מרן הרב אברהם שפירא זצ""ל

מרן הרב אברהם שפירא זצ""ל



יום ירושלים תשס"""ז- היכל ישיבת מרכז הרב
זכינו למלאת ארבעים שנה לשחרור ירושלים עיה""ק, ירושלים שוחררה בס""ד. "שבתי לירושלים ברחמים", וזה היה לעינינו "ולירושלים עירך ברחמים תשוב". וזכור לטוב מו""ר הרב צבי יהודה זצ""ל, אשר רוח ד" נשאו לומר דברים מרוממים לפני המלחמה, על כך שא""י לא נשכחת, ודברים לאחריה, כי שבנו לירושלים ולנחלת אבותינו ע""מ שלא לעוזבם.
על הפסוק (תהילים קכב, ג) "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו", אומרים חז"ל (ילקו"ש תהילים, רמז תתעט), "שעושה את כל ישראל חברים", חטיבה אחת, והנפ"מ בזה היא לעניני טומאה וטהרה למעשה. הזכרנו בעבר אימרתו של הרמ"מ מקוצק, ששאל מדוע טמא שנוגע בטהור, נטמא הטהור. מדוע לא יהיה להיפך, שגם הטמא יטהר? וענה כי טומאה היא חיצונית, וטהרה היא מהות פנימית. וזה אחד מיסודי האמונה שצריך לחזור עליהם. ובכל מגע פיזי הרי הקשר החיצוני הוא קודם, ועל כן השפעתו גדולה יותר.
ירושלים מקודשת מכל ארץ ישראל, ובתוככי ירושלים, הר הבית מקודש יותר, ואסור לטמאים להיכנס לתוכו. ופשוט וברור, כי ע"פ ההלכה אסור להיכנס לתחומי הר הבית, ולא מפני שאין המקום ברשותנו, אלא מפאת הציווי הגדול והעמוק של "מורא מקדש" "לא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש" (יבמות ו, ב). וכך הורה מרן הרב זצ"ל לחזור על היסוד הזה, וכך הוחלט מאז מקדם ע"י גדולי ישראל, והרבנות הראשית לישראל. ופלא, האיך מעודדים יהודים לעלות להר הבית. אל לנו לשנות כי הוא זה בענין הלכה זה ממה שנהגו בכל הדורות בנוגע לשמירת קדושת המקום. וכשם שקיבלו שכר על הדרישה, כן יקבלו שכר על הפרישה!
כשהביאו לרב צבי יהודה ספר שחובר בשעתו, על היתר כניסה להר הבית, במקומות מסויימים, אמר להם: נאך א-שטיקלע כרת… נאך א-שטיקלע כרת… [עוד איזה איסור כרת].
הגמ" (עבודה זרה ה, ב) אומרת, שאין אדם עומד על דעתו של רבו אלא לאחר ארבעים שנה. ארבעים שנה הוא זמן של התבוננות והעמקה, ומסופר על הגאון רבי משולם איגרא, שנכנס לביהמ""ד ועשה סעודה עם תלמידיו, שאלוהו התלמידים, על שום מה הסעודה, אמר להם, היום הבנתי – לאחר ארבעים שנה – את הדבר תורה ששמעתי מרבותי, וע""כ אני מודה לקב""ה.
היום אנו נמצאים בארבעים שנה לירושלים, ועדיין לא ברורה לנו המציאות הסבוכה שלפנינו, דורנו צריך להתחזק ביותר באמונה, אמונה במעשה ד", ובאמונה כי הכל מעשה ד", ולצפות לישועה, כשלאדם יש ספיקות על מעשה ד", ממילא יש לו ספקות על חובת ההודיה לד", ח""ו.
כשנפתחו לנו שערי רצון לפני ארבעים שנה הרי נדרש מאיתנו להתעלות יותר, להיות גבוהים יותר מקודם וקדושים יותר מקודם.
ובמיוחד בני הישיבה הק"", לומדי התורה הק"", כשאין נביא, אין סנהדרין ואין מקדש, אזי יש לשאול את פיהם של הת""ח, "אני ישנה ולבי ער" – לבי ער אלו תלמידי חכמים, הת""ח הם הלב של האומה, ועל לומדי התורה להיות עירניים לכל הנעשה, לחזק ברכיים כושלות. ולפשט את הספקות.
בתפילה אנו מבקשים: "וכסא דוד מהרה לתוכה תכין" ואח"כ אנו שוב מבקשים "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח" וצ""ב למה בקשה זו באה בכפילות. ההסבר לכך הוא כי יש כאן בקשה על שני עניינים, בקשה אחת על השלטון ועל המלוכה שתחזור לישראל, ואח""כ "את צמח דוד" על התוכן הרוחני של המלוכה, כי ישועת ירושלים היא כפולה, וכל מטבע של קודש – כפול היה, וככל שנתחזק בהודאה לד", "הודאי שמו – כן תהילתו", הודאה מיוחדת על ודאות ולא על ספיקות. כן נזכה בעז""ה יותר יותר לבנין ירושלים, ולהחזרת מלכות בית דוד, אמן.
 
נגישות