משנה ז
אֵין מְבַשְּׁלִין יָרָק שֶׁל שְׁבִיעִית בְּשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה,
שֶׁלֹא יְבִיאֶנּוּ לִידֵי פְסוּל. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. וְאַחֲרוֹן
אַחֲרוֹן, נִתְפָּשׂ בַּשְּׁבִיעִית. וְהַפְּרִי עַצְמוֹ, אָסוּר:
א. טעם האיסור (שביעית או תרומה)
ב. גדרי איסור מיעוט אכילת פירות שביעית
א. טעם האיסור (שביעית או תרומה)
במשנה כתוב שאסור לבשל ירק של שביעית בשמן של תרומה שלא יביאנו לידי פסול
ור" שמעון מתיר. ובזבחים (עה:-עו.) כתוב במשנה שדעת ר" שמעון לגבי אשם
שנתערב בשלמים שיאכל הכל כמו הקרבן החמור וחכמים חלקו עליו משום שאין
מביאים קדשים לבית הפסול. ובגמרא סבר רבא בדעת ר" שמעון שההיתר להביא
קדשים לבית הפסול הוא רק בדיעבד אבל לכתחילה אסור ורצו להקשות על רבא
ממשנתנו. ומוכח בפשטות שטעם האיסור במשנתנו הוא משום שאין מביאים קדשים
לבית הפסול [וכאן הפסול הוא ששביעית צריכה ביעור וכתוצאה מהבישול אף
התרומה תזדקק לביעור]. טעם זה לא שייך בשביעית ונמצא לפי זה שאין איסור
למעט באכילת פירות שביעית. ואכן הר"ש על המשנה כותב שהחשש הוא רק משום
התרומה.
אמנם הרמב"ם כתב בפירוש המשנה וזה לשונו:
"שלא יביאנו לידי פסול-שאם נפסל בשביל תרומה ישרף הכל, מפני שגורם לפירות
שביעית שלא יאכלו"
רואים מדבריו שמסביר שטעם האיסור הוא שאסור למעט באכילת פירות שביעית
[ובפשטות המיעוט כאן הוא שמא יטמאו הפירות ויצטרכו לשרפם, וראה להלן טעם
אחר]. וכן משמע מכך שהביא משנה זו בהלכות שמיטה ויובל שהאיסור הוא משום
פירות שביעית (ועי" בחידושי ר" אליהו גוטמכר). הגר"א אף הוא סבר כרמב"ם
והסביר שאין כוונתו לחלוק על הטעם שמובא בגמרא זבחים אלא להוסיף. ולפי זה
נמצא שמשנתנו כוללת שני טעמים: שאין מביאים קדשים לבית הפסול ושאסור למעט
מאכילת פירות שביעית [ועי"ש בגר"א שמסביר זאת משום "לאכלה ולא להפסד"].
יש לעיין בדעת הר"ש האם הוא סובר שאין איסור במיעוט אכילת פירות שביעית
או שסובר שיש איסור כזה אך כתב את הטעם שנזכר בגמרא במפורש. ובתוספות רבי
עקיבא איגר (אות מ) התיר לבשל ירק של תרומה בשמן של שביעית (משום שתרומת
ירק דרבנן, ועי"ש טעם נוסף) רואים מדבריו שסובר רבי עקיבא איגר בדעת הר"ש
שחולק לגמרי על טעמו של הרמב"ם ואין איסור במיעוט אכילת פירות שביעית.
וע"ע במשנת יוסף.
נפק"מ נוספות בין הטעמים (מלבד ירק של תרומה בשמן של שביעית): האם מותר
לבשל ירק של שביעית שאין בו ביעור בשמן של תרומה, וכן האם מותר לבשל
פירות שביעית בעלי זמני ביעור שונים (שלדעת הר"ש מותר ולדעת הרמב"ם
אסור).
ב. גדרי איסור מיעוט אכילת פירות שביעית
בדעת הסוברים שאסור למעט אכילת פירות שביעית יש לעיין האם האיסור הוא
איסור עצמי או מחמת חשש שמא יבואו הפירות לידי הפסד.
בירושלמי כתוב שבביתו של רבי ינאי היו נוהגים לבשל מעט מעט ולאכול ומשמע
שמותר לכתחילה. ולפי זה נראה שטעם האיסור אינו עצמי (שאז אין הבדל בין
כמות קטנה לגדולה) אלא משום חשש ובכמות קטנה אין חשש משום שאוכל אותה
מיד.
וזה לשון הרמב"ם:
"ואם בישל מעט ואכלו מיד מותר שהרי לא הניחן כדי לבוא לידי פסול".
ומשמע שההיתר הוא דיעבד, וכך הבין בדעתו ערוך השולחן (הלכות שמיטה ויובל
כד,י), והסביר שאין להביא ראיה מביתו של ר" ינאי משום ששם היו זריזים
באופן מיוחד ולכן הותר להם לכתחילה. ואמנם הכסף משנה דייק מהמילה "מותר"
שמותר אף לכתחילה והסביר ש"אם בישל" הכוונה שאם רוצה לבשל. [ועי" בשבת
הארץ שהביא את הסברו של הכסף משנה כדעת יש מי שאומר, ומשמע שסובר ברמב"ם
כפשט הלשון וכמו שכתב ערוך השולחן]. מכל הנ"ל יוצא שטעם האיסור הוא משום
חשש ולא איסור עצמי.
ואמנם המשנה ראשונה מקשה שאפשר לומר שמיעוט אכילת פירות שביעית הוא משום
שפחות אנשים יכולים לאכלם, ולפי טעם זה נראה יותר לומר שהאיסור הוא עצמי
ואסור לכתחילה. ועי" בספר השמיטה עמ" ל"א בהערת הרב זצ"ל שם [ואולי הרב
זצ"ל למד כך פשט ברמב"ם ומטעם זה הסביר לא ככסף משנה ולא מטעמו של ערוך
השולחן]. [ובאופן דומה יש לעיין גם לגבי תרומה, ועי" במשנת יוסף
באריכות].
