נטילת רשות והוראה במקום רבו / ה:

נטילת רשות והוראה במקום רבו / ה:
אריאל בן דוד



נטילת רשות והוראה במקום רבו / ה:

 

תוכן:

א.  סוגיית הגמרא והקושיות

ב.  שיטת התוס"

ג.   התמיהה בדברי הראשונים שלא פסקו להלכה דין נטילת רשות

ד.  הגירסא המחודשת שהביא הר"ן

ה.  יישוב שיטת הרמב"ם

 

א. סוגיית הגמרא והקושיות

גרסי" בגמ" (ה".):

"האי מאן דבעי למידן דינא ואי טעה מיבעי למיפטרא, לישקול רשותא מבי ריש גלותא".

ומבואר בהמשך הגמ" דמועילה נטילת רשות גם מנשיא דא"י ע"מ לפטור את הדיין מתשלומים בא"י, או בעיירות העומדות על הגבולין.

ובהמשך הגמ" איתא: "כי הוה נחית רבב"ח לבבל א"ל ר" חייא לרבי בן אחי יורד לבבל, יורה יורה ידין ידין יתיר בכורות יתיר".

ובע"ב נאמר: "יורה יורה – אי גמיר רשותא למ"ל למישקל, משום מעשה שהיה דתניא פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה בנ"א שמגבלים עיסותיהם בטומאה וכו", אמרו לו תלמיד אחד בא לכאן והורה לנו מי בצעים אין מכשירין, והוא מי ביצים דרש להו וכו", באותה שעה גזרו תלמיד אל יורה אא"כ נטל רשות מרבו",

ופירש רש"י, וז"ל: "וכי יהיב ליה רבו רשותא מידק דייק ביה שיהא לשונו פתוח ולא יטעו השומעין את דבריו".

ומיד בהמשך הגמ" איתא:

"תנחום בריה דר" אמי איקלע לחתר, דרש להו מותר ללתות חיטים בפסח, א"ל לאו ר" מני דמן צור איכא הכא, ותניא תלמיד אל יורה במקום רבו אא"כ רחוק ממנו ג" פרסאות כנגד מחנה ישראל, א"ל לאו אדעתאי".

בפשטות נאמרו בסוגי" ג" דינים שאינם קשורים זל"ז, א" דין נטילת רשות מנשיא לדון ע"מ להיפטר מתשלומים, ב" נטילת רשות מרבו להורות מטעם גזירה דרבי, ג" איסור הוראה בתוך ג" פרסאות לרבו, והוא בפשטות מטעם כבוד רבו. הקשר בין הדין הראשון והשני הוא המעשה דרבב"ח דנחית לבבל, אך צריך להבין מאיזה טעם הובא כאן הדין השלישי של כבוד רבו. אפש"ל עפימש"כ התוס" (ד"ה נקיטנא) דהא דהוצרך ר" חייא ליטול רשות מר" בשביל רבב"ח ורב, אעפ"י שר" חייא עצמו נטל רשות ובמילא היה יכול לתת רשות גם לאחרים,  "שמא בעירו של רבי היה, ובעירו לא היה רשאי אדם ליתן רשות אלא רבי". והיינו בפשטות מדין כבוד רבו, ולכך הביאו בסוגי" את איסור הוראה בפני רבו.

והנה בדין נטילת רשות להיפטר מתשלומים מבואר בתוס" דהאי נטילת רשות אינה דווקא מנשיא או מריש גלותא, אלא גם ממי שנטל מהם רשות. ויש לדון לעניין נטילת רשות להורות האם הא דאמרי" "אא"כ נטל רשות רבו" היינו רבו בדווקא, שהוא מכיר בו ויודע ברהיטות לשונו, או שיכול ליטול גם מרב אחר.

לכאו" יש להוכיח מאותו מעשה עצמו דרבו לאו דוקא, שהרי רבב"ח ורב היו תלמידים של ר" חייא ואעפ"כ רבי נתן להם רשות. אך יש לדחות דשאני התם שר" חייא ביקש מרבי והרי ר" חייא מכיר בהם, ורבי שהיה רבו סמך עליו.

