מִשִּירַת הכלל לתחיית המתים
איתא במדרש (שמות רבה פכ"ג, ד'): "אז ישיר משה… מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים, לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל. ברא אדה"ר ולא אמר שירה, הציל אברהם מכבשן האש ומן המלכים ולא אמר שירה, וכן יצחק מן המאכלת ולא אמר שירה, וכן יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם ולא אמר שירה. כיוון שבאו ישראל לים ונקרע להם, מיד אמרו שירה לפני הקב"ה, שנא': "אז ישיר משה ובני ישראל"… אמר הקב"ה לאלו הייתי מצפה וכו'".
ויש להבין מדוע אכן לא אמרו אדה"ר והאבות שירה על בריאתם והצלתם? וכן מה התחדש כאן בהצלת עם ישראל שכן התעוררו לומר שירה? ושמעתי לתרץ בשם האדמו"ר מוהר"א מבעלזא זצ"ל, שאדה"ר והאבות הקדושים מתוך ענוותנותם חשבו שאין הם ראויים לומר שירה, אולם כאן עמ"י כולו אמר שירה על הצלתו, ומתוך ההתאחדות בכֹח הכלל יכלו לומר שירה.
ונראה שיש לבאר כל זה ביתר עמקות. דהנה יש להקדים ולבאר מהי שירה. מו"ר הרב ש"נ רענן זצ"ל מבאר[1] ששירה היא תפיסה מלאה של חיבור הכל בלי שום הגבלה. שירה פירושה הוא עיגול[2] ואין בעיגול התחלה וסוף אלא הכל מאוחד, ולכן גם התורה קרויה שירה שנא': ועתה כתבו לכם את השירה הזאת". וביאור דבריו נראה שאמירת שירה היא במצב של התרוממות כזו שמגיעים בה להכרה שכל הקורה אותנו הכל הוא מחובר ומסובב מלמעלה, הכל הוא רצף אחד, ואין לראות את המאורעות בצורה פרטנית מצומצמת.
עפי"ז נ"ל לבאר עוד ששירה היא מלשון "שוּר" שפירושו הוא הבטה, וכמ"ש "תשורי מראש אמנה"[3]. הבטה זו היא ראיה קדימה ראיה לעבר העתיד. אין כאן התמקדות רק במה שקורה כאן ועכשיו, אלא יש כאן ראייה כוללת של כל מה שסובב אותנו לאורך כל הדורות. רק כשמתרוממים להכרה זו ניתן לומר שירה, שהיא מעידה ואומרת שהכל בא מאת ה' והכל לטובה, ואף מה שנראה כהסתר פנים וכחשכת גלות בזמן הופעתו, הוא חלק מהתהליך האלקי השלם שמביא לידי תיקון[4]. לכן בשירה זו יש גם נבואה ותפילה לעתיד: "עד יעבֹר עמך ה' עד יעבֹר עם זו קנית, תבִאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ה', מקדש, ה' כוננו ידיך", ומתוך כך מגיעים לשיא של: "ה' ימלֹך לעֹלם ועד", שמכוון על העתיד לבוא בב"א. כי מתוך ההתרוממות של הראיה לראייה כוללת, אפשר לצאת מתוך נקודת הזמן שבהווה ולראות גם את העתיד, "מסוף העולם ועד סופו", גם במישור הזמן. וזה עניינה של התורה, שאף היא נקראת שירה, משום שהיא מרוממת את האדם, ונותנת לו את אותה נקודת מבט וראייה כוללת. וכמאמר חז"ל[5]: "אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו וכו' עמד וגנזו מהן וכו'" ובזוהר[6] כתב שגנזו בתורה. ועל פי דברינו מבואר שאין זה רק בהווה במישור המקום, אלא אף במישור הזמן, כלפי העתיד, וזהו דבר ששייך תמיד, בכל זמן שעוסקים בתורה, ולכן "חכם עדיף מנביא"[7]. על פי זה מבואר גם מה שדרשו חז"ל[8] והביאם רש"י: "שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה", שמתוך ההתרוממות לראיה הכוללת ניתן לחזות עד תחיית המתים.
עפי"ז נראה לבאר התירוץ הנ"ל. אמנם וודאי היה בכוחם של אדה"ר והאבות הקדושים להתרומם לאותה ראיה כוללת ולומר שירה, אלא שמתוך ענוותנותם חשבו שאולי יש בהם עדיין שמץ של ראיה פרטית עכשווית כלשהי, כיוון שבאותו זמן הם היו במציאות של יחידים, ולכן נמנעו מלומר שירה, אולם כשעמ"י התאחד כולו, כל אחד ואחד יצא לגמרי מהווייתו הפרטית, והתבטל ביטול גמור לכלל ישראל, ולכן יכלו לומר שירה, כי מתוך הביטול לכלל ישראל שהוא דבר נצחי שקדם עוד לבריאת העולם, אפשר במוחש להתרומם לראיה הכללית הנצחית, ולומר את אותה שירה, שממשיכה עד לעת"ל בתחיית המתים בב"א.
[1] בשמן רענן ח"א עמ' קס"ה פרשת בשלח תרצ"ו.
[2] נ"ל ביאור כוונתו שהוא מלשון התכשיט "שֵיר", שהוא שרשרת עגולה.
[3] שיר השירים ד', ח', ועי"ש רש"י וא"ע שפי' מלשון הסתכלות והבטה, אולם במדרש רבה כאן אות ה' פירשוהו מלשון שירה, וא"כ י"ל שיסודם אחד וכנ"ל.
[4] ועיין עוד נתיבות שלום ח"ב, שביעי של פסח, מאמר שני פרק ב', שכתב שזה עניין השירה, ובמה שהרחיב שם בזה.
[5] חגיגה י"ב.
[6] השמטות ח"א, רס"ד, מובא בדגל מחנה אפרים פרשת בראשית ד"ה "וירא אלקים" בשם הבעש"ט, ובמאור עינים פר' שמות ד"ה "ותפתח", ובבני יששכר חנוכה, מאמר ב' "אור תורה", והרחיב שם בזה מאוד.
[7] ב"ב י"ב. ועיין עוד בבני יששכר שם.
[8] סנהדרין צ"א: