מרן הרב שאול ישראלי זצ""ל

מרן הרב שאול ישראלי זצ""ל



מו""ר הרב שאול ישראלי זצ""ל – יום ירושלים תשנ""ב- היכל ישיבת מרכז הרב
 
עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים
 
כבוד מרן הרב הראשי לישראל, כבוד ראש הממשלה, כבוד הרבנים הנכבדים היושבים בנשיאות, כבוד הציבור הנכבד והקדוש, ואחרון אחרון חביב בני ישיבתנו הקדושה.
 
יומה של ירושלים. עשרים וחמש שנה לבקיעת החומה. כ"ה שנה לאיחודה של ירושלים של מטה. כ"ה שנה של שנות בניה והתרחבות של ירושלים בירת ישראל. עשרים וחמש שנה להתרחבות גבולותינו, לקביעותנו על נחלתנו בכל מלוא ארץ ישראל ההולכת ונבנית, ההולכת ומקבצת לתוכה את נדחי ישראל, את פזורי ישראל מקצה אל קצה, ממזרח וממערב מצפון ומים. כ"ה שנה, כה. שנות "כה" יש להם משמעות מיוחדת. במשך כל השנים, במשך כל התקופה הזאת, אותם הניסים אשר חזו עינינו, החל מנפילת החומה אשר פילגה את ירושלים, אותה חומה אשר לא נתנה לנו אפשרות להתיחד עם מקום מקדשנו. עשרים וחמש שנה מאותה תקופה של התרחבות גבולנו. ולמרות זאת, ועם זה, כפי שאנחנו חזינו באותו זמן, כפי שאנחנו חלמנו באותו זמן, בזמן שהיתה בקיעת החומות, שאנחנו אמרנו: "שמחנו באומרים לנו בית ה" נלך" (עפ"י תהילים קכב,א). שאנחנו חשבנו שזוהי הפתיחה שכל אומות העולם יכירו וידעו כי ישראל הוא עם הסגולה, כי ירושלים היא עירם הקודש. כי עם הקודש בארץ הקודש מתאחדים יחד. "הנה עם כלביא יקום, כארי יתנשא".(במדבר כג,כד) המציאות הזאת, האפשרות הזאת, אשר חזו לנו חוזנו נביאנו לימי אחרית הימים. חזינו וחלמנו כי הנה עומדות רגלנו שאנחנו אומרים "בית ה" נלך". שתלך ותהיה התקדמות לקראת גאולה השלמה, לקראת קיבוץ מלא של נדחי ישראל, כדי להגיע להכרה שלמה של כל אומות העולם ביחוד הישראלי, בזכות הישראלית לשוב לביתה. כי לביתנו באנו, כי עם ישראל חי, ואיננו יכול להיות נתון למשיסה כפי שהיה במשך אלפי הדורות.
 
חשבנו. והנה אנחנו ממשיכים בדברי הכתוב "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים". עדיין "עומדות רגלינו", עדיין השערים האמיתיים סגורים בפנינו, עדיין אנחנו נמצאים במאבק איתנים על ארץ ישראל, על זכותנו על ארץ ישראל, על זכותנו על הבירה – בירת עיר הקודש ירושלים קריית מלך עיר המלוכה. עדיין אינם רוצים להכיר בזה אומות העולם, ועדיין אויבינו אשר מסביבנו זוממים יום יום ושעה שעה, להשחית את שארית פלטתנו בארץ ישראל. אנחנו עומדים במצב של שמחה, העין האחת שמחה, והעין השניה דומעת מאותם הקרבנות אשר חפים מפשע נופלים מדי פעם על ידי מרצחים חסרי מצפון. על ידי אלה אשר איבדו את פרצוף המין האנושי, הזכות הזאת אשר "בצלם אלוקים ברא את האדם", אשר שואפים לדם, אשר אינם רוצים להכיר בזכות היסודית הזאת אשר ניתנה לנו בשעתה, את אותה הזכות אשר כל עם ועם יש לו. את הזכות הזאת אשר נגזלה מאתנו בחוזק יד, ואשר אינם רוצים להכיר בגזלה הזאת אשר גזלו מאתנו, ורוצים לנחול את זה לעולמי עולמים.
 
