונחלקו המפרשים האם הירושלמי מביא שני טעמים או טעם אחד. הרא"ש סובר
שמדובר בשני טעמים:
א. כדי שימכרו בזול
ב. כדי שינהגו בזה קדושה.
ולפי הסברו ביאור דברי הירושלמי כך: הירושלמי שאל למה צריך למכור באומדן,
והסביר שהטעם הוא כדי שימכרו בזול (שהמוכר לא ידע כמה בדיוק מכר וכתוצאה
מכך ירויח הקונה), והקשה הירושלמי שאם זה הטעם אפשר לתקן במפורש שימכור
בזול, ולמה צריך לתקן תקנה עקיפה וענה הירושלמי על זה: "אף אמר את כן אף
הוא אינו נוהג בהם קדושה", כלומר שלמכירה באומדן יש טעם נוסף-כדי שיזכרו
לנהוג בהם קדושה ותקנה מפורשת למכור בזול לא תפתור חשש זה.
אולם הר"ש הזכיר רק את הטעם של המכירה בזול, ויש לדקדק מדבריו שמדובר בטעם אחד.
ולפי זה צריך להסביר שדברי הירושלמי "אף אמר את כן אף הוא אינו נוהג בהם
קדושה" כוונתם היא שהמכירה בזול אמנם פותרת את החשש אבל היא יוצרת בעיה
אחרת – שיבואו לזלזל בפירות שביעית. [ובניגוד להסבר הרא"ש שהסביר שחשש זה
הוא גם טעם התקנה מלכתחילה]. וכן כתב החזון נחום ומפרשים נוספים.
לעומת כל המפרשים הנ"ל הגר"א מפרש באופן אחר ע"פ גרסא אחרת שהיתה לו [עי"
פאת השולחן (כו,י) מה הכריח את הגר"א לשנות מהגירסא] וזו לשונו הירושלמי
ע"פ הגהת הגר"א:
"למה? כדי שימכור בזול. וישקול בליטרא וימכור ביוקר! אין את אמר כן אף
הוא אינו נוהג בהם קדושה"
ולפי גרסת הגר"א מתבארים דברי הירושלמי כך: הירושלמי שאל למה צריך למכור
באומדן והסביר שהטעם הוא כדי שימכרו בזול ועל זה הקשה הירושלמי שזה גופא
לא מובן – למה צריך למכור בזול והסביר שהטעם הוא כדי שינהגו בפירות
קדושה. ולפי זה יוצא שהטעם השני שמוזכר בירושלמי-שינהגו בזה קדושה-הוא
הטעם היחיד לדין המשנה.
והרמב"ם (ו,ג) כתב וזו לשונו:
"כשמוכרין פירות שביעית אין מוכרין אותן לא במידה ולא במשקל ולא במנין
כדי שלא יהיה כסוחר פירות בשביעית אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא
הפקר ולוקח הדמים לקנות בהם אוכל אחר"
ונראה ממה שכתב "כדי שלא יהיה כסוחר פירות בשביעית" שסובר כר"ש שטעם
המשנה הוא כדי למכור בזול. אמנם ממה שכתב "להודיע שהוא הפקר" לכאורה יש
לדקדק להיפך – שיזהר בקדושת הפירות. אבל נראה יותר שהכוונה היא להסיר
מאפיינים של סחורה ולכן השתמש הרמב"ם במושג "הפקר" ולא "קדושים", ומה
שכתב "להודיע" הכוונה היא מצד ההפגנתיות שבדבר] וכן הסביר הרדב"ז שם בדעת
הרמב"ם. [ובחזון נחום לאחר שכתב את דעתו כתב לעיין ברמב"ם ונראה שגם הוא
מסביר כך בדעת הרמב"ם]. ועי" בפאת השולחן (שם) שמשמע שגם הוא מסביר כן
בדעת הרמב"ם. [אמנם מש"כ שאף הגר"א סובר כך זה צ"ע שהרי הגר"א סבר את
הטעם השני ואף כתוב בשנו"א במפורש: "והטעם בכולם משום בזיון". ואולי לפאת
השולחן, תלמידו הגדול של הגר"א, היתה הבנה אחרת בדעת הגר"א. וצ"ע].
ב. הנפק"מ בין הטעמים (ודין אוצר בי"ד)
נראה שיש הבדל עקרוני בין הטעמים:
הטעם הראשון (כדי שימכרו בזול) מסתעף מאיסור סחורה ומטרתו היא להסיר
מאפיינים של סחורה ממעשה המכירה. וכן כתב במפורש הרמב"ן (ע"ז סב:) וזו
לשונו:
"לפיכך אסור לקחת בפירות שביעית מן התורה כל דבר שאינו נאכל… אבל דבר
הראוי לאכילה ודאי לוקחין… אלא שאסרו למוכרן כדרך סחורה כדתנן אין
מוכרין פירות שביעית לא במידה ולא במשקל…"
אבל הטעם השני הוא כדי להזכיר שיש בדבר קדושה ואין לו קשר לאיסור סחורה.
ולכאורה נראה שלפי זה תהיה נפק"מ במכירה ע"י אוצר בי"ד שאינה נחשבת
לסחורה ועוד נפק"מ האם האיסור הוא על המוכר או על הקונה (לפי דעת רוב
הפוסקים שאיסור סחורה הוא רק על המוכר): שאם הטעם משום סחורה- האיסור הוא
על הקונה בלבד, אבל אם האיסור הוא משום בזיון יהיה אסור על הקונה. וכן
כתב במשנת יוסף (על המשנה כאן).
אמנם הגרב"י זילבר (במכתב שמובא במשנת יוסף שם) הביא שהרש"ס (שסובר כמו
הרא"ש בפירוש המשנה) הסביר שדברי הירושלמי "אף הוא אינו נוהג בהם קדושה"
כוונתם לדמים ולא לפירות וממילא יצא שגם אם נסבור כטעם השני לא יהיה
איסור על הקונה וכן לא יהיה איסור במכירה ע"י אוצר בי"ד שהרי במכירה זו
המעות לא מתקדשות.

נגישות