ובאמת בשו"ת הרשב"א (סי" קיא) מפורש שיכול ליטול רשות מאיזה רב שירצה. אולם בשו"ת הריב"ש (סי" רעא) משמע שדווקא רבו, שהתלמיד שימש אותו זמן רב, מכיר בו ויודע אם מברר דבריו, ורק הוא יכול לתת לו רשות.

 

ב. שיטת התוס"

בתוס" (ד"ה אא"כ) הק" מהגמ" בעירובין (סג.) דרב המנונא לא אורי בחרתא דארגיז בשני דרב הונא לפי שתלמידו היה, והרי בסוגיין מבואר דחוץ לג" פרסאות מותר. ותי" בסה"ד דהתם מיירי בלא נטל רשות מרבו.

וצריך להבין, מה שייך לכאן נטילת רשות, הלא מטרת נטילת הרשות היא לוודא שיודע להתבטא באופן ברור ואין זה קשור לכאו" לכבוד רבו, והתם בעירובין משמע דהא דלא אורי היינו משום כבוד רב הונא, והראיה שדוקא בשני דרב הונא נמנע מלהורות, אך לאחר פטירת רב הונא משמע שהורה.

אא"כ נפרש בדברי התוס" "שלא נטל רשות מרבו" אין הכוונה לנטילת הרשות של הסוגי", דאהא בודאי נטל רשות, אלא יש צורך בנטילת רשות מיוחדת משום כבוד רבו, ע"מ שיוכל להורות שלא במקום רבו. ובמקום רבו אכתי לא יוכל להורות אפי" ע"י נטילת רשות. אלא שזה דחוק לומר דהתוס" הזכירו כאן את הביטוי נטילת רשות המוזכר בסוגי", והתכוונו למשמעות אחרת לגמרי. ועוד, מה שייך לומר שרב הונא נתן רשות לרב המנונא לעניין גזירה דרבי ואכתי אינה נחשבת רשות לעניין הוראה שלא במקומו, א"כ איזו משמעות יש לאותה נתינת רשות אם אינו יכול להורות בפועל. ודוחק לומר שנתן לו רשות בכדי שיורה לאחר פטירתו.

אמנם בזה י"ל לפי מה שהסתפקנו לעיל אי מהני לעניין גזירה דרבי נטילת רשות מרב אחר שאינו רבו, דרב המנונא אכן נטל רשות מרב אחר, ועדיין היה מנוע מלהורות משום כבודו של רב הונא רבו. אך עדיין קשה כנ"ל.

עוד יש להקשות, אם אמנם נטילת רשות זו אינה אותה נטילת רשות המוזכרת בסוגי" אלא מדין כבוד רבו, צ"ל שהטעם שהיא מועילה הוא מדין רב שמחל על כבודו – כבודו מחול, וא"כ אמאי לא מהני בתוך ג" פרסאות.

 

ג. התמיהה בדברי הראשונים שלא פסקו להלכה דין נטילת רשות

הרא"ש והרי"ף השמיטו לחלוטין את דין נטילת הרשות של רבי. וזה צ"ע, דלכאו" לא מצינו מי שיחלוק על ד"ז.

הרמב"ם (ת"ת ה, ב-ג) כתב, וז"ל:

"ואסור לאדם להורות בפני רבו לעולם, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. היה בינו ובין רבו י"ב מיל ושאל לו אדם דבר הלכה, מותר להשיב וכו". בד"א בדבר שנקרה מקרה. אבל לקבוע עצמו להוראה ולישב ולהורות לכל שואל אפילו הוא בסוף העולם ורבו בסוף העולם אסור לו להורות עד שימות רבו, אלא אם כן נטל רשות מרבו".

הנו"כ הקשו מניין חילוקו של הרמב"ם בין הוראה אקראית להוראה בקביעות, וכ" הלח"מ שהרמב"ם נצרך לחילוק זה בכדי ליישב את קושיית התוס" מרב המנונא בעירובין. דהיינו שלדעת הרמב"ם הגמ" בעירובין מדברת לעניין הוראה בקביעות, ולכך רב המנונא לא הורה אפי" חוץ לג" פרסאות. אך בסוגיין מיירי בהוראה אקראית, כי הא דר" תנחום דאיקלע לחתר, ולכך חוץ לג" פרסאות שרי.

