מעוז צור ישועתי

על עניינו של נס החנוכה ניתן להסתכל בשני אופנים: ניתן להתמקד ולהתבונן במה שאירע לאבותינו בתקופת החשמונאים ולברר מה בדיוק התרחש בנס, אך ניתן להסתכל על נס חנוכה גם כחלק ממסגרת רחבה יותר, של ארבע הגלויות שגלו ישראל והגאולה מהן – שהרי יוון הייתה הגלות השלישית, ונס חנוכה הוא הגאולה ממנה.

דרך זו של התבוננות בנס חנוכה אנו מוצאים בדבריו של המהר"ל, הפותח את ספרו על חנוכה "נר מצווה" בביאור עניינן של ארבע הגלויות. דרך זו אנו מוצאים גם בדברי הרב זצ"ל, המבאר על פי עיקרון זה את מחלוקת בית שמאי ובית הלל, אם סדר ההדלקה הוא "מוסיף והולך" או "פוחת והולך"[1].

גם בפיוט שבו אנו משבחים את הקב"ה בשעת הדלקת נרות החנוכה, "מעוז צור ישועתי", אנו מזכירים תחילה את גלות מצרים ולאחר מכן את ארבע הגלויות – בבל, פרס, יוון ואדום.

מדוע אנו מתחילים מגלות מצרים? הלא היא אינה חלק מארבע הגלויות?

יש לדעת, כי הקב"ה ברא כל דבר בעולם בצורה של שורש וענפים – יש את השורש, היסוד, ויש את כל מה שגדל וצומח ממנו. כך הוא בעולם החומרי, וכך הוא גם בעולם הרוחני. לדוגמה: בעם ישראל – האבות הם השורש, והענפים הם אנחנו, בניהם. דוגמה נוספת: הסגולה והבחירה – יש לנו כוחות גדולים שהקב"ה הטביע בנו, ואת הכוחות האלה אנו מוציאים אל הפועל, כפי שכותב הרב[2], שכל מעלתם של ישראל בנויה על שורש קיים, סגולי, אלא שברית כרותה היא שהכוח של הסגולה הקיימת בישראל מתגלה רק על ידי בחירת האדם לקיים את רצון ד". ככל שאנו מוציאים לפועל את הסגולה על ידי קיום רצון ד", כך אנו מגיעים למדרגות יותר עליונות.

כך הוא גם במדרגות הרוחניות של הגלויות והגאולות.

משמעותם של המושגים גלות וגאולה איננה שמכיוון שהייתה גלות ונוצר צורך להיוושע ממנה באה הגאולה, אלא ההפך הוא הנכון: הגאולה אינה באה בגלל הגלות, אלא הגלות באה בשביל הגאולה. יש מדרגות וייעודים שאליהם עם ישראל צריך להגיע – אלו הישועות והגאולות; והדרכים להגיע אליהם הן או על ידי עבודת ד" וקיום רצונו, או דרך הצרות, הייסורים והגלות.

כיוון שהגלויות והגאולות הן תופעות רוחניות, ולא מאורעות מקריים, הן מוכרחות להופיע בצורה של שורש וענפים. שעבוד מצרים הוא השורש לכל הגלויות שלאחריו, ויציאת מצרים, מלבד מה שהייתה הגאולה הגדולה ביותר שהייתה לישראל, היא גם השורש של כל הגאולות.

לכן, כאשר נתגלה הקב"ה אל משה רבנו בסנה, הוא נתגלה אליו בשם "אהיה אשר אהיה", – "אהיה עמם בצרה זו ואהיה עמם בשעבוד שאר מלכויות"[3]. כאן ניטע, בתוך התורה שבכתב, השורש של כל המציאות המיוחדת שבה הקב"ה נמצא איתנו גם בשעה קשה של גלות ועל ידי כך אנו מגיעים לידי גאולה. לכן ב"מעוז צור" אנו מתחילים מהנושא הראשון – יציאת מצרים שהיא השורש של כל הגלויות, המציאות שהקב"ה נמצא איתנו בתוך הגלות ועל ידי כך בסופו של דבר נגאלים; ולאחר מכן אנו מזכירים את ארבע הגלויות.

יש לשים לב להשגחה האלוקית שבסדר של ארבע הגלויות. הגאולה מכל אחת מארבע הגלויות הייתה באופן אחר, וניתן לראות כי הדברים נבנים בהדרגתיות:

גלות בבל נסתיימה כאשר תמו שבעים השנה שקבע הקב"ה. הגלות נסתיימה, אבל לא הייתה שום מדרגה מיוחדת שישראל קנו על ידי כך בצורה גלויה.

