מצוות יתד בשבת – בעניין עשה דוחה לא תעשה

מצוות יתד בשבת – בעניין עשה דוחה לא תעשה



 

בס"ד

התכתבות בענין מצוות יתד בשבת – עשה דוחה ל"ת

 

מכתב א'

לכבוד מו"ר הגאון הרב יעקב אריאל שליט"א,

י"ג אלול תשס"ו

שלו' וברכה,

בענין מצות "יתד תהיה לך על אזנך" נשאלתי מחייל שנסתפק למעשה במלחמה האחרונה, מה הדין בכיסוי בשבת. האם מכסה צאתו בשבת או לא. דליתי עשה וידחה איסור דרבנן של חפירה, כיון דהוא חופר ואינו צריך אלא לעפרה דמפורש דהוי משאצל"ג. ואם נאמר שאינו דוחה את השבת, האם צריך לשוב ולכסות או לא.

והנה בהל' יו"ט מצאנו נידון דומה לגבי כיסוי הדם בשחט ביו"ט. ושם אמרו שרק אם יש לו מן המוכן ודקר נעוץ יכול לשחוט, ואף בעבר ושחט אינו חופר ומכסה, ולכאו' נימא ליתי עשה וידחה דרבנן של משאצל"ג, אמנם אין הנידון דומה לראיה דהתם אינו חייב לשחוט, והוי דומיא דאנוסה בחייבי לאוין שמלמדים אותה שתאמר לא בעינא וכיון שתלוי ברצונה אין עדל"ת (כתובות דף מ', ועי' ערול"נ יבמות ה: בד"ה כלכם). וה"ה בכיסוי שאינו חייב לשחוט (עי' ב"י סי' תצ"ח). אך כאן אם צריך להפנות ממילא חל עליו חיוב כיסוי.

עוד היה נראה לומר שאינו דוחה, כיון שבעינן בעידנא, והכא כשחופר אינו מכסה עדין, והנה ידועים דברי האחרונים בענין יסודו של השאג"א (סי' ל"ב) בענין הכשר מוכרח אי חשיב בעידנא או לא, שכתבו לישב בכך את קושית השאג"א על התוס' לגבי ציצית שכיון שההעלאה היא הכרחית בשביל לקיים את מצות לבישת הציצית שפיר חשיב בעידנא. והנה יסוד זה תלוי במח' ראשונים, שתוס' בפרק השולח (מ"א) כתבו שלא אתי עשה דפו"ר ודחי לאו שלא יהיה קדש כיון שעל הלאו עובר כבר בהעראה ופו"ר מקים רק בגמר ביאה, ולכאו' הם חולקים על האחרונים הנ"ל כיון שהעראה היא הכשר מוכרח לגמר ביאה. (ועי' מנחת חינוך מצוה א' מש"כ בזה מעשה של גילוח מצורע), וע"ע בקובץ הערות יבמות (סי' ס"ט אות כ"ז) שחילק בין מעשה מצוה להכשר מוכרח, וכתב שהעארה אינה מעשה מצוה אלא הכשר, ולבישת ציצית או גילוח של מצורע הם המעשה שהתורה דורשת בשביל תוצאה זו. ועי' בר"ן פרק אלו מציאות שסובר שכהן הנוטל אבדה מבית הקברות חשיב בעידנא, ומה"ט צריך פסוק למפטרי, והתם אינו מקיים המצוה עד שישיב לבעלים.

וכאן יש להסתפק אי החפירה הוי הכשר או מעשה המצוה בדרך לתוצאה. שעל פניו היה נראה לומר שכיון שאם היה לו חול מוכן אינו חייב לחפור, א"כ לא הוי יותר מהכשר היכן שאין לו. אך עדין ליבי מהסס בזה כיון שהתורה האריכה בזה "והיה בשבתך חוץ וחפרת בה ושבת וכסית וכו'", ודי היה לומר "ויתד תהיה לך וכו' וכסית" והאריכה התורה לכלול את מעשה החפירה, ואף שפשוט לי שאינו צריך לחפור אם יש מוכן מ"מ כשחופר הוי המעשה מצוה המוטל עליו.