"כה". מתבקש הדבר להשמיע מחדש את אותם הדברים שאמר אחד מנביאי ישראל, נביא החורבן ונביא התקומה. הקב"ה אומר אליו – "הלוך וקראת באזני ירושלים לאמור, כה אמר ה" זכרתי לך חסד נעוריך".(ירמיה ב, ב) "חסד נעוריך" – הזכות הזאת, "אהבת כלולותיך". "כה אמר ה"" – זהו מה שאמר ה", וזוהי השליחות של ירמיה הנביא, שהיה צריך למסור – "הלוך וקראת באזני ירושלים לאמור". "הלוך" – הלוך זה לאו דווקא ברגע זה שירמיה היה חי בחיים חייתו. "הלוך" פירושו של דבר שדבר אלוקים אשר קם לעולם, אשר יקום – לעולם. "הלוך" – במשך כל הדורות. "הלוך וקראת" – אל תחכה שיבואו אליך, אל תחכה שיבואו וישאלו מפיך, תלך אתה, בכל מקום ומקום אשר שם ישראל נקרא עליו. וגם במקרה שכאלה חושבים שאבדה תקותם, וגם אלה שאומרים "אבדו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים". "הלוך" במשך כל הדורות עד התקופה האחרונה, "וקראת" לא להסתפק בדיבור, אלא לקרוא את הקריאה הגדולה באזני ירושלים. באזני אלה אשר הם בהכרח כרוכים לירושלים. מפני שזהו עם ירושלים, מפני שזהו עם של ארץ הקודש, מפני שזהו עם הקודש. "הלוך וקראת באזני ירושלים לאמור: כה אמר ה", זכרתי לך חסד נעוריך".
 
אותם הדברים אשר אנחנו רואים במשך כל עשרים וחמש השנים. אותה בניה בלתי פוסקת לעומת כל המכשולים, אותה זרימה של עולי ישראל מכל מקום ומקום, למרות הבעיות הקשות אשר אנחנו נאבקים בהם. אותה מציאות כזאת, שאנחנו רואים בעינינו לעומת כל אומות העולם, אשר כמעט כולם בלי אף אחד איננו רוצה להכיר בזכות הלגיטימית של ירושלים עיר הקודש כבירת ישראל. אשר כולם מתעלמים מזכותנו על ארץ ישראל, אשר מעונינים להקטין את דמותנו. כי כך נמסר לנו, כי כך אנחנו מחזיקים בקרבנו במציאותנו. זהו אולי התשובה לשאלה שלנו, לבקשה שלנו, של נעים זמירות ישראל, שהשמיע בשעתו "זכור ה" לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה".(תהילים קלז, ז) עד היום אנחנו שומעים את זה ומבינים את זה ומרמזים לנו את זה, אשר אינם רוצים להכיר בדבר הזה. "זכור ה" לבני אדום".
 
וכנגד ה"זכור" הזה באה התשובה של הקב"ה – "זכרתי לך", אני זוכר. הנה אתם רואים את הנפלאות והנסים אשר התרחשו במשך כל עשרים וחמש השנים כשם שכל אותם השנים שקדמו להם בעוד שהיתה העיר הקדושה חצויה, בעוד שהיינו רחוקים מהכותל המערבי, בעוד שלא יכולנו להתייחד עם המקום הקדוש והיקר הזה. ובתוך עשרים וחמש השנים הללו, כל אותם הנסים והנפלאות אשר אנחנו רואים לעומת החלטות אומות העולם, לעומת המלחמה הבלתי פוסקת של שכינינו. ידינו פרושה לשלום. אין אנחנו מעונינים חס וחלילה שמישהו יפגע. אבל אנחנו – יש לנו הזכות הזאת, כי זהו הבית שלנו, כי זהו המקום שלנו, כי זוהי הארץ שלנו. ואם אתם יושבים, אם אתם זכיתם להיות כאן, בארץ הזאת, תדעו לכבד, ולהשיב את הגזילה למקומה. ואם קדושי ישראל, אם פזורי ישראל באים למקומם, תדעו לכבד אותם. תדעו ליקר אותם, תדעו לנשא אותם, תדעו להגיד הנה אנחנו מוסרים לכם את הפקדון הזה. אינם רוצים להכיר את הדבר הזה, גם אדום גם ישמעאל כל אלה מאוחדים יחד. כל אלו אומרים "לכו ונכחידם מגוי". אם אומרים את זה מכללא, אם אומרים את זה בפירוש, אם אומרים את זה במחשבה, אם אומרים את זה ברמז. הם אינם רוצים להכיר בזכות הזאת.
 
אז בא הקב"ה ואומר הנה אתם רואים "זכרתי לך" – האם אינכם רואים את יד ה" שבמשך כל עשרים וחמש השנה עמדה לנו?. האם אין אתם רואים את מסך הברזל אשר היה פעם קיים ואיננו קיים עוד?. שהאפשרות הזאת קיימת לעלות לארץ ישראל, שארץ ישראל קוראה לבניה לחזור לאותו מקום – האם אינכם חשים בדבר הזה?, האם לא ראיתם את הנסים והנפלאות בזמן שקראו עלינו מלחמה ממשית?, כל אותם הסקאדים שנפלו באותה שעה, ומי יודע מה שהיה יכול להיות חס וחלילה, אילו היינו נתונים לידי הטבע. אנחנו היינו נתונים לידי השגחה עליונה ששמרה עלינו, שסככה עלינו. ואנחנו נמצאים כיום הזה במצב שעם כל ההישגים הגדולים, עדיין אנחנו נמצאים במצב זה של "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים", אנחנו עדיין עומדים בשערים.
אבל אומר הקב"ה "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". היסטוריה נפלאה של עם נפלא. מי הוא זה שיכול להמציא עוד דוגמא כזאת של עם כזה אשר אין לו בית, אשר אין לו שדה, אשר אין לו מדינה, אשר נודד במדבר, בחולות המדבר, אשר איננו יודע מחר היכן ילון, והוא עומד ומקבל על עצמו וקורא בקול רם "נעשה ונשמע" מסביב להר סיני?. מקבל על עצמו תורה שהוא צריך להגשים אותה בארץ שאיננה עוד ברשותו בכלל?, שמחלק נחלות לשבטים בזמן שהכנעני והפריזי והיבוסי יושבים בארץ?, שמחלק את הנחלות ודן כל דיני נחלות באותה תקופה?, מפני שארץ ישראל מוחזקת לנו מאבותינו, אפילו טרם שדרכה רגלינו על המקום הזה.
 
המציאות הזאת של עם נפלא, שעושה לו חוקת חיים בטרם הוא יודע את תנאי החיים, אשר קובע ושומע את ה"שש שנים תזרע שדך, ושש שנים תזמור כרמך… ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ"(ויקרא כה, ג-ד), ואיננו יודע איך יתכן הענין הזה, איך, כיצד יחיה עם שלם במשך תקופה של שנה שלמה. מקבל על עצמו את "הנעשה והנשמע" בתקופה שעדיין אין לו הקרקע, שעדיין אין לו המדינה, מתוך האמונה הזאת – "חסד נעוריך אהבת כלולותיך". היסוד של האמונה הישראלית, שאיננה נרתעת בפני תנאים מציאותיים, שיודעת שיש קֵל בשמים, ויש כח השגחה אלוקית על עמו ישראל, ואיננו מפחד אם בא עמלק ונלחם עם ישראל, ואיננו מפחד מפרעה שהקשיח את עולו על ישראל בשעתו. ישראל הם עם חי, ישראל הוא עם חירות, ישראל הוא איננו נכנע. וזהו הכח, אומר הקב"ה, "זכרתי לך" את הכח הזה, זכרתי לך את כח האמונה הזאת, האמונה הבלתי מעורערת בבורא שמים וארץ, ששומר על עמו ישראל. "זכרתי לך חסד נעוריך" – תסתכלו ותראו, הביטו וראו את ישועות ה" כל יום ויום, ולמה לכם לפחד? ולמה לכם להתקפל?, ולמה לכם לסגת?, ארץ ישראל שייכת לעם ישראל… (מחיאות כפיים מבליעות מספר מילים)….לכל נסיון לנשלנו מארצנו, לכל נסיון לקפחנו, אם לא נקום בעצמנו, אם לא יקום אותו הכח ההרסני, אם לא יקומו אותם נביאי השקר, נביאי התבוסה שמנבאים לנו חס ושלום שלא נחזיק מעמד. מספרת אחת המתיישבות ביישוב, קראתי את זה בימים אלה, שנסעה באוירון עם אחד מנביאי התבוסה, והוא אומר לה מה את נוסעת לארץ ישראל?, הרי עוד מעט נחזיר את כל זה, למה את רוצה להתישב במקום הזה?, המציאות הזאת של חסרי אמונה, שאם יש להם חוסר אמונה, שיחיו עם חוסר אמונתם, אבל אל יפיצו את זה לאחרים, אל ידביקו את זה לאחרים, אל "ימסו את לבב אחינו".
 