הגאולה מהגלות השנייה, גלות פרס ומדי, הייתה בנס הפורים, אף שבפועל הגלות נסתיימה כמה שנים אחר כך. המיוחד בגאולה זו הוא שהיא התרחשה בתוך הגלות. הייתה זו הפעם הראשונה שהייתה ישועה לישראל בגלות, וזה היה חידוש אדיר: התברר שגם כאשר ישראל נמצאים בגלות, גם לאחר הנפילה האיומה של החטא שהביא לידי החורבן, יכולה להיות ישועה.

אמנם, ישועה זו לא הייתה שלמה, כי ישראל נותרו עבדי אחשוורוש, בגלות. הגמרא[4] מסבירה שמשום כך אין אומרים הלל בפורים. אף שהישועה הייתה גדולה, ההישארות בגלות מנעה את הביטוי השלם של ההודאה הגמורה באמירת הלל.

הגלות השלישית, גלות יוון, הייתה בתוך ארץ ישראל. המצב היה נורא: עם ישראל היה בתוך ארץ ישראל במצב של גלות. כאן הישועה כבר הייתה גדולה יותר, וזכינו לכך ש"חזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה"[5]. גם גאולה זו לא הייתה שלמה, היא הייתה זמנית, ביחס לכל ההיסטוריה של עם ישראל מאתיים שנה הן פסיק, אבל הייתה כאן ישועה גדולה וגאולה גדולה שעלתה על הגאולות שקדמו לה.

לפורים יש מדרגה גדולה מאוד, ודורשי רשומות דורשים "כיפורים כְּפוּרִים", אבל לחנוכה יש מדרגה גבוהה יותר. הקירוב הגדול לגאולה האחרונה, שהיה בחנוכה, לא היה בפורים. חנוכה מקרב ומביא אותנו אל הגאולה האחרונה שתהיה מגלות אדום[6].

בשתי נקודות אנו מוצאים את ייחוד הגאולה שהייתה בחנוכה:

הדבר הראשון הוא ההארה הגדולה של כוח התורה שבעל פה. כפי שמרן ראש הישיבה, הרב אברהם שפירא זצ"ל, היה מזכיר וחוזר ומזכיר, נס חנוכה אירע בתקופת הזוגות, ומאז החלה ההתפשטות הגדולה של כוח תורה שבעל פה שהייתה בזמן בית שני. חנוכה הוא החג היחיד שאינו מוזכר בתנ"ך. כל כולו הוא עניין של תורה שבעל פה.

הנקודה השנייה היא מסירות הנפש הגדולה של כל עם ישראל, שבאה על ידי "כהניך הקדושים" – מסירות נפש להילחם עבור  קדושת ישראל, עבור סגולת ישראל; לא רק עבור קיומו הפיסי של עם ישראל, אלא עבור עצם כוח הסגולה והמציאות הרוחנית של עם ישראל.

בעל התניא מסביר[7] על הפסוק "נר ד" נשמת אדם"[8] שנשמת האדם דומה לנר בכך שהשלהבת של הנר עולה למעלה, מתוך רצון להידבק בשורשה, בשמיים העליונים, בשורש האש שלמעלה, ולכן היא נראית כרוצה להתנתק מן הפתילה. למרות שאם היא תתנתק מהפתילה היא לא תתקיים ולא תאיר עוד בעולם, ואם תידבק בשורשה – "שרגא בטיהרא מאי אהני"[9], האור של השלהבת הקטנה הזו אינו נחשב לכלום לעומת האור הגדול של שורש האור של האש – אף על פי כן, זהו הטבע שהקב"ה הטביע בה.

כך הוא גם הטבע של נשמת האדם. לאדם יש רצון גדול להידבק בקב"ה, ורצון זה איננו מוגדר ואיננו נעצר בשום כוח מכוחות החיים. הכוח הזה קיים בכל אדם ואדם מישראל, וצדיקים אף מרגישים אותו. לכן הצדיקים רוצים למסור את נפשם על קידוש ד" כל יום ויום וכל רגע ורגע, ואינם יכולים, מפני שכתוב בתורה "וחי בהם"[10]. אך בשעת השמד, כמו שהיה בחנוכה, הכוח של מסירות הנפש השייך לכל אדם בישראל פורץ ויוצא החוצה.

שני הכוחות האלו, של התורה ושל מסירות הנפש, מהווים שורש, בסיס והוראת דרך גם לגאולה האחרונה שתבוא על ידי שניהם. על ידי מסירות נפש למען עם ישראל, ועל ידי עידוד וצמיחה גדולה של כוחות רוחניים וגידול של תורה לפרט ולכלל, נזכה לראות את האור החדש שיאיר על ציון, בגאולה השלמה ובבניין המקדש, במהרה בימינו, אמן.