עוד אפשר שיהיה תלוי במח' הרשב"א והרמב"ן ברפ"ק דיבמות אם עדל"ת היכא שיש מציאות שיכול קיים שניהם רק עכשיו אינו יכול, שדעת הרמב"ן היא שאינו דוחה כיון שיש מציאות בה יכול לקיים שניהם אף שאינו יכול כרגע. והרשב"א פליג עליו וסבירא ליה שדוחה כיון שעכשיו אינו יכול לקיים, (עי' בשאג"א סי' צ"ו, וקובץ הערות סי' י"ב אות ז-ח, ומה שהביא שם ראיה מנערה בתולה אינה ראיה לפי הערול"נ שהבאנו קודם לכן). וה"ה הכא שיכול קיים המצוה ללא דחיה ע"י חול מוכן או שיכסה בדבר אחר במקום שיש עירוב, (כי אם אין עירוב צריך לטלטל את הניר לכיסוי ומידי איסור דרבנן עדין לא נפיק, ולענ"ד שאין בזה הא דגדול כבוד הבריות, אם נפנה במקום מוסתר וסביר להניח שלא יבואו לראות את צאתו). וא"כ תליא באשלי רברבי, הרמב"ן והרשב"א הנ"ל. ומצטרף לצד האיסור שיטת הרמב"ם במשאצל"ג.

וראיתי בספר אור יצחק לרב יצחק יעקובוביץ (עמ' 63) שדיבר מעט בזה וקיצר במקום שהיה לו להאריך. וכעת מצאתי מציאה נפלאה בשו"ת שאילת דוד (או"ח סי' ג') לגאון ישראל ר' דוד מקרלין שבהערה אגב דיון של צואה בעששית כתב וז"ל: " הגהה ה': והא דאמר בעירובין דף נ"ה ב' כשהן נפנין אין נפנין לא לפניהם ולא לצדיהם אלא מאחריהם הרי דחששו שמא תלך המחנה והארון במקום הזה אף שכבר חפר וכסה את צאתו צ"ל או דהחשש הוא בשבת שאינו חופר ומכסה דשמא תיכף למוצאי שבת בעוד שלא יהי' לו עת לכסות הצואה תלך המסע מהארון והשכינה, למאן דסובר דהי' מסע המחנות גם בלילה (מנחות דף צ"ה א'), או דשם חששו שמא עד שלא יספיק לכסות יסע עמוד הענן על מקום זה" עכ"ל. אמנם אינו מבאר מנין יצא לו זה.

אשמח לשמוע מכת"ר בענין זה ונזכה שיהיה להלכה ולא למעשה, "ה' ילחם לכם וגו'".

והנני חותם בברכת שנה טובה לכת"ר ולכל בני ביתו

שמיר שיינטופ.

 

תשובת הרב אריאל שליט"א

י"ז אלול תשס"ו

לכבוד הרב שמיר שיינטופ הי"ו

שו"ב וכ"ט

השוואתך בין מצות יתד לכיסוי הדם נכונה. מיהו גם ביו"ט יש מצוה לשחוט משום שמחת יו"ט, אלא שאם שם נאסור את השחיטה לא ישחטו ולא יכסו, אולם ביתד אין אפשרות לאסור את ההכרח של הפרשת הצואה מהגוף ויש לדמות זאת למי ששחט בדיעבד ביו"ט שידחה את הכיסוי למוציו"ט. וא"כ ה"ה גם ביתד.

והנה גם ביו"ט לא התירו כיסוי אלא א"כ יש לו דקר נעוץ, גם לדעת ר"ש שמלאכה שאצל"ג אסורה רק מדרבנן, כי העמידו את דבריהם במקום תורה. ןכעי"ז בר"ה ל"ב שופר אין מפקחין עליו את הגל ולא עולין באילן וכו' ואילן הי בודאי רק איסור דרבנן ולא אתי מצות שופר ודחי איסור דרבנן, והגמ' מייחסת את זה לעשה ול"ת, כלומר העמידו את דבריהם כאילו היו אסורים מהתורה באיסור עשה ול"ת. וק"ו שבת שהוא איסור סקילה. וממילא אין נפ"מ לשאלה האם המדובר בעידנא, עין ביצה ח' ב' ובאשר לביעדנא עי' קה"י ביצה סי' ו' שדן בסברא דומה לשלך.