הרמב"ם לא הזכיר במקום אחר את עניין נטילת הרשות משום גזירה דרבי, וא"כ יקשה שוב גם בדעת הרמב"ם, ממנ"פ, אם נטילת הרשות שהרמב"ם מזכיר כאן היינו הך רשות דסוגיין,  מדוע אינה נצרכת לאחר פטירת רבו, כפשטות לשונו, וכן מה השייכות שלה כאן בהלכות כבוד רבו. ועוד קשה, דהא מבואר מדברי הרמב"ם שבהוראה אקראית חוץ לג" פרסאות אי"צ נטילת רשות כלל, והרי המעשה שבגללו גזר רבי היה הוראה אקראית, כדברי הגמ" "תלמיד אחד בא לכאן והורה לנו וכו"", וא"כ היה צריך לגזור גם בזה.

ואם נפרש שנטילת רשות זו אינה משום גזירה דרבי אלא משום כבוד רבו, צ"ל שהיה פשוט לרמב"ם מסברא שע"י רשות שרי חוץ לג" פרסאות, שהרי אין לרמב"ם הכרח מכח הסוגיות לומר שרשות מועילה, דהא את הקושי" מעירובין תירץ ע"י חילוק בין הוראה אקראית לקבועה וכנ"ל. אך שוב יקשה מה החילוק בין תוך ג" פרסאות לחוץ לג" פרסאות, וכמו"כ יקשה מדוע הרמב"ם השמיט את דין נטילת הרשות דסוגיין.

בסוף הלכה ג" כתב הרמב"ם וז"ל: "ולא כל מי שמת רבו מותר לו לישב ולהורות בתורה אלא אם כן היה תלמיד שהגיע להוראה".

ולכאו" דברים אלו פשוטים, וכי היתה הו"א שכל מי שמת רבו יוכל להורות. בספר עבודת המלך רצה לומר שכאן רמז הרמב"ם לדין נטילת רשות משום גזירה דרבי, דהיינו שיש צורך שהתלמיד יהיה ראוי להוראה מכל הבחינות, ובין היתר גם מצד רהיטות לשונו. אולם גם זה דוחק, שהרי לא הוזכר כאן הצורך בנטילת הרשות.

אכן הגר"א כ" דהא דשרי לדעת הרמב"ם להורות באופן קבוע שלא במקום רבו היכא דנטל רשות הוא מהמבואר בסוגיין דרבב"ח ורב נטלו רשות מרבי לפני שירדו לבבל, ע"מ להורות שם באופן קבוע. מפורש בדברי הגר"א שנטילת הרשות שהזכיר הרמב"ם היא נטילת הרשות דסוגיין. וא"כ חוזרות קושיותינו הנ"ל.

 

הרא"ש אצלנו והתוס" בעירובין תירצו את קושיית התוס" מרב המנונא אסוגיין, דהתם בעירובין מיירי בתלמיד גמור, ולכך אסור אפי" חוץ לג" פרסאות, ובסוגיין מיירי בתלמיד חבר. והק" בחידושי הר"ן, אם אמנם בתלמיד גמור אסור להורות אפי" חוץ לג" פרסאות, א"כ מה טעם יש בגזירה דרבי דתלמיד אל יורה אא"כ נטל רשות מרבו, הרי גם לאחר נטילת רשות אסור להורות משום כבוד רבו אפי" בריחוק ג" פרסאות. אא"כ נאמר שהגזירה נאמרה רק על תלמיד חבר, שע"י נטילת הרשות יוכל להורות שלא במקום רבו, וזה דוחק.

לפי"ז אולי אפש"ל, שהרא"ש והרי"ף למדו דבאמת הדין של איסור הוראה חוץ לג" פרסאות בתלמיד גמור המבואר בעירובין עומד בסתירה לדין נטילת הרשות כמבואר בקושיית הר"ן, ולכך לא פסקוהו להלכה.

