מסכת שביעית פרק ח” משנה ו”

מסכת שביעית פרק ח” משנה ו”
הרב יהושע וייסנגר




משנה ו
תְּאֵנִים שֶׁל שְׁבִיעִית, אֵין קוֹצִין אוֹתָן בַּמֻּקְצֶה, אֲבָל
קוֹצֶה אוֹתָם בַּחַרְבָּה. אֵין דּוֹרְכִין עֲנָבִים בַּגַּת, אֲבָל
דּוֹרֵךְ הוּא בָּעֲרֵבָה. וְאֵין עוֹשִׂין זֵיתִים בַּבַּד וּבַקֹּטֶב,
אֲבָל כּוֹתֵשׁ הוּא וּמַכְנִיס לַבּוֹדֵידָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר,
אַף טוֹחֵן הוּא בְּבֵית הַבַּד וּמַכְנִיס לְבוֹדֵדָה:


א. שיטות הראשונים בביאור הפעולות שבמשנה
ב. מחלוקת הראשונים בצורת השינוי
ג. מחלוקת הראשונים – על מה מוסבים איסורי המשנה
ד. קושיות בשיטת הרמב”ם
ה. שיטת הרמב”ם – כדרך בעלות
א. שיטות הראשונים בביאור הפעולות שבמשנה
הרמב”ם (פירוש המשנה) – מסביר שמדובר בפעולות של אחרי הקצירה, היבוש וכו”
ופשט המשנה מדברת על מקום שהוא שוטחן שם.
הר”ש – (הערוך) מדובר על קצירה, וכן בריבמ”ץ שהאיסור של לא תקצור זה
מהמחובר ומשנתנו היא חומרה מדרבנן.
הגר”א – בשנות אליהו (וכן ברש”ס בפירוש ב”) מסביר שמדובר בפעולות בקציצת
המנותק בשעה שעושה קציעות ליבשם יש דרך מסוימת לעשותם.
ב. מחלוקת הראשונים בצורת השינוי
ישנה מחלוקת ראשונים באיזה שינוי מדובר כאן. מובא בתורת כהנים “לא תבצור
כדרך הבוצרים”.
הר”ש מסביר שמדובר בשינוי בדרך הקטיפה. הגר”א כותב שאין לקטוף בשום כלי
אלא ביד. (וצריך עיון בשיטתו, שהרי אם זה ביד למה המשנה לעיל [ה, ו]
אומרת שיש פעולות המותרות במגל, וכך שאל שם תלמידו הגר”ח זצ”ל, אלא צריך
לומר שהפסיק מעט מעט אפילו במגל. והפסוק מחדש שזה כמה שהוא צריך שלא בדרך
הקוצרים [פאת השולחן כב, א]). אולם ברמב”ם כתוב שלא תבצור כדרך הבוצרים
מדובר בכמות ולא לעשות ככרי.

שיטת הר”ש המובאת לעיל צריכה עיון, שהרי כל הנקצרים צריכים שינוי, אז למה
משנתנו מדברת רק על תאנים? ועוד שלאחר מכן, באיסורי דרבנן מוזכרים גם
ענבים וזיתים בעבודות שאחרי הקצירה, מה ההבדל?
אך אולי ניתן לישב ע”פ דברי הרמב”ם (ד, א) ולומר שישנם שני אופנים שבהם
אסור: יש שינוי ע”י הכלי ויש גם שינוי בכמות דהיינו מעט מעט. ולכן, תאנה
שאין לקיטתה כאחת (פאה א,ד) צריכה את השינוי בכלי, וביתר הדברים שנקצרים
בבת אחת מספיק השינוי הכמותי, ולכן השינוי שלהם מובא בעבודות שבתלוש.
ברמב”ם רואים שיש שינוי בכמות אך אינו מתייחס לכלי. אולם לר”ש ולתוספות
שיש שינוי בכלי אולי לא תועיל השינוי הכמותי כרמב”ם? אלא צ”ל שלר”ש יש את
השינוי בכלי כבמשנה (ה,ו) לגבי מגל, ולכן בדברים שזה השינוי היחידי כתאנה
זהו הדבר המוזכר, אך בזיתים שישנו גם שינוי אחר נזכיר את השינוי האחר.
ג. מחלוקת הראשונים – על מה מוסבים איסורי המשנה
ישנה מחלוקת ראשונים במה מדובר במשנתנו:
תוספות (סוכה ל”ט:) – שמור אסור לבצור בכלל כי הם אסורים באכילה, אך אם
זה מופקר מותרים הם ע”י שינוי, וכך מצינו בתוספות (ר”ה ט:) וכך איתא
בשנות אליהו.
הר”ש – המשומר מותר באכילה וכוונת איסור התורה זה רק השימור ובזה אסור
כדרך הבוצרים ומופקר מותר כרגיל.
רמב”ם – הן במופקר והן בשמור אנו זקוקים לכללים הללו.
רמב”ן (עה”ת ויקרא בהר) – במופקר אסור משום הסייג, דהיינו איסור דרבנן.
הירושלמי (פ”ה ס”ו.) – משמע לכאורה כשיטת ר”ת שהשמור אסור והבצירה
המדוברת היא של הפקר (כך ברש”ס, בפנ”מ וכן ברש”י יבמות קכ”א). אבל ברמב”ן
מצינו שהוא חולק על רבינו תם ואומר שהפירות מותרים הוא יצטרך להסביר את
שיטת ירושלמי הנ”ל.
להגר”א ולר”ת הלימוד יהיה “מן השמור אי אתה בוצר” אלא הוי מפקירן ואח”כ
תבצור. ולרמב”ן ולר”ש נלמד מן השמור בארץ אי אתה בוצר אלא אתה בוצר
בשינוי, ומן המופקר אפילו שלא בשינוי.