בברכת כוח"ט

יעקב אריאל



מכתב ב'

אור לי"ד טבת תשס"ז

לכבוד מו"ר הגר"י אריאל שליט"א,

שלו' וברכה,

הנה זה מכבר קיבלתי את תשובת כת"ר בענין מה ששאלתי ממנו על מצוות יתד בשבת, ועברתי על דברי כת"ר. וחשבתי כי היה לי מה להשיב עליהם בקוצר עיוני, אך כיון שלא היה דבר הנוגע למעשה נדחה הענין, וקשה למגמר כעת בעתיקא, מ"מ אמרתי לא אכלה מלכתוב את אשר על ליבי בענין זה.

והנה תורף תשובת כת"ר, שמצינו בר"ה (ל"ב ע"ב) ש"אין מפקחין את הגל ואין עולין באילן וכו'" וכתבה הגמ' טעמא משום שאין עדל"ת ועשה, וכתב הר"ן שאף שהוא מדרבנן עשו חיזוק לדבריהם, וכתב כת"ר שק"ו לאיסור שבת שהוא בסקילה. עכת"ד.

והנה לגבי הק"ו הנ"ל אפש"ל שאינו ק"ו כי מצינו שלא עשו חיזוק  בדבר חמור כי לא חששו וא"כ אינו ק"ו, וסברא זו מצאתי בשו"ת שואל ומשיב קמא ח"ב סי' קי"ט בענין זה ממש שכתב שאפשר שבשבת לא עשו חיזוק וכו'.

אמנם על עצם הענין אי שבת חשיב עשה ול"ת בכל גוונא יש לי בזה מעט אריכות:

א. בפשטות יש מצות עשה של 'תשבות' בשבת (רמב"ם פ"א ה"א וחינוך מצוה פ"ה) אך יש לי מקום ספק בזה. שהרי הסוגיא ביבמות (ה' ע"ב – ו' ע"א) מנסה ללמוד שעדל"ת שי"ב כרת ממילה שדוחה שבת ומכיבוד אב שצריכה התורה לחדש שאינו דוחה שבת, וקשה שהרי לפי דברינו הוי שבת עשה ול"ת שי"ב כרת, ומנין לנו למילף ל"ת גרידא מהכא? ובתוס' (ו' ע"א ד"ה ניגמר) הקשו ותימה היכא נגמר מהכא דלא דחי דלמא שאני הכא דהוי עשה ול"ת. ובתוס' תרצו. אמנם בראשונים שם הובאו כמה תירוצים, וברשב"א וריטב"א שם כתבו בשם רבינו יונה שאין בשבת עשה אלא באבות מלאכות גרידא. וז"ל הריטב"א: "דעשה דתשבות לא קאי אלא אבות מלאכות דחמירי דומיא דחריש וקציר דכתיבי בההוא קרא". עכ"ל.

ואמנם לפי דברי הראשונים הנ"ל בנידון דידן ליתא עשה דתשבות.

והנה לכאו' הרמב"ם (פכ"א מהל' שבת ה"א) והרמב"ן עה"ת פרשת אמור חולקים וסוברים שגם באיסורי דרבנן יש עשה דתשבות, ואף דאפשר לדחוק ברמב"ם שכוונתו לאסמכתא מ"מ הוי עשה דרבנן. אמנם הנראה לומר שאין מח' בזה שהרי לשון הרמב"ם בפ"א ה"א "שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה" והנה נוכל לומר שכוונת הרמב"ם כר' יונה הנ"ל ומה שאסור כמלאכה הוי בכלל העשה דאו'. אך השביתה מן השבותים אינה בכלל עשה זה אלא ענין אחר שהתורה רוצה שננוח בשבת, ואם נעבוד כל השבת בדברים שאין בהם איסור מלאכה מ"מ השביתה בטלה.

ויסוד זה מקורו מדברי הריטב"א בשבת קי"ד ע"ב "יש שבות כללי מן התורה, שאם לא כן אין לנו מנוחה בשבת מן התורה דהא כל מקח וממכר מותר וכו'" עי"ש ובריטב"א ר"ה ל"ב ע"ב. וא"כ במקום שבאופן כללי שובת ממלאכה אך עובר על שבות אחד מדבריהם אינו בכלל העשה של תשבות כיון שבאופן כללי השביתה ניכרת במעשיו. (ועי' במהדיר על הריטב"א יבמות הערה 283 שהביא חילוק זה בשם הארעא דרבנן לחיד"א, ועי' בקובץ בית יצחק כ"ד מאמרו של הרב צבי שכטר בענין הנהגת רופא בבית החולים בשבת, ועי' עוד במהדיר שם חי' אחר בשם החת"ס והמהדיר דחה דבריו שלא ראה הריטב"א בר"ה הנ"ל, ומ"מ גם לפי חילוק החת"ס אין שייכות למצות עשה זו כאן).