אמנם בדעת הרמב"ם א"א לומר כן, שהרי לפמשנ"ת לדעת הרמב"ם איסור ההוראה חוץ לג" פרסאות הוא רק בהוראה קבועה, וא"כ שפיר איצטריך גזירה דרבי להוראה אקראית, שתלמיד לא יוכל להורות אפי" באקראי חוץ לג" פרסאות אם לא קיבל רשות מרבו.

 

ד. הגירסא המחודשת שהביא הר"ן

הר"ן הביא גירסא מחודשת בסוגייתנו, לאחר המעשה על התלמיד שדרש מי בצעים אינם מכשירין, "באותה שעה גזרו, תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו". עיי"ש שהקשה דהוראה במקום רבו הוא איסורא דאו" כדילפי" ממחנה ישראל, ולא גזירה דרבי. אך לכאו" יש מקום לתמוה יותר, מה שייכת גזירה זו למעשה של מי בצעים, הרי באותו מעשה הבעיה היתה שהתלמיד לא דיבר באופן ברור, ומה עניין זה אצל הוראה במקום רבו.

אפש"ל שאחרי אותו מעשה שאיפיין מציאות של תקלות בהוראה, גזרו וגדרו את כל סדרי ההוראה, ובכללם הוראה במקום רבו. ולפי"ז צ"ל שאיסור זה אינו בדוקא מצד כבוד רבו, אלא שאין ראוי שתלמיד יורה במקום שיש גדול ממנו, ועי"ז ג"כ ימנעו טעויות.

ולעניין קושיית הר"ן י"ל דהנה התוס" אצלנו הקשו על התירוץ דחוץ לג" פרסאות שרי דוקא בתלמיד חבר, מהא דילפי" לגדר זה ממרע"ה שכולם היו לגביו תלמידים גמורים. אפש"ל שבאמת להנך ראשונים שהעמידו סוגייתנו בתלמיד חבר – הלימוד ממרע"ה אינו אלא אסמכתא, וא"כ ניתן לומר שהאיסור הוא רק מדרבנן.

לפי גירסא זו מובן אמנם הקשר של איסור הוראה במקום רבו לסוגיין, וגם יש מקום לומר שהראשונים שלא פסקו להלכה את דין נטילת רשות גרסו כך, ובמילא לא הוזכרה בסוגיין נטילת רשות לעניין רהיטות לשון התלמיד כלל. אך לפי גירסא זו יש קושי לכאו" בגוף הסוגי", שהרי הגמ" הקשתה "יורה יורה – אי גמיר רשותא למ"ל למישקל" וע"כ הביאה את המעשה על התלמיד שדרש מי בצעים. ולפי גירסא זו, הגמ" לא תירצה את הקושי" לכאו".

ועוד דלשיטת הרמב"ם ודאי שלא ניתן לפרש כך, שהרי הרמב"ם הביא לד"ז בתוך הלכות כבוד רבו, ומוכח דס"ל שאיסור הוראה במקום רבו הוא מדין כבוד רבו.

בערוה"ש (סי" רמב, יא) הקשה מה מועילה נטילת רשות מרבו כשהתלמיד אינו מדבר ברהיטות, וכי רבו יוכל לתקן לשונו. ולא מצינו שהרב לא יתן רשות לתלמיד כשלשונו אינה ברורה, דאדרבא, מצאנו הרבה אמוראים שלשונם לא היתה ברורה.

וע"כ פירש את סוגייתנו באופן מחודש, שהטעם שנכשלו בדברי אותו תלמיד הוא מפני שהורה במקום רבו, ולכך לא איסתעיא מילתא. ודבר זה מפורש בגמ" כתובות (ס:) גבי אריסיה דאביי דאתא לקמיה דאביי, א"ל מהו ליארס וכו" והתיר לו, וכי אתא לקמיה דרב יוסף  אסר ליה, רהט אביי בתריה דאריסיה להחזירו מהוראתו ולא השיגו, אמר אביי הא מילתