מסכת שביעית פרק ח" משנה ה"

מסכת שביעית פרק ח" משנה ה"
אשר עגם




משנה ה
אֵין נוֹתְנִים, לֹא לַבַּיָּר, ולֹא לַבַּלָּן, וְלֹא לַסַּפָּר, וְלֹא
לַסַּפָּן. אֲבָל נוֹתֵן הוּא לַבַּיָּר לִשְׁתּוֹת. וּלְכֻלָּן הוּא
נוֹתֵן מַתְּנַת חִנָּם:


א. עבור מה מותר לשלם לבייר
ב. דין מתנת חינם
המשנה אומרת שאין לשלם לאומנים מדמי שביעית חוץ מלשלם לבייר ע"מ לשתות.
וטעם האיסור נראה בפשטות משום שאין פורעים חוב מדמי שביעית.
א. עבור מה מותר לשלם לבייר
ויש לדון האם התשלום לבייר כאשר קונה ממנו מים לשתות הוא תשלום עבור המים
או אף עבור מלאכת הדליה מהבור [או אולי אף עבור חפירת הבור], ונפק"מ האם
מותר לשלם לא רק על אוכל אלא אף על השגתו וכן האם ע"י התשלום מתקדשים
המים בקדושת שביעית.
ובאופן פשוט נראה שענין זה תלוי בהגדרת ה"בייר" שמותר לשלם לו. וזו לשון הריבמ"צ:
"פירוש בייר-בעל הבור…".
וא"כ יוצא מהריבמ"צ, שהתשלום לבייר הוא עבור המים שהרי הבייר הוא בעל
הבור וא"כ הוא בעל המים.
אבל הרמב"ם בפירוש המשנה כתב שבייר הוא מי שמשקה מים מהבור ומקבל ע"כ
שכר. ובהלכות כתב (ו,יא) וזו לשונו:
"אין נותנים מהן לא לבלן ולא לספר ולא לספן ולא לשאר אומנים אבל נותן הוא
למי שדולה מים מן הבור להשקותו מים…".
רואים מהרמב"ם שהבייר הוא זה שדולה את המים מהבור ולא בהכרח שהוא בעל
הבור [הציור הוא כגון שהבור ציבורי אלא שצריך לשכור אדם חזק שישאב מתוכו
מים] וכיון שכך נראה שהתשלום הוא עבור השאיבה ולא רק עבור המים.
הר"ש (ומפרשים אחרונים נוספים) הסבירו ש"בייר" הוא חופר בורות, ולכאורה
היה מקום להוכיח מדבריהם שמותר לשלם אפי" עבור חפירת הבור (ולא רק על
דליית המים מתוכו). אלא שנראה להיפך-שכיון שהבייר חופר את הבור הוא גם
קונה לעצמו את המים [ולא מדובר כאן בבור ציבורי שלא הוא חפר אותו והוא
משמש בו רק שכיר וכנ"ל] וכיון שכך נמצא שהתשלום הוא על המים. וכן מוכח
מלשון הרא"ש:
"בייר-חופר בורות ומספיק מים לבני העיר…".
ועי" בשבת הארץ על הרמב"ם שם בהוספות מכת"י (בהוצאת מכון התורה והארץ)
שהרב זצ"ל הביא את דעת האוסרים לשלם עבור מלאכה (בלא מקורות). וע"ע
בחידושי מנחת שלמה שהסתפק בזה. עי"ש.
ב. דין מתנת חינם
וזה לשון סוף המשנה:
"ולכולן הוא נותן מתנת חינם".
וצריך להבין מהו חידוש המשנה בכך.
וזה לשון הרמב"ם בפירוש המשנה (ע"פ תרגומו של הגר"י קאפח):
"ולכולן הוא נותן מתנת חינם-ולא יחשבנו להם בשכרם, אע"פ שיש בזה קצת טובה
כבר נתבאר לך שמותר והוא אומרם ז"ל אוכלים פירות שביעית בטובה ושלא
בטובה". והר"ש כתב: "ולכולן-כלומר לכל הני דאמרן יכול ליתן מתנה שלא לשם
שכרן".
אולם ברא"ש רואים חידוש נוסף וזה לשונו:
"ולכל הנך דמתניתין יכול ליתן מתנה שלא לשם שכרן, ואע"פ שידוע שבשביל
שנתן לו מתנה לא יתבע לו ממנו שכר".
ובביאור סברת הרא"ש אפשר לומר שנתינת המתנה היא לא תחליף לתשלום (ובתורת
שוה כסף) אלא היא דרך לפיוס (ואם בעל החוב ירצה-יוכל לקחת את המתנה
ואעפ"כ לדרוש ממנו את שכרו) ונמצא שנתינת המתנה לא נחשבת לפריעת חוב אע"פ
שכתוצאה ממנה בעל החוב ימחול על חובו. ואולי אפשר להסביר כך גם בר"ש [ע"פ
מש"כ "כלומר"] וצ"ע.
ונחלקו בזה האחרונים: עי" ברע"ב שסובר כרא"ש, ובלחם שמים (ליעב"ץ, מובא
בתוספות אנשי שם) הקשה עליו שאין לזה מקור לא ברמב"ם ולא בר"ש [ואולי
הרע"ב הבין בר"ש כמו שנכתב לעיל] ולכן פוסק הלחם שמים שאין לתת מתנה
שמחמתה ימחל החוב (אא"כ מקדים זמן רב לפני ששכר את בעל האומנות שאז לא
נראה כמערים) אלא בתורת מתנה בלבד. ועי" סיכום השיטות בשבת הארץ.
ויש לעיין למה מתנה לא אסורה משום סחורה והרי מתנה נחשבת למכר (עי" מגילה
דף כו:). ותירץ בתפארת ישראל שאין זו דרך סחורה, וזה נראה כשיטות
שמגדירות איסור סחורה מצד מעשה הסחורה. ובמשנה ראשונה תירץ שכיון שלא
מרויח אין בזה איסור וזה נראה כשיטות שמגדירות איסור סחורה מצד הרווח
שבדבר.

נגישות