ב. והנה מצאתי חידוש גדול יותר דברי המהר"ם מלובלין בחידושיו לשבת (קל"ב ע"ב תוד"ה הא) שהקשה שנילף ממילה בצרעת שנדחה עשה ול"ת, ותרץ דשבת אין בו עשה ול"ת וכתב "אבל תימה הוא בעיני דהא אשכחן כמה מצות עשה דכתיבי גבי שבת כגון זכור, וצריך לומר דלאו לענין איסור מלאכה אלא לקדשו בשאר מיני קדושות". והנה דבריו מחודשים מאוד אך מישבים את הגמ' ביבמות הנ"ל כפתור ופרח. ועין בשו"ת נצר מטעי לרב פרידמן סי' י"א אות ו'- ז' מש"כ לישב עפ"י המהר"ם הנ"ל ושם הבין דמקורו בירושלמי. ועוד מצאתי בגליוני הש"ס למהר"י אנגל שהביא בשם מהר"מ מריזבורק (נדפס בסוף שו"ת מהר"י וייל בעמוד האחרון) "דין דגואלי הדם רדפוהו עד חובה והשיגוהו כדין עשו גואלי הדם שנקמו אביהם… ועל מה שהלכו מחוץ לתחום בשבת כדי לנקום אביהם ומה רציחה שהיא אב מלאכה היתה דוחה שבת ק"ו מעבודה לולי שכתב לא תבערו כ"ש תחומים דרבנן כו' והוי כמו פיקוח נפש דדוחה שבת". ויש להבין דבריו הא היציאה חוץ לתחום הוי עשה ול"ת אלא כדברינו אולם המהר"י אנגל שם השיאו לדבר אחר עי"ש.

והנה בדרך זו שלא לכל דבר יש עשה דתשבות בשבת, ארווח לן כמה דברים נוספים.

p²L>L>L>

דהנה הרמב"ם בהל' שופר פ"א ה"ב לגבי דין זה דאין מפקחין את הגל ואין עולין באילן וכו' כתב  "מפני שתקיעת שופר מצות עשה וי"ט עשה ול"ת ואין עדל"ת ועשה". ולעומת זאת בפ"ב ה"ו כתב  "יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר בכל מקום, אף על פי שהתקיעה משום שבות ומן הדין היה שתוקעין יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם, ולמה אין תוקעין גזירה שמא יטלנו בידו…" והקשה בלח"מ "קשה דאיך כתב דמן הדין יבוא עשה של תור וידחה שבות של דבריהם הא מצות עשה ול"ת הוא… והוא כתב לעיל בפ"א…".

והנה קודם שנעיין בתרוצי הלח"מ עצמו, לפי דברינו אתי הפלא ופלא דלעיל מיירי ביו"ט והכא מיירי בשבת באיסור דרבנן והם אינם בכלל תשבות, ושארי תירוצים עדין יהיו דחוקים בדקדוק לשונו הזהב של הרמב"ם שלא כתב עשה לגבי שבת. (וראיתי בפרוש הרב קאפח, שאפי' ביו"ט אין איזכור לזה שיו"ט הוי עשה ול"ת באיסורי שבות. דהרי בפ"א ה"ד אחר רשימת השבותים דגל ואילן ותחום וכו', כתב "ואין צריך לומר שאין חותכין אותו ואין עושין בו מלאכה מפני שתקיעת שופר מצות עשה וכו'" ואפשר לומר שטעם זה קאי רק על האיסור דאו' של יו"ט ולא על השבותים והוא חידוש גדול, ולפי דבריו בשאר השבותים הטעם שאינו דוחה הוא כיון שאינו בעידנא וכו', ומה שמזכיר עשה ול"ת בהל' יו"ט הוא לגבי שריפת קודשים, וזה הוי במלאכה דאוריתא של הבערה).

