מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ""ל – יום ירושלים- תשכ""ח
הללויה – שם ושבח בבת אחת
הרגשה אישית: שמחה עצורה
"הללויה, אודה ה" בכל לבב בסוד ישרים ועדה". החל הפסוק בלשון יחיד ("אודה") וסיים בלשום רבים ("ישרים"). התשבחות האמורות בלשון יחיד כנגד עצמו אמרן דוד. ואף אני אדבר ראשית בלשון יחיד ורק אח"כ אבטא את לשון הרבים. אני באופן אישי אין שמחתי שלימה, אינני יכול לשמוח ולעלוז ביום זה כאשר טומאת העבודה הזרה נועצת את צפורניה בתוככי ירושלים. הרי זה שיא חילול השם, שאותה ע"ז שהחלה את נעיצת צפורניה בנו לפני אלפים שנה, ושכנגדה אנחנו מבקשים שלוש פעמים ביום "וכל הרשעה כרגע תאבד", חוזרת עתה בימים אלו לנעוץ את ציפורניה בנו. זהו הדבר המשבית את שמחתי.
חלומות שנתגשמו וחלומות שעדיין לא נתגשמו
"כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים", ומכוח מעשיו של בורא העולמים עשה לנו כחנו את החיל הזה, כח מעשיו הוא שהגיד – המשיך את כוח ה" עלינו, ונתן לנו עוז וחיל לנחול "נחלת גויים". אך לא נחלת גויים היא ארץ ישראל כיום, ירושה היא לנו מאבותינו, ואם גורשנו מביתנו, יאוש בעלים לא היה כאן. ואם יטענו הערבים כבר התרגלנו לשבת בארץ הזו, אם כן יתרגלו הם למצב החדש, שחזרנו אל נחלת אבותינו, יתרגלו הם, ויתרגלו אף היהודים, גדולים כקטנים. ואם בשנה שעברה לא חלמנו שחברון, שכם ויריחו תהיינה תחת ידינו השנה, הנה כמו"כ יש לקוות שדברים שאין אנו חולמים עליהם השנה יארעו לנו בשנה הבאה, שהרי עדיין אין כל ארץ ישראל תחת ידינו, שלוש ארצות הן יהודה, עבר הירדן וגליל, ועדיין אין הירדן בידינו, אין בכח הגויים לבטל את התנ"ך ואת הכתוב בו.
שמים וארץ נשקי אהדדי
"בעשרה מאמרות של שבח נאמר ספר תהילים וכו". גדול מכולם הללויה שכולל שם ושבח בבת אחת". במלה אחת מצטרפים השבת שהיא פעילות קודש אנושית, עם השם, שם שכינה שמעולם לא ירדה למטה מעשרה. ומתוך קדושתו המוחלטת של ה" נמשכת קדושתנו אנו, "קדושים תהיו כי קדוש אני" קדושתכם נמשכת מקדושתי. וחלילה לנו להעלות על דעתנו פירוד קדושתו ית" מקדושתנו. ולכן גדול מכולן הללויה שבו מתקשרים שמים וארץ, ונשקי אהדדי.
"אמר ר" יוסי: יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום". רוצה היה לזכות ולקשור במלה אחת שמים וארץ בכל יום. במצבים מיוחדים זוכים אף אנו לקשרם יחדיו בהלל, וזאת כאשר "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים", כאשר מעשיו ומעשינו מתאחדים יחדיו למטרה המשותת. אמנם בכל יום א"א לנו לאמור הלל, שהאומרו בכל יום הרי הוא מחרף ומגדף, אך במצבים המיוחדים הללו כשמתקשרים שמים וארץ. יכולים אנו ומחויבים אנו לשוב ולקשרם במילה אחת. אמנם קשורים התמידי, מדי יום ביומו, זהו חירוף וגידוף כלפי מעלה.
נסים, מעשים אלקיים על-טבעיים ואל-טבעיים, מתגלים כשהאדם מתנשא מעל לטבע ומוסר את נפשו ואת גופו לקיום מצוה מדאורייתא. וכשהתנשא האדם מעל לטבע, והתגלו אליו מעשים אלוקיים שמעל לטבע, יכול הוא ומחוייב הוא לשבח לקב"ה בשבח שהוא על-טבעי, חבור שמים וארץ, שם ושבח בבת אחת. את מסירות נפשו חייב האדם מישראל לגלות בכל מצוה ומצוה, בהתנחלות ובכבוש, בביעור עבודה זרה ובעמידה נגד הגויים המתנכלים לנו.
התגלות אור ה" החדש
ומתוך ההתעלות מעל הטבע, מתוך קשור שמים וארץ בבת אחת "אודה ה" בכל לבב"? ומתוך כך אור חדש יתגלה מציון על הגויים מחד גיסא, ועל תופשי התורה וצדיקי ישראל מאידך גיסא, והללול והללו יתרגלו להתגלות אור ה" החדש. ומוכרח האור החדש להקיף את הכל מתוך התעמקות בתורה, מתוך אמונה שלימה בביאת גואל צדק, שיתגלה מתוך גדלות קדושת התורה שבישראל.
נקלענו אל התגלותו של אור ה" החדש. הנה אם עד כה במשך עשרים שנות קיומה של המדינה נאלצנו להאלם דומיה, להלל לקב"ה על נסיו ונפלאותיו עמנו בלא ברכה בשם ומלכות, זכינו ועתה מתוך שחרור מקום מקדשנו שנפקחו העיניים ומודים אנו בשם ובמלכות, וודאי לנו שעוד יוסיפו מצבים מיוחדים כאלו להתגלות לעינינו, ונוסיף ונלך מחיל אל חיל, כשמצבים דומים של אחוד מעשיו עם מעשינו נפרשים והולכים לפנינו.
ועוד נתגלה לנו לאחרונה מאורעות אחרים בהם חוברו יחדיו חול וקודש, מעשי ה" עם מעשה אדם. הרמב"ם בפיהמ"ש קורא כמה פעמים לירושלים כולה – מקדש, ואע"פ שירושלים יש בה כ"ע חולין, מ"מ אף חולין זה מתחבר יחדיו עם מקום המקדש, והכל ביחד נכלל במלה "מקדש". ועוד אמר מי שאמר שלא יהיה זה צודק ונכון ומעשי לשוב ולחלק את ירושלים. גם במשפט זה חוברו החול והקודש, הצודק והנכון הרי אלו ענינים שמימיים, המעשי הוא הנעשה בידי אדם. באחוד ירושלים זכינו וחוברו ביחד הצודק, הנכון והמעשי, החול עם הקודש ומכאן שעלינו לחבר יחדיו שם ושבח בבת אחת, ונאמר לפניו הללויה.