שיחה לפרשת מסעי תשי"ד – מאת הרב שאול ישראלי
פרשתנו פרשת מסעי היא לא רק מסיימת את ספר במדבר, היא גם מסכמת אותו. כל פרשת החיים של ארבעים השנה של ישראל במדבר, שנים שהיו כל כך גורליות לקביעת דמותה של אומתנו ודרכה מאז ועד עולם, עוברת לפנינו ביעף בפרשתנו. ויסעו – ויחנו, ויסעו – ויחנו. ברהיטות יוצאים מפי הקורא בתורה שמות המקומות השונים הקשורים עם המסעות הללו, והשומע השטחי כמעט שמשתעמם. אולם לאמתו של דבר מקפלת בתוכה הפרשה את דברי הימים ההם העשירים במאורעות והחשובים כאבות-דוגמא, מאורעות אשר הפכו לגופי תורה, תורה לשעתה ותורה לדורות. וכמה מאירים ומזהירים דברי ר" תנחומא שהובאו בדברי רש"י בפרשתנו: משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו. כיון שהיו חוזרים התחיל אבא מונה כל המסעות: כאן ישננו, כאן הוקרנו, כלומר היתה לנו קורת רוח, כאן חששת בראשך. זכרונות. מהם משמחים ומעודדים, מהם עצובים ומדכאים, ובסיכום כללי מעשירים הם את הדעת ומהוים אוצר בלום של נסיון ושל לימוד כלפי העתיד.
והנה עומד משה רבנו על סף הארץ הנכספת בערבות מואב על ירדן ירחו. סוף סוף מגיע המסע לקצו. מאז יצאו מרעמסס בחודש הראשון ביד רמה לעיני כל מצרים עבר הרבה, השתנה הרבה והושג הרבה. עוד מעט ותוגשם התקוה של הכניסה לארץ. אולם בינתים כבר הספיק דור להתחלף. דור יוצאי מצרים תמו במדבר ודור חדש קם אשר עליו להשלים את המשימה. היזכרו את העבר? הידעו ללמוד ממנו? הידעו להזהר מלהכשל בשגיאות אבותיהם? ומתחיל משה רבנו כאותו אב שחוזר עם בנו ממקום רפואתו ומונה לפניהם המסעות. בקצרה, ברמז, אבל זה מספיק. הנה אנו קוראים הפסוקים הראשונים: ויסעו מפי החירות ויעברו בתוך הים המדברה. שום פירוש, שום הרגשה. אולם בזכרון עולה ומצטיירת התמונה רבת ההוד של דרך הגאולים – ויעברו בתוך הים! מה נפלא הדבר! מה גדלו האנשים לפתע פתאום עד אשר נעלם אצלם הגבול בין ים לבין יבשה, בין טבע לבין למעלה מן הטבע. אך אתה ממשיך וקורא: ויעברו בתוך הים המדברה. ולפניך מצטייר המדבר על כל קשייו "ארץ ערבה ושוחה ארץ ציה וצלמות, ארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם", כלשון הפטרת השבוע. לאחר פסיעת הענק קדימה לקיום ההבטחה לאבות, הולכים ונערמים מכשולים כאילו בצורה מלאכותית. הארץ, מגמת החפץ היכולה להיות קרובה כל כך הולכת ומתרחקת. הדרך מתארכת בכונה תחלה. ואתה נזכר בכתוב בספר שמות: ולא נחם א-לקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, למרות שקרוב הוא, או אולי – דוקא מפני שקרוב הוא. כי המסע ממצרים לארץ הבחירה אסור שיראה קרוב. כי על כן עוד יותר ממה שזה צריך להיות מסע במובן הגיאוגרפי, הרי זה צריך להיות העתקה מתוך תפיסת חיים אחת לתפיסת חיים אחרת. כי ארץ כנען העומדת לההפך לארץ ישראל צריכה להוות ניגוד מוחלט לארץ מצרים ולתרבות מצרים. ולזה יש לשנות את קו המסע, ובמקום הקו הישר והקצר הדרך עוברת בארץ לא סלולה – בתוך הים המדברה!
ובמדבר – עם חדש צומח. עם אשר דבר אין לו עם מצרים, עם תרבותה ועם תועבותיה. שם במדבר הלך ונגמר תהליך יציאת מצרים. דרך מעלות ומורדות, דרך נסיונות והזדככויות. בצעדים קדימה ובנפתולים אחורה. אלה מסעי בני ישראל, ארבעים ושנים מסעות, ארבעים ושנים תחנות נסיון. ארבעים ושנים תחנות לימוד. אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים. כל המסעות כולם מטרה אחת להם, לגמור את תהליך היציאה ממצרים לעשות מוכשרים לכניסה לארץ ישראל.
ובעוד שבתורה קראנו על התהליך הממושך של היציאה ממצרים, בהפטרת השבוע, המותאמת לשלשת השבועות של "בין המצרים", אנו קוראים על התהליך המעציב של ההתפוררות האומה שבסופו של דבר הביאה ליציאה מירושלים. בכאב מוכיח הנביא על שכחת היציאה ממצרים: מה לך לדרך מצרים לשתות מי שיחור ומה לך לדרך אשור לשתות מי נהר .
יהי רצון, ותשמשנה שתי תחנות היסטוריות חשובות אלה בחיי עמנו – היציאה ממצרים והיציאה מירושלים כנקודות מצפה לפיהן נדע לכוין גם את חיינו במעלות ובמורדות של נסיונות ההוה. חזק, חזק ונתחזק.