ג. ובלח"מ שם תרץ ג' תירוצים. התרוץ השני, "ועי"ל דשאני התם שאין ראוי שידחה מפני שהוא דבר שאפשר לעשותו מבערב שיכול להכין השופר מאתמול אבל הכא דא"א לעשות התקיעה מאתמול דהיום היא נעשית עכ"פ", והנה טעם זה הוא בהסבר הגמ' בר"ה הנ"ל ורק בכגון זה העמידו דבריהם נגד עשה של תורה וא"כ הכא בחייל בשטח בעת מלחמה אינו יכול להכין מראש את המקום בו יפנה בשבת.

ד. ובתרוץ השלישי כתב הלח"מ "א"נ הכא שאני דהתקיעה שהיא המצוה דוחה השבות א"כ נמצא שבשעת עשיית המצוה נדחה השבות אבל התם קודם עשיית המצוה נדחה השבות". והיינו שבתקיעת שופר התקיעה היא בעידנא משא"כ כשעולה על האילן אין מקיים המצוה באותה העת. וכאן כל שאלתנו על פי ההנחה שהנחנו במכתב הקודם שמעשה החפירה חשיב בעידנא, עפ"י דברי השאג"א וכפי שציין כת"ר לקהלות יעקב בביצה (וכאן מקום להעיר שלפי הסבר המאיר לעולם סי' א' לא יחשב הכא בעידנא, אם לא שנאמר דזה כוונת התורה  במה שהאריכה "וחפרת בה"). (ואמנם מה שעולה באילן וכ' לא הוו בעידנא כבר הקשו הראשונים שם ר"ן ור"ת ועי' בטו"א ר"ה ל"ב ע"ב).

ותוספת לזה מצאתי אף אם נימא ששבת היא עשה ול"ת, והוא חידושו של החכמת שלמה לגר"ש קלוגר (או"ח סי' תקפ"ו סע' כ"א), שחידש עפ"י שעה"מ דאין כח ביד חכמים לעקור ד"ת אפי' בשוא"ת רק היכי דלא הוי בעידנא, אבל היכי דהוי בעידנא לא. והיינו מטעם "במה שעשו חז"ל דבריהם כעשה ול"ת היינו רק היכא דלא הוי בעידנא אבל היכא דהוי בעידנא לא עשו דבריהם רק כל"ת בלבד". עכ"ל. וזה הסבר להבדל שבין תקיעת שופר ושבת לתיעת שופר ואילן, ואפשר בזה לישב לשון הרמב"ם ודו"ק.

ה. והנה יש להקשות קושיא אלימתא, מגמ' בשבת קכ"ח ע"ב, בבהמה שנפלה לאמת המים, שמביא כרים וכסתות ונותן תחתיה בכדי שתעלה, "דאתי צעב"ח דאוריתא ודחי ביטול כלי מהיכנו דרבנן". והנה לפי דברי כת"ר במכתבו, יש להקשות בין גמ' זו לגמ' בר"ה הנ"ל, מדוע לא אמרינן דביטול כלי מהיכנו עשה ול"ת. ואף שאין לדמות גזרות חכמים זו לזו ולפעמים העמידו דבריהם ולפעמים לא, מ"מ הלשון בגמ' משמע שבגדרי דחיה אתינן עלה. ולפי דברינו אתי שפיר.

אך אף לדברינו יש להקשות עפ"י המג"א (ש"ה סקי"א) שכתב שאם אי אפשר בכרים וכסתות אסור להעלותה בידים ודייק הכי מהרמב"ם, ויש לעיין מדוע לא אמרינן אתי עשה וכו', ומ"מ יש להבין מדוע התירו באופן כזה ובאופן אחר אסרו, ובמג"א כתב שאין לדמות שבותין זה לזה, אלא דהכא קצת קשה לישב כן שהרי ביטול כלי מהיכנו חמור ממוקצה דבהמה. ובפמ"ג שם דיבר בזה בגדרי עשה דוחה ל"ת ועשה, וכתב ששבת עשה ול"ת, אך לפי דבריו חוזרת הקושיא א"כ לכיוון השני למה התרנו בכרים וכסתות.

ולפי דברינו יש לישב באופן זה, דלא מיבעיא לחולקים על המג"א שם (הג' רעק"א, וא"ר ובחי' שפ"א שבת קכ"ח), אלא אף אם נאסור להעלותה בידים, אפשר לומר דכיון שאפשר להצילה בכרים וכסתות, אף שבמציאות כרגע לא מצליח באופן זה, כיון דבעלמא אפשר, אין עדל"ת כר"ל ותלי במח' הרמב"ן והרשב"א שהבאנו במכתב הקודם. וכעת מצאתי באג"ט קוצר [מ"ז] אות י"ד שהוכיח מגמ' זו את תרוץ הלח"מ בענין בעידנא. (אמנם בפתיחה לאג"ט אות ב' ד"ה וכ"ז כתב לישב את הר"ן מקושיא זו וכתב דביטול כלי מהיכנו אינו מתכוין, עי"ש).