המהר”י קורקוס (ד, כב) סובר שכל משנתנו עוסקת במשומר אך במופקר שרי
לחלוטין והוא ממשיך ואומר שזו היא שיטת ר”ת והדברים צ”ע שהרי לא כך מובא
בר”ת שלפנינו.
ומסביר הוא את דעת הרמב”ם ואומר שעוסק בפירות שכבר תלושין ומופקרים זו
סתמא דמשנה שסתם פירות שביעית מופקרים הם, וכך מביא שזה שיטת ר”י ביבמות
קכ”ט, וכן רמב”ן עה”ת בויקרא (כה, ה).
יוצא:
שיטת ר”ת, שנות אליהו ודעימה – שפירות שמורים אסורים לחלוטין ומשנתנו
עוסקת במופקרים.
שיטת הר”ש, רמב”ן ועוד – שהפירות גם ששמורים הם מותרים הם באכילה, ולכן
גם פה נכנסים הכללים של משנתנו. ובמופקרים ר”ש מתיר לחלוטין ולעיל הסברנו
את הירושלמי גם לפי שיטתו.
ד. קושיות בשיטת הרמב”ם
בשיטת הרמב”ם נשאל כמה שאלות:
1.      מהו האיסור כדרך הקוצרים לשיטתו, האם זו קצירה רגילה אוגם הערמת כרי,
כדמצינו בפרק ד” (הל” א), או שרק קצירה לבד. ועוד מנין מצינו איסור גם על
הערמת כרי (ב,ח), וכן במנחת חינוך שכ”ח.
2.      ברמב”ם (ד,כב) מביא שישנם שתי פעולות האסורות וצריך עיון לכוונתו
ולביאור דבריו כשכותב “לעבודת האילן או כדרך הבוצרים”.
3.      מהו הגדר של כל השדה בדברי הרמב”ם ומאיפה מצינו דין זה.
4.      בהלכה כ”ג כותב הוא שהשינוי הוא במעשה, אולם לפני כן מצינו שהשינוי
הוא כמותי, וצ”ע.
 [ישנה מחלוקת ראשונים בטעם האיסור שבמשנתנו. ברמב”ם כתוב (סה”מ ל”ת
רכ”ג) “אבל נעשה אותו בשינוי להורות כי הוא הפקר”. וכך איתא ברמב”ן (פר”
בהר) “אלא ילקוט אותם עם העניים כהפקר”, ומוסיף עוד “וכל הענין שאמרו
שאין קוצצים התאנים במקצעה ולא דורכים בענבים בגת ואסמכתא מדבריהם, כדי
שלא יבואו לידי שימור ואסיפת הפירות ויגזלו אותם מן העניים”. דהיינו
שצריך לשנות מלאכתם בתלוש ממקומם הרגיל והוא שלא יבואו לידי שימור עם
פירות השישית והעניים לא יוכלו לקחתם (משנת יוסף). אך בראב”ד, ר”ש משנץ
כתוב אחרת, בתו”כ מובא טעם כדי שיזכור וייתן לו היכר שזה פירות שביעית.]
ה. שיטת הרמב”ם – כדרך בעלות
אלא כנראה היסוד בדברי הרמב”ם הוא כדלהלן:
הרמב”ם מצריך יצירת בעלות, להראות בעלות על השדה. וכך אומר ה”חזון איש”
(יב,ו,ח) “שאין שינוי בקצירה אלא השינוי שלא יעשה בכמויות וברוב השדה
וכדרך בעלות”. וזה העיקר בדברי הרמב”ם שכל דבר המראה דרך מעלות יהיה
אסור. ולכך הפירות לא נאסרו כר”ת כי זה לא איסור בפירות אלא בדרך שאתה
מראה כלפי חוץ. ובמיוחד שמצינו בתו”כ שישנה הדמיה בין קצירה לבצירה, וכמו
שבבצירה אמרנו שעיקר השינוי זה במלאכות שאח”כ, כך גם נאמר בקצירה. וזהו
שכתב החינוך שמדאורייתא צריך מעט מעט ושם האיסור, עשיית הכרי מוכיח, והוא
כתנאי להראות את מטרת הקצירה. האם הקצירה שקצרנו הייתה לשם הפקר או לשם
בעלות. אם זו כמות גדולה אז ממילא מובן שזה לשם בעלות.
לפי זה גם אם יתלוש ביד, לשיטת הגר”א, אך כמות תהיה רבה יהיה אסור, אם
יעשה כרי. וכן מסתבר לומר שאם אחד יקצור ואחד יערים יפטרו שניהם, זה כי
לא קצר וזה כי לא כי לא הערים, זה מוכיח על ההתחלה, וממילא עיקר דברי
הרמב”ם זה הכמותיות.
וזה מסביר את הפשט ב”עבודת האילן” שהעיקר הוא להראות מעשה בעלות, בין אם