אנחנו כולנו עם חזק, אנחנו כולנו עם מאמין, אנחנו כולנו איננו פוחדים מפני המציאות האחרת שהיא יכולה להתרחש. "העם ראה וינוס הירדן יסוב לאחור(תהילים קיד, ג). בזמן שישראל הולכים, בזמן שישראל צועדים, אז הירדן איננו יכול לעמוד, אז הוא נס בהכרח, אז הים בורח. המציאות הזאת שישנה הכח הסגולתי של עם ישראל. ובאזני ראש הממשלה אנחנו נגיד את הדברים האלה, הרי אתם עומדים עכשיו בקשרי מאבק חשוב מאד, לא לזוז מהמקום, כי אנחנו בעלי הארץ…
 
אם אנחנו אכן רוצים כי אותם השערים, השערים אשר אנחנו אומרים "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים", שהשערים האלה הם נעולים. נראה לנו שהם פתוחים, אבל הם לא, לא פתוחים. כי מה שאנחנו צריכים הוא, כי השערים האלה שומעים משהו, כי הם רוצים משהו, כי השערים הללו הם אומרים את אותו השיר אשר שרתם כאן: "ויבוא מלך הכבוד"(תהילים כד,י). כי לירושלים אין באים בצורה כזאת שאין לנו מלך הכבוד, בצורה כזאת שירושלים איננה עיר הקודש. ירושלים הזאת אשר שבת תהיה בה קדושה, שלא יחללו בארץ ישראל את השבת, שלא יחללו ברחובות ארץ ישראל את קדושת הימים הקדושים, את קדושת העם, שלא יחללו ולא יזמו לבטל את אותה הקדושה של המשפחה הישראלית. חס וחלילה, אנשים זוממים לקרוא לכרות, לתת גט כריתות לתורת ישראל, לדין ישראל, למשפחה הישראלית, להשליט הפקרות בארץ ישראל. היו לא תהיה! ארץ ישראל תהיה ארץ קדושה, עם ישראל הוא עם קדוש. הבית הזה, הבתים האלה אשר נבנים הם יהיו מקודשים בקדושת ארץ ישראל. ואם מלך הכבוד יוכל לשכון, ואם מלך הכבוד יוכל להכנס, הרי הוא יכנס על ידי צבאות ישראל, "ה" צבקות הוא מלך הכבוד סלה". אם צבאות ישראל יהיו מאוחדים, אם אנחנו נתגבר נגד כל אלה התבוסתנים, ואנחנו כולנו נדע ונגיד "ה" אחד ושמו אחד" – מלכות ישראל. מלכות ישראל היא מלכות הקב"ה.
 
אנחנו נמצאים עכשיו בתחילת השבוע השביעי של הסדרה של הספירה. בספירה אנחנו אומרים דרגות שונות. הדרגה האחרונה היא "מלכות". אנחנו עומדים עכשיו ב"חסד שבמלכות", ואנחנו שואפים ל"מלכות שבמלכות". ה"מלכות שבמלכות" – שמלכות ישראל תתאחד עם המלכות האלקית, שהחוקה הישראלית השולטת תהיה תורת ישראל, שעם ישראל ידע להתאחד עם חובתו, עם תורתו. אם יהיה כך הדבר, אכן אז נצח ננצח. יפתחו השערים, וירושלים תתאחד מחדש, ירושלים של מעלה יחד עם ירושלים של מטה. וארץ ישראל כולה תשכון לבטח, כפי שהקב"ה הבטיח. שהקב"ה אמר ש"הנה ימים באים"(עמוס ט, יג). שיגיע הזמן שאז "יגש חורש בקוצר". שיהיו זמנים כאלו "ששכבתם לבטח ואין מחריד". שכל אלה השונאים יכירו וידעו כי יש עם מיוחד, כי זהו עם סגולה, עם מיוחד במינו. כשם שהיה בהתחלת לידתו של עם ישראל, כשם שהיה בהתחלת לידתו של עמו.
 
"זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך". הקב"ה זוכר, בתנאי שגם אנחנו נזכור, שאנחנו גם כן נדע את הדבר הזה – "אהבת כלולותיך". את היסוד הזה שצעקנו "נעשה ונשמע" נצעק מחדש. הנה הימים האלה ימי ערב קבלת התורה, נצעק מחדש "נעשה ונשמע", נצעק ונקבל על עצמנו עול מלכות שמים, וכל מי שמקבל על עצמו עול מלכות שמים, מעבירים ממנו עול מלכויות אחרות.
 
נזכה ונראה ונחיה ונראה, שכל תפוצות ישראל, יתאחדו יחד בענין הזה, לשמור על קדושת ארץ ישראל, לשמור על קדושת עם ישראל, לשמור על מלכות ישראל. והקב"ה יזכה אותנו שנזכה ונראה ש"אור חדש על ציון יאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו". אמן סלה.
 
 
נגישות