ו. ועוד יש לדון כאן מכיוון נוסף שהרי כל הדחיה של תקיעת שופר היא מכח הכלל דיש כח לחכמים לעקור דבר בשוא"ת, ויש לדון האם כוחם קיים גם בנידון דידן.

ראיתי בשו"ת זכר יצחק (ח"ב סי' ו' ד"ה וכן נראה) שכתב וז"ל: "וכן נראה לי בהא דמצינו דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת היינו רק לבטל מצות עשה, אבל לעשות עבירה אין בכחם להתיר, אף אם העבירה שלא ע"י מעשה, דגם שם נאמר שב ואל תעשה שאני, וא"כ הכונה לבטל מצות עשה כמו סדין בציצית". עכ"ל.

ובאופן אחר ראיתי בשד"ח (ואינו לפני לציין מקורו) שחילק באופנים נוספים לבאר את הגמ' בשבת לגבי בהמה שנפלה לאמת המים, וכתב בשם הארעא דרבנן ועוד, שאם האדם עשה את המעשה הגורם לו לאיסור בזה לא נחשב שוא"ת ורק אם הבהמה נפלה מאליה נגיע לדיון זה. עוד חילק שם אם זה איסור חד פעמי או שמתמשך ככל שממשיך הזמן שאז כיון שבידו לתקן את האיסור חשיב כמו קום עשה, ומאריך לדון בחילוקים אלו.

ז. ומצאתי לר"ן פרק כיסוי הדם (כ"ח ע"ב בדפי הרי"ף) בסוגיא דכיסוי הדם בשבת שכתב "והלכתא השוחט לחולה בשבת אינו מכסה, כלומר אפי' בשיש לו דקר נעוץ מבעוד יום דלא מיתסר אלא מדרבנן וטעמא דמילתא לפי שרצו חכמים לעשות היכר שיום זה אסור בשחיטה ולפיכך לא רצו להתיר אלא מה שהוא צרכו של חולה בלבד דהיינו שחיטה", ולכאו' יפלא שכן גם בלי טעם זה היה להם לאסור הכיסוי כיוון שהוא עשה ול"ת דדבריהם, אלא ע"כ דרק מפני טעם זה החמירו במקום שאיסורו רק מדרבנן, אך לפי החשבונות הפשוטים היה להם להתיר לכסות, וא"כ ה"ה בנידון דידן.

ח. ותוספת קטנה על דרך חידוד דידוע ספקו של המנ"ח מצוה פ"ו) אם נשים מחויבות בעשה דתשבות, ואם נאמר שאינן מחויבות הוי עשה שאינו שוה בכל, וידוע דיש מהראשונים שסוברים שעשה ול"ת שאינם שווים בכל נדחים, ויש להסתפק הכא שהעשה אינו שוה בכל והל"ת שוה בכל.

ט. ואם עשה דיתד הוא שוה בכל, בחינוך (מצוה תקס"ו) כתב "נוהגת בזכרים כי הם הנלחמים לא הנקבות", וכבר העיר עליו המנ"ח שבמלחמת מצוה אפי' כלה מחופתה, וכפי שהאריך כת"ר בתשובותיו (באהלה של תורה סי' ז') בענין יציאה מהעיר רמת גן בימי מלחמת המפרץ.

 

אחר כל הדברים האלה נראה לענ"ד הקלושה, כי יש עדין מקום ספק מכח עדל"ת בנידון דידן, אלא שיש לבחון אי אכן חשיב בעידנא מכח לשון התורה "וחפרת בה", ועוד שיש להחליט דלא כרמב"ם בענין משאצ"ג דזה קושי גדול (ועי' בהגר"א או"ח סי' ש"מ סע' א' שכתב דסתימת השו"ע שם כרמב"ם).

ואסיים מעין החתימה במכתבי הקודם

"ה' ילחם לכם ואתם תחרישון"

בברכת התורה

שמיר שיינטופ

ישיבת מרכז הרב


 

תשובת הרב אריאל שליט"א

ה' שבט תשס"ז

לכבוד הרב שמיר שיינטופ הי"ו

שו"ב וכ"ט

באשר למכתבך הראשון אתה רוצה לישב את קושית הלח"מ בפ"ב מהל' שופר ה"ו שהרמב"ם כתב שם בענין שופר בשבת שאע"פ שהתקיעה שבות ומן הדין היה שיבוא עשה של שופר וידחה שבות של דבריהם, וק' שהרי שם בפ"א ה"ב כתב הרמב"ם שביו"ט יש עשה ול"ת ואתה רוצה לחלק בין שבת ליו"ט שבשבת יש רק ל"ת וביו"ט יש עשה ול"ת.

לענ"ד אין בכך בכדי לישב את הרמב"ם. הרי מדובר בר"ה שחל בשבת, שהוא גם שבת וגם יו"ט ואיסורי יו"ט לא בטלו בגלל השבת, אמנם אין לוקין על העושה מלאכה ביום כזה משום שאין מלקות במקום מיתה. אולם באשר לאיסור, העשה במקומו עומד גם בשבת ויו"ט. וכי בגלל שיו"ט זה הוא גם שבת מיגרע גרע? יציבא בארעא דהיינו שבת ויו"ט וגיורא בשמי שמיא היינו יו"ט בחול.

ועוד שהרמב"ם עצמו כותב בתחילת הל' שבת שיש בשבת עשה ול"ת.

לכן לענ"ד בישוב הרמב"ם ע"י הוספת קושיה נוספת. המשנה בר"ה ל"ב ע"ב אומרת ששופר ביו"ט אין מעבירין עליו את התחום. הרמב"ם בפ"א ה"ב השמיט דין זה של העברת התחום וכבר עמד על כך היום תרועה. ונלע"ד עפ"י מש"כ המנ"ח במצו' כ"ד. הוא בנה שם על יסוד מורו של הרשב"א ביבמות ו' ע"א שמחמר מכיון שאינו בכלל מלאכה אלא איסור בפני עצמו אין בו עשה אלא רק לאו. וא"כ ה"ה תחומין  הוא איסור בפנ"ע ואין בו עשה אלא רק לאו. ולפי"ז הדבר תלוי אם תחומין דאוריתא או דרבנן. אם תחומין דרבנן דינן ככל הסיגים של חז"ל שאסרו כל דבר שיש בו סרך מלאכה, ובתחומין יש סרך הוצאה, ומכיון שהוא בגדר מלאכה הוא אסור ככל מלאכות שבת בעשה ול"ת. אולם הרמב"ם פסק שתחומין אסורים מהתורה כאיסור נפרד ולא מגדר מלאכה, וא"כ דינן כמחמר ואין בהם עשה ול"ת, וק"ו שסייגים דרבנן של תחומין דהיינו אלפים אמה, אינם חמורים יותר מתחומין דאוריתא שאין בהם עשה ול"ת. ולפי"ז יש לומר שהמשנה סוברת שתחומין דרבנן ולכן כללה אותו, אך הרמב"ם שפוסק כמ"ד תחומין דאו' יסבור שמותר להוציא שופר מחוץ לתחום לכן הרמב"ם לשיטתו השמיט את דין תחומין.

לפי"ז יש לומר שגם התקיעה עצמה אין בה סרך מלאכה שהרי היא חכמה ולא מלאכה ואינה בכלל סרך מלאכה אלא איסור בפנ"ע ולכן אין בה עשה ול"ת רק ל"ת בלבד. ולכן הרמב"ם לא הזכיר בתקיעה אלא לאו בלבד.

אמנם יש לעיין שמצד איסור תיקון כלי שיר שהוא סייג למלאכה היה מקום לאסור תקיעת שופר בעשה ול"ת, אולם הגמ' אומרת בפירוש שאין בשופר מלאכה אלא חכמה בלבד. ואולי משום שאין בתקיעת שופר כל מעשה של ניגון בכלי כשם שיש בתוף וכינור אלא נשיפה בעלמא. ואפילו לחליל לא דמי שכן שם יש גם תנועת אצבעות, ובשופר אין שום מעשה. ולכן אינו בכלל גזרת כלי שיר.

בברכת התורה והארץ

הרב יעקב אריאל

נגישות