זה ע”י קצירת כל השדה, ובין אם זה ע”י עבודות שמוכיחות שזה לצורך האילן
או האדמה, שתיטיב עימה וזה כבעלות. הרמב”ם לא מזכיר “בכלי” כמו הר”ש
שהזכרנו לעיל, וזאת מפני שהעיקר זה שיראה כבעלות.
להלכה יוצא שמדאורייתא צריך שינוי אחד ומדרבנן מצריכים שני שינויים,
הקצירה מעט מעט וכן הכרי ופעולת השדה שאח”כ. וזה דומה לסברא שאילו לא היה
היתר אכילה אזי לא היה היתר לקצירה כלל, דהיינו שהאכילה היא המכשיר של
הקצירה. ולכן אם קצר ע”מ לעשות סחורה או להפסד אסור או אם מתכוון שלא
יוכחש אסור כי זה לא לשם אכילה וממילא הקצירה תיאסר.
ולפי זה אולי בפירות ערלה לא יהיה דין כזה מכיוון שאין שם את דין האכילה,
שדין האכילה היא מצרכת ומביאה את הצורך להפקיר.
וכך מובא במהר”י פערלא על הרס”ג (מצווה ס”א) שאם בצר אפילו מעט לסחורה או
להפסד הוא לוקה, אבל אם הוא קוצר לא לשם איסור למפרע הופכת הקצירה לקצירת
היתר. אך עדין צ”ע בשיטתו למה אסור לפרוע מדמי שביעית, שהרי כל דין זה
הוא בגלל הקצירה כמו שמצינו בריש מסכתין, שהרמב”ם כותב שאסור לקצור
שביעית לצורך שמינית, דהיינו שהקצירה נמדדת עפ”י העתיד, כך גם כאן עפ”י
השימוש העתידי.
כך גם כאן מצינו שהקצירה נמדדת עפ”י מה שעושה עם היבול. האם הוא עושה
כרי, מכניס הרבה הביתה, עושה פעולות ייבוש אסורות וכד” וממילא בקצירה היה
כבר מעשה איסור. המעט מעט זה להראות דרך הפקר בעניין. וכך ראינו ברמב”ן
לעיל שכל הבעיה גם של השימור זה דרך בעלות, שהעניים לא יוכלו להנות מזה
אך אם זה לא יהווה בעיה יהיה מותר לכאורה להשאיר שם, וכך כתב בחזון איש
(יב,ה).
בספר השמיטה (פרק ג”, הערה 12) מביא ע”פ היסוד הזה של מעט מעט, שכתוב
שפועלים ובני ביתו של אדם מלקטים מעט מעט ויקחו הכל אליך הביתה וזה לא
יהיה כדרך הבוצרים, בדרך הרגילה וכך יסביר בתוספתא (פ”א, א”-ב”) כיוון
שהטעם הוא להראות שזה הפקר זה יספיק, וזה כאוצר בי”ד של ימינו.
אלא שהרידב”ז, מהר”ח ברלין, מהרי”ל דיסקין פקפקו בזה ובחזון איש (יב,ו)
מתנגד בחריפות לכך ואומר שזה גם דרך בעלות שהרי שלוחו של אדם כמותו, וכי
איננו צריכים שינוי סתמא אלא המהות של השינוי זה דרך בעלות, והעמדת כרי
זה דין דרבנן שמוכיח שכך דרך הקוצרים וזה תנאי במעשה הקצירה.
ולפי זה אומר החזון איש שמשנתנו מדברת רק על בעלים שאסורים במלאכות אלו
אבל הזוכים מן ההפקר להם מותר, וכן משל אחרים מדאורייתא מותר אך משום
איסור דרבנן אסרנו – שבות. ובזה התרנו את דין דרבנן ששליחי בי”ד ייקחו
מזה.
עוד דרך להיפטר הוא לשייר תבואה או פירות בשדה וממילא נראה שאין בעלות על
השדה שהרי זה אינו כדרך הבעלות, אך משום שבות זה לא יועיל.
נפק”מ – (חזון איש מעשרות כ”א, ו”, הובא ביסודי שביעית עמ” קכ”ב) דיש
להסתפק בישראל שמכר פירות מחוברים לנוכרי והוא נהיה הפועל לקטופם, דכיוון
דבמחובר הם הפקרא והבעלים הווי כאחר והוא קוצר שיהיה הפקר, והנוכרי נוטלם
וגוזל את הרבים וממילא זה לא כדרך הקוצרים. כי הוא קוצר בשביל הבעלים
ועיי”ש. ולא אכפת לנו איך קוצרים ובאיזה כמות אם זה לא נראה כדרך בעלות,
מותר.

נגישות