מסכת שביעית פרק ח” משנה ח”

מסכת שביעית פרק ח” משנה ח”
ישי רקנטי




משנה ח
אֵין לוֹקְחִים עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵאָה מִדְּמֵי
שְׁבִיעִית. וְאִם לָקַח, יֹאכַל כְּנֶגְדָּן. אֵין מְבִיאִין קִנֵּי
זָבִים וְקִנֵּי זָבוֹת וְקִנֵּי יוֹלְדוֹת מִדְּמֵי שְׁבִיעִית. וְאִם
הֵבִיא, יֹאכַל כְּנֶגְדָּן. אֵין סָכִין כֵּלִים בְּשֶׁמֶן שֶׁל
שְׁבִיעִית. וְאִם סַךְ, יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ:


א. טעם איסור לקיחת קרקעות וכו” בדמי שביעית
ב. קדושי אשה בדמי שביעית
ג. הבאת קרבנות מדמי שביעית
ד. מדוע הוזכרו דווקא קיני זבין ולא קרבנות שכיחים יותר
ה. איסור סיכת כלים בשמן של שביעית
ו. גדר “יאכל כנגדן”
א. טעם איסור לקיחת קרקעות וכו” בדמי שביעית
יש להבין מהו טעם האיסור בלקיחת הדברים המוזכרים בתחילת משנה. הר”ש כותב:
“בהמה טמאה – דאסירא באכילה, ושביעית לא ניתנה אלא לאכילה”. כלומר,
האיסור הוא לקחת דברים שאינם ברי אכילה, כעבדים וקרקעות וכו”, מכיוון
ששביעית ניתנה רק לאכילה.
המנחת שלמה שואל, שאם האיסור הוא בגלל חובת האכילה, מה נאמר בהחלפת פירות
שביעית הראשונים בדברים המוזכרים במשנתנו, שהרי אין הקדושה פוקעת מהפרי
הראשון? ומסביר הגרש”ז, שהאיסור במשנתנו הוא (גם) מדין איסור סחורה.
אם-כן גם בפירות הראשונים אסור לקנות קרקעות וכו” .
נחלקו האחרונים אם הקרקעות וכו” שנלקחו בדמי השביעית מתקדשים בקדושת
שביעית. המשנה ראשונה כותב שאינם מתקדשים בקדושת שביעית. וכן מביא במנחת
שלמה בשם יד דוד (ר”ד מקרלין. פ”ה ה”ג) שמסביר שאין הקרקעות והעבדים וכו”
מתקדשים. וכן ב”שבת הארץ” כתב:
“והא דאמרינן שאם לקח עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית יאכל כנגדן
דהיינו שהלוקח יקח מעות משלו ויאמר כל מקום שהמעות של שביעית הן ביד
המוכר יהיו מחוללות על אלו ויאכל את המעות שבידו בקדושת שביעית”
ומשמע שהמעות בקדושתם והיינו שלא סרה הקדושה מהם ולא חלה על הקרקעות.
אמנם הגרש”ז בעצמו חולק עליהם בכך וסובר בפשיטות שקדושה חלה עליהם וכתב
שכן דעת החזון איש. וראה חזון איש (יג,יג).
היד דוד הנ”ל מסביר בדעת הרמב”ם, שמותר לאדם לקנות את הדברים המוזכרים
בתחילת משנתנו, ובלבד שיודיע למוכר שהדמים שאצלו קדושים בקדושת שביעית.
מדבריו אנו רואים שמבין פשט אחר בטעמה של המשנה: ישנו חשש שהמוכר לא יידע
שהדמים קדושים, ולכן אסור לקנות ממנו בלי להודיעו על כך, כדי שלא
להכשילו. הסבר זה הוא לשיטתו שהקרקעות אינן נתפסות בקדושה וממילא המעות
שביד המוכר נשארות בקדושתן .
ב. קדושי אשה בדמי שביעית
הירושלמי מסיק מכאן שאין לקדש אישה מדמי שביעית. באחרונים כתבו דהיינו
לכתחילה, אבל בדיעבד מקודשת כמו שמשמע מסוגיות שונות בש”ס. ובאמת שביעית
אינה אוסרת בהנאה, וא”כ די פשוט שבדיעבד מקודשת. אמנם לכתחילה אסור, כי
מעשה הקידושין אסור כמעשה הלקיחה האסורה.
אמנם, בתוספות (ע”ז סב. סוף ד”ה נמצא) מובא הסבר נוסף, שמשום פרייה
ורבייה יש להקל. ומשמע שבא לחדש שאפילו לכתחילה מותר, משום פרייה ורבייה.
וצ”ע מדוע, הרי אין זו אכילה, ומדוע לא נאסר מדאורייתא. ונצטרך לפי”ז
לומר שלהסבר זה האיסור הוא רק מדרבנן, ולכן יש להקל משום פרייה ורבייה.
וצ”ע.
ג. הבאת קרבנות מדמי שביעית
לגבי הבבא האמצעית במשנה:
“אין מביאין קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות מדמי שביעית”
נחלקו המפרשים בטעם .
כהמשך לרישא, היה פשוט לומר שהאיסור גם כאן הוא מחמת דין האכילה בשביעית.
ואכן יש מפרשים שאכילת הכוהנים את החטאת שבקן אינה נחשבת אכילה (רש”ס,
מלאכת שלמה. ייתכן שכך דעתו של הגר”א, עיין להלן). ובזה ישנם כמה
אפשרויות להסביר:
א. יש שפירשו זאת  משום שהכוהנים משולחן גבוה קא זכו, ולכן נחשב כדבר אחר
ולא פירות השביעית. (עי” תפארת ישראל).
ב. במסכת מעשר שני (א,ו) יש משנה דומה למשנתנו, לגבי מעשר שני, שם מסביר
הרמב”ם שמצוות האכילה “שיאכלו וישתו אותו הבעלים או שיסוכו בו”. ולכן
אסור לקנות בדמי שביעית קרבנות שנאכלים ע”י הכוהנים ולא ע”י הבעלים,
כאותם שמוזכרים במשנה. (לפי הגדרה זו צריך להבין מדוע לתת מתנת חינם
מותר). ונראה שה”ה לגבי שביעית כי המשנה כאן מדמה אותם זה לזה, וכן
הרמב”ם בהלכה פה (ו,י). וגם כאן יוסבר לרמב”ם שהאיסור לקנות קינים בדמי
שביעית הוא מצד האכילה שאינה אכילת בעלים.
ג. בקרבנות שחלקם עולה למזבח, מכיוון שחלק מהקרבן עולה לגבוה הרי שחלק
מדמי השביעית אינם נאכלים. (הגר”א בשנות אליהו).
ויש שמסבירים את המשנה באופן אחר, שטעם האיסור הוא מהכלל “כל דבר שבחובה
אינו בא אלא מן החולין”. דהיינו שא”א להביא קרבנות חובה מקודשים כמעשר
שני וכד” ולכן גם מדמי שביעית אסור להביאם. (תוי”ט ועי” תפארת ישראל).
אמנם יש קושי מסוים בהסבר זה לכאורה, משום שהמשנה כאן וכן גבי מעשר שני
מביאה את האיסור לקנות קרבנות, בהמשך לאיסורים שסיבתן היא החובה לאכול.
ומצד זה, יותר נראה שסיבת האיסור היא חובת האכילה שבמעשר ובשביעית .
בין ההסברים האלה תהיה נפק”מ לעניין שלמים, שכן השלמים נאכלים רובם
לבעלים, ויש להם חלק למזבח:
לפי ההסבר הראשון, שהאיסור הוא משום שאכילת הכוהנים היא משולחן גבוה, וכן
לפי הרמב”ם שמצריך אכילת בעלים, הדבר יהיה תלוי בסברת הגר”א, שהרי כאן רק
חלק מועט מהקרבן נאכל באופן שאינו נחשב אכילה מותרת לעניין שביעית ומעשר
שני. לפי סברת הגר”א הנ”ל – אזי גם כאן ייאסר בגלל חלק המזבח וחלק
הכוהנים . אך הסוברים שלא כגר”א, ועיקר האכילה הוא הקובע , הרי שכאן עיקר
האכילה היא אכילת בעלים, ולא משולחן גבוה .
לפי ההסבר שטעם המשנה הוא מהכלל של “כל דבר שבחובה וכו””, הרי שבשלמים,
שהאדם לא התחייב קודם להקדשתם להביאם ואינם נחשבים “דבר שבחובה”, יוכל
להביאם מדמי שביעית ומעשר שני. ובשלמים שאמר “הרי עלי להביא שלמים”, הרי
הם דבר שבחובה וייאסר להביאם מדמי מעשר שני ושביעית.
ובספר “שלום ירושלים” הביא תוספתא מפורשת שאומרת שגם שלמים אין להביא
מדמי שביעית. וקשה לשיטות הנ”ל שסוברות שמותר, וייתכן שדייקו מהמשנה
שחולקת על התוספתא ומתירה שלמים , ורק חטאות ועולות ודומיהן אוסרת. וראה
בסמוך].
ד. מדוע הוזכרו דווקא קיני זבין ולא קרבנות שכיחים יותר
הדוגמאות שנקטה המשנה בבואה להגדיר את איסור קניית הקרבנות מדמי השביעית,
הן “קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות”. ותמהו במפרשים, מדוע לא הוזכרו
הקרבנות הפשוטים כחטאות ואשמות.
הגר”א בביאורו למשנה מסביר שבקרבנות שחלק מהם עולה לגבוה פשיטא שאסורים .
כל החידוש הוא שגם בקינים שהם שני עופות האחד עולה והאחד חטאת, שם חטאת
העוף נאכלת כולה, וא”כ היה הו”א שיהיה מותר, קמ”ל שאסור .
אמנם בתפארת ישראל דחה פירוש כזה, משום שלדעתו אם-כן היה למשנה לשנות
חטאת העוף בלבד, ולא קינים שכוללים עולה שבה אין כל חידוש שהרי היא כליל
לשמים, ודינה עוד פשוט יותר מחטאות ואשמות.
לכן מפרש ה”תפארת ישראל” שהחידוש בקינים הוא שאע”פ שבהם באים להתיר את
האדם באכילת קודשים, והרי שגורמים לאדם אכילה והיה הו”א להתיר, קמ”ל שבכל
זאת אסור .
בספר שושנים לדוד מסביר שהואיל ודמי שביעית מועטים בדרך-כלל ,  נקטה
המשנה דווקא סוגי קרבנות שאינם יקרים. אבל חטאות ואשמות שהם יקרים, לא
מצוי שייקנו מדמי שביעית.
ה. איסור סיכת כלים בשמן של שביעית
בהמשך המשנה:
“אין סכין כלים בשמן של שביעית, ואם סך יאכל כנגדו”
גם כאן בפשטות היה נראה לומר שהאיסור לסוך כלים הוא מהטעם ששביעית ניתנה
לאכילה ושתייה וסיכת אדם, וסיכת כלים אינה כלולה בכך. ובאמת כך מסביר
הרמב”ם ומביאו גם בתוי”ט: “שהשביעית נתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה, כלומר
סיכת אדם ולא סיכת עורות וכלים”. ובפשטות כך יסברו כל המפרשים שלא כתבו
טעם מיוחד (ר”ש, רא”ש, ריבמ”צ).
אמנם, הרש”ס וכן ה”מלאכת שלמה” כתבו שהאיסור לסוך כלים בפירות שביעית הוא
מחמת שהשמן נבלע בכלים ונשאר בהם עד זמן הביעור, ואין אפשרות לבערו.
והדבר באמת מחודש ביותר, ראשית במציאות – חידוש להחשיב את השמן הבלוע
כקיים. ועוד, שהרי באמת הטעם נראה פשוט שאינו נחשב כאכילה, ומה ההו”א
שיהיה מותר .
וייתכן שטעמם ממשנה ט:
“עור שסכו בשמן של שביעית: רבי אליעזר אומר ידלק”
אם הטעם הוא רק מחמת האכילה, לא מובן מדוע הקנס החמיר ר” אליעזר לשרוף
ולא הסתפק בכך שיאכל כנגדם כמו בשאר ענייני אכילה – שיאכל כנגדן. אלא
משמע שיש כאן עניין נוסף של הביעור.
אמנם נראה שהדבר תלוי בדין הביעור עצמו: נחלקו הראשונים כאשר אדם הפקיר
וחילק את פירות השביעית שלו בזמן הביעור ונשארו פירות, האם מחויב לשרפם
(רמב”ם, ראב”ד), או לא (רמב”ן, תוספות, סמ”ג). כל הנ”ל הוא דווקא לפי
השיטות שאומרות לשרוף, אבל לשיטות שאינו מחויב לשרוף, לכאורה אין את
הראיה הנ”ל מהמשנה שמדובר מצד חובת הביעור (עי” במשנה ראשונה שתלה
במחלוקת הראשונים הנ”ל את מחלוקת ר”א ורבנן).
ו. גדר “יאכל כנגדן”
לגבי שלושת החלקים של המשנה, אומרת המשנה שבדיעבד “יאכל כנגדן”. מסביר
הרמב”ם: “כלומר יוציא מממונו דמי אותו הדבר, ויקנה בו פירות שאינן פירות
שביעית ואוכלם בקדושת שביעית”. ויש להבין מה כוונת הדין הזה ומהי תועלתו.
במפרשים נראה שהבינו שהעניין הוא קנס חכמים, “שלא יהא חוטא נשכר”. יש
מקום להבין שאין חלות אמיתית של קדושת שביעית על האוכל החדש, אלא שהאדם
נקנס לקחת אוכל חולין ולאוכלו בקדושת שביעית .
וניתן להסביר באופן אחר: גם לגבי מעשר שני אמרו חכמים “יאכל כנגדן”. ושם
מסביר רש”י (קידושין נו.):
“הלוקח יקח מעות משלו ויאמר: כל מקום שהמעות ביד מוכר יהו מחוללות על אלו
ויעלם ויאכלם בירושלים”
ואמנם, גם שם הדבר כקנס (עי” בסוגיא בקידושין שם). אמנם הקנס הוא לחלל את
הפירות על דברי חולין ולאכלם בירושלים. ולכאורה גם בשביעית נוכל להבין
כך, שאדם שעבר על ההלכה וקנה בדמי שביעית דברים שאסור לקנותם, יצטרך לחלל
את קדושת השביעית על אוכל אחר ולאוכלו בקדושת שביעית. וראה במשנה ראשונה
שדן בזה, ואומר שיש בזה הבדל, שבשביעית יש דין שאינה מתחללת אלא דרך מקח
וממכר. אולם הוא אומר שאפשר שכאן כקנס יהיה מותר לחללה גם שלא דרך מקח
וממכר. עיי”ש.
וייתכן שתהיה נפק”מ בין ההסברים. שיש להסתפק, מה יהיה במקרה שהאדם קנה
פירות כדי “לאכול כנגדן” ולא הקפיד על הלכותיהם כראוי (כגון שהפסידם או
עשה בהם סחורה וכו”). אם העניין הוא קנס בעלמא, ייתכן שכל עוד לא שמר על
הדבר כדיני קדושת שביעית, הרי שלא קיים את דין הקנס. אבל אם נאמר כהסבר
השני (עפ”י רש”י) אזי הפדיון הוא אמיתי, וגם אם לא שמר על הדינים, מ”מ יש
לו פירות שביעית כנגד הפירות, וזו היתה התקנה.
הרש”ש שואל על הבבא במשנה “אין סכין כלים מדמי שביעית, ואם סך יאכל
כנגדו”, מה יועיל שיאכל כנגדו, הרי כאן מדובר בשמן הפרי עצמו. וא”כ הפרי
יישאר תמיד בקדושתו, שהרי הפרי הראשון אסור לעולם. ועוד שואל , מה יועיל
הפדיון, הרי הפרי כבר נוסך ואיננו. וכתב הרש”ש שלפי ההסבר שזהו קנס חכמים
בלבד, ניחא . וכן ראה ב”יד דוד”. אמנם, לפי פירוש הרש”ס והמלאכת שלמה
לעיל, ניתן לפחות לענות על השאלה השנייה של הרש”ש, שבאמת נחשב שהפרי
קיים, שהרי כל האיסור לפי הרש”ס והמלאכת שלמה הוא משום שהשמן קיים ולא
מתבער.

נגישות