משנה ד
הָאוֹמֵר לַפּוֹעֵל, הֵא לָךְ אִסָּר זֶה וּלְקוֹט לִי יָרָק הַיּוֹם,
שְׂכָרוֹ מֻתָּר. לְקוֹט לִי בּוֹ יָרָק הַיּוֹם, שְׂכָרוֹ אָסוּר. לָקַח
מִן הַנַּחְתּוֹם כִּכָּר בְּפוּנְדְּיוֹן, כְּשֶׁאֶלְקוֹט יַרְקוֹת
שָׂדֶה אָבִיא לָךְ, מֻתָּר. לָקַח מִמֶּנּוּ סְתָם, לֹא יְשַׁלֵּם לוֹ
מִדְּמֵי שְׁבִיעִית, שֶׁאֵין פּוֹרְעִין חוֹב מִדְּמֵי שְׁבִיעִית:
א. "אסור" ו"מותר" ביחס למה?
ב. סיבת החילוק בין "לקט לי" ל"לקט לי בו"
ג. קושיות מסוגיות אחרות
ד. טעם הסיפא
א. "אסור" ו"מותר" ביחס למה?
לגבי הרישא, הדיון הוא אם "שכרו מותר" או "שכרו אסור". רוב המפרשים
מסבירים את הדבר ביחס לקדושת שביעית. "שכרו אסור" היינו שהשכר קדוש
בקדושת שביעית. אמנם, הגר"א מסביר שמדובר הן לעניין קדושת שביעית והן
לעניין איסור סחורה.
ב. סיבת החילוק בין "לקט לי" ל"לקט לי בו"
יש להבין את סיבת החילוק ברישא בין אם אומר "לקט לי ירק היום", ששכרו
מותר, לבין אם אומר "לקט לי בו", ששכרו אסור.
בירושלמי מובאים כמה טעמים:
"מה בין האומר לקט לי מה בין האומר לקט לי בו?
רבי אבין בשם רבי יוסי בן חנינה: מהלכות של עמעום היא…
רבי שמעון בן לקיש אמר: במראה לו את הקולח, שאינו אלא כנותן לו שכר רגלו.
רבי יוחנן אמר: אפילו לא הראה לו כמי שהראה לו… מה עבד לה רבי יוחנן?
קל הקילו בשביעית שהיא מדרבנן".
רש"י במסכת עבודה-זרה (סב.):
"לקוט לי בו – לשון מכר הוא דמשמע לקוט לי שוויו ירק"… "לקוט לי ירק –
לשון שכירות הוא ולא לשון מכר ואין לו דמים שיתפסו בקדושת שביעית" .
תירוץ רבי אבין בשם ר"י בר"ח: "מהלכות של עמעום". מסבירים המפרשים: בדוחק
התירו, משום כדי חייו. והירושלמי מביא שם דוגמאות נוספות של הלכות שיש
בהן חילוק קל, שמשנה את הדין. וגם שם מסביר הירושלמי את "מהלכות של
עמעום". כלומר, לפי הטעם העיקרי נראה שאמור להיות הדין שווה ללא החילוק,
אך בדוחק התירו חז"ל.
תירוץ ריש לקיש: מכיוון שמדובר שבעה"ב מראה לפועל את הקלחים, הרי שהם
לפניו ויכול לקחתם בעצמו. מעתה השכר שנותן לפועל הוא רק על "רגליו",
כלומר על הפעולה – ולא על הירקות, לכן מובן שהשכר מותר.
תירוץ רבי יוחנן: אפילו אם לא הראה לו, כמי שהראה לו. ומסיק הירושלמי "קל
הקילו בשביעית שהיא מדרבנן".
בתירוץ זה הבנתי בתחילה, שעיקר התירוץ הוא שחכמים הקילו בשביעית שהיא
מדרבנן. וחולק על ריש לקיש שאמר שמדובר שמראה לו, אלא אפילו אם לא מראה
לו, כי אין צורך בכך, חכמים הקלו בכל עניין. לפי זה אין קשר בין תירץ ר"
יוחנן לתירוצו של ריש לקיש. אלא שלפי הבנה זו יש להבין מה ההבדל בין
תירוץ זה לתירוץ הראשון של "הלכות של עמעום", הרי פשוט, לכאורה שמה
ש"עמעמו" חז"ל הוא דווקא בדין דרבנן, שהרי לא שייך לומר שהקלו בדין תורה!
אם-כן, מה ההבדל בין התירוצים?
אך מכורח שאלה זו, ייתכן שיש צורך להבין בכל-זאת שחכמים "עמעמו" להתיר
בדוחק אפילו בדין תורה. ונסביר שחכמים הפקיעו במקרה כזה את הקלחים מהפועל
שלקטם. שהרי רק לתירוצו של ריש לקיש אנו מבינים שבאמת הקלחים אינם נחשבים
כנמכרים. אך אם אינו "מראה לו" – משמע שנחשב שמשלם על הקלחים, דהיינו
שהפועל זוכה בהם לעצמו, ואח"כ מוכרם לבעה"ב. באו חכמים ונתנו אפשרות
לפועל להתפרנס על-ידי שיאמר לו בעה"ב "לקט לי" בלי "בו", ובמקרה כזה
שהלשון נשמעת קצת פחות לשון של מכר והחלפה – יפקיעו חז"ל את הירקות
מהפועל ע"י דין "הפקר בי"ד הפקר". ובאמת דין זה הוא דחוק ועל-כן נחשב
כ"עמעום", בדוחק התירו.
לעומת-זאת לפי ר" יוחנן הקלו חכמים רק כאשר שביעית מדבריהם.
אמנם, כל השאלה ששאלנו מה ההבדל בין התירוץ הראשון של רבי אבין בשם ר"י
בר"ח לתירוץ האחרון של ר" יוחנן, היא רק לפי הבנתנו שהתירוץ של ר" יוחנן
אינו קשור לתירוץ של ריש לקיש, אלא אומר שרבנן הקלו סתם, מכיוון ששביעית
מדבריהם. אמנם, הגר"א מבין שתירוץ ר" יוחנן הוא בעצם תוספת על תירוצו של
ריש לקיש. שהרי לשון התירוץ היא "אפילו לא הראה לו כמי שהראה לו". ומסביר
הגר"א שלר" יוחנן אנו מחשיבים תמיד את השכר של הפועל כשכר רגליו ולא כשכר
הפירות. ובעוד שריש לקיש הגביל זאת רק למקרה שבעה"ב מראה לו את הירקות,
שאז באמת ניכר הדבר שאינו משלם לו על הירק, ר" יוחנן אומר שמכיוון
ששביעית דרבנן, אפילו אם אינו מראה לו אנו מייחסים את השכר לעבודה, ולא
לירקות.
לפי הסבר זה נוכל לומר שגם בתירוץ הראשון של ר" אבין בשם ר"י בר"ח חז"ל
"עמעמו" רק משום ששביעית מדרבנן. וההבדל יהיה במהות הקולא. לפי ר" אבין
בשם ר"י בר"ח חכמים הקלו בדוחק, סתם ללא הטעם של ר" יוחנן. ר" יוחנן
מסביר שבעצם הכל בנוי על המושג של "מראה לו", אלא שהקלו חכמים בשביעית
שהיא מדבריהם, גם כאשר אינו מראה לו.
ג. קושיות מסוגיות אחרות
האחרונים משווים את דיני משנתנו לסוגיות אחרות דומות ("צבע" ו"חמרין", כדלהלן).
התוי"ט מקשה על משנתנו: מדוע כשאומר "לקוט לי היום" בלי "בו", שכרו מותר.
הרי שנינו בפרק ז משנה ג "הצבע לא יצבע בשכר", ומה ההבדל?
תירץ התוי"ט עפ"י הגמרא בע"ז (סב:) המשווה את משנתנו לדין אחר של
"חמרים". הדין של חמרים הוא, שחמרים ששכרן בעה"ב לעשות מלאכתו בפירות
שביעית, שכרן אסור. והגמרא שואלת מדוע שם שכרן אסור ואצלנו כשלא אומר
"בו" שכרו מותר? ועונה שם הגמרא שחמרים שכרן מרובה, ולכן גזרו חכמים.
אומר התוי"ט שגם צבע שכרו מרובה, ולכן גזרו חכמים ואסרו.
על תירוצו הקשו באחרונים: הרי המשנה לא חילקה בין סוגי צביעות ותמיד
אסור, והרי זה כולל גם מקרה שצובע בגד קטן מאוד שאין לו שכר מרובה כלל,
ולפי התוי"ט אין טעם לגזור במקרה כזה. ולכן מתרצים אחרת (לחם שמים, משנת
חכמים): בירק הפועל לוקח את הירק מההפקר ואין הוא שלו, לכן אין השכר
אסור. לעומתו הצבע מביא את הצבע שלו ובעצם מוכר גם את הצבע עצמו, והרי
השכר הוא גם על הצבע, ולכן אסור.
יש לשים לב שלפי שני הפירושים האלה ולפי פשט הגמרא בע"ז, באמת אין בפועל
איסור דאורייתא. הגמרא שם אומרת שבחמרים גזרו חכמים, ומשמע שמדאורייתא
מותר. והאמת שהבבלי לא הזכיר אוקימתות כלל של "מראה לו" וכדומה, משמע שגם
בלי זה אין איסור דאורייתא. לכן נראה שפשט המשנה לפי הבבלי בע"ז הוא
כפירושו של ריש לקיש, שבאמת מותר בכל אופן. ואפשר גם להסביר כפירוש
הראשון בירושלמי של ר" אבין בשם ר"י בר"ח, אך לא כל-כך משמע כן, כי ריהטא
דלישנא בגמרא היא שמעיקר הדין מותר והחמירו בחמרין, ולתירוץ של "עמעום"
דווקא בפועל הקלו בדוחק.
אמנם, גם לריש לקיש זוהי קולא של חכמים, שמשמע שהקלו בשביעית דרבנן ולא
כמו הגמרא בע"ז שמשמע שדווקא בחמרים החמירו. ובאמת ראה בתוספות שם (סב.
ד"ה לקוט) שמסבירים את הדין של פועל כאומר לחברו "לקוט לי מציאות",
שהמציאות אינן של החבר אלא הפקר, והשכר הוא על העבודה בלבד. והתוספות לא
תלה זאת בשביעית דרבנן כלל (עיי"ש). ובאמת לפי התוספות ייתכן שהגמרא דידן
סוברת שאפילו בשביעית דאורייתא מותר בפועל, מכיוון שהשכר הוא רק על
העבודה. ולא כהירושלמי שהגביל זאת.
לפי כל הפירושים (בירושלמי ובתוספות), מדוע כשאומר "בו" שכרו אסור?
לפי הפירושים שאומרים שכל ההיתר הוא קולא מדברי חכמים, נצטרך לומר שהקלו
רק במקרה מסויים, אולי כדי להקל על הפועל שיוכל להשתכר בשביעית בקלות, אך
לא בכל המקרים הקלו.
לפי ריש לקיש והתוספות בע"ז נצטרך לומר להיפך: חכמים באו והחמירו כאן.
והסיבה היא כנראה מפני שאומר ממש כלשון של מכר והחלפה, ונראה כסחורה, לכן
החמירו חכמים.
ד. טעם הסיפא
בסיפא של המשנה:
"לקח מן הנחתום כיכר בפונדיון: כשאלקוט ירקות שדה אביא לך, מותר. לקח
ממנו סתם, לא ישלם לו מדמי שביעית, שאין פורעין חוב מדמי שביעית"
בסיבת ההיתר לומר "כשאלקוט ירקות שדה אביא לך" כתב הרמב"ם בפירושו למשנה:
"שההחלפה בפירות שביעית מותרת"
וכוונתו בפשטות לדין שמוזכר במשנה הבאה: "נותן לבייר לשתות" – הבייר שהוא
"המספק מים לבני אדם מן ביר ומקבל שכרו על כך" (רמב"ם שם) אסור לו לקבל
שכרו מפירות שביעית אלא אם מטרת הלוקח היא לשתייה, שאז הדבר מותר שכן
כלול בדין "לאכלה". כיוצא בדבר אצלנו מכיוון שמדובר בכיכר שהוא דבר
אכילה, מותרת ההחלפה.
הר"ש בפירושו כותב אחרת (ומקורו בירושלמי):
"דעבדין דין לדין מתנת חנם לפי שירקות שדה"
כלומר, משום שמדובר בירקות שדה שהם מצויין הרבה, הרי שמוכר הכיכר אינו
צריך את הירקות דווקא בהלוקח, ויכול ללקחן בעצמו, שהרי מצויים הם. לכן
אין נחשב כמכר אלא כמתנת חינם, זה נותן לו הכיכר וזה נותן לו ירקות שדה.
הרש"ש שואל על הר"ש מדוע באמת הוא צריך את הטעם המקומי הזה של "ירקות שדה
מצויין", הרי נכונים דברי הרמב"ם שההחלפה מותרת שכן הכיכר הוא דבר הנאכל?
הרש"ש אומר שייתכן שהר"ש רצה שה"מותר" וה"אסור" של הסיפא יהיו דומים לאלה
של הרישא. והרי ברישא הסביר הר"ש שמדובר לעניין קדושת שביעית, ולפי
הרמב"ם שטעם הסיפא הוא שהחלפה מותרת, הרי הפירות עדיין קדושים בקדושת
שביעית ורק איסור הסחורה אינו קיים. לכן מסביר הר"ש שאין כאן כלל המרה של
ירקות בכיכר, "דעבדין ליה כמתנת חינם", ואכן הפירות אינם קדושים.
לפי זה נוכל להסביר את שיטת הגר"א. הגר"א בשנות-אליהו לאורך המשנה מביא
את הירושלמי, ואילו את הירושלמי הזה שמסביר את הטעם בכיכר משום שירקות
שדה מצויים, לא הזכיר הגר"א (והסביר שמדובר בירקות שדה כדי שלא יהיה
איסור ספיחין). אם הטעם בר"ש הוא כדברי הרש"ש, הרי שמובן שהגר"א שהסביר
עוד ברישא שהמשנה מדברת גם לעניין איסור סחורה לא הסביר כראשונים שמדובר
לעניין הקדושה בלבד – ייתכן שאין לו הצורך להסביר את הסיפא שהפירות
מותרים גם מהקדושה. די לו בכך שמותר המעשה מבחינת איסור סחורה, שדיברנו
גם ברישא.
מדוע הוזכרו דווקא "ירקות שדה"?
לפי הר"ש בשם הירושלמי שהזכרנו, מובן שירקות שדה בדווקא, שהם מצויין ולכן
אין זו המרה.
יש שהסבירו את הטעם בפשטות שזוהי דרכו של פועל להציע ירקות שדה, שלא יחשדוהו בגזל.
הגר"א מסביר שהטעם שמדובר בירקות שדה הוא משום שבאלה אין איסור ספיחין.
חשבתי לומר, שהרי לפירוש הרמב"ם במשנה אין להסביר את הטעם שהמשנה מדברת
בירקות שדה כמו הר"ש. שהרי לפי הרמב"ם טעם המשנה הוא משום שהחלפה מותרת,
כדלעיל. ממילא נוכל לומר שיסביר כהגר"א, שמדובר בירקות שדה שאין בהם
איסור ספיחין. ורציתי לתלות זאת במחלוקת של הראשונים בגדר איסור הספיחין.
שידועה דעת הרמב"ם שספיחין אסורים אפילו אם נזרע וצמח הצמח עוד לפני
השביעית. והחולקים על הרמב"ם מתירים בכהאי גוונא. לפי זה, לרמב"ם אין שום
דרך להביא ירקות שאינם ירקות שדה. שהרי כולם אסורים משום ספיחין. לכן
יפרש שזו כוונת המשנה באמרה ירקות שדה, שבהם אין איסור ספיחין. ואילו
הר"ש יחלוק על הרמב"ם בדין ויסבור שיש אפשרות להשיג ירקות שאינם ירקות
שדה ולא יהיו אסורים באיסור ספיחין, וכגון שהתחילו לצמוח לפני השמיטה.
ולכן צריך טעם אחר להסביר מדוע המשנה נוקטת ירקות שדה, וכנ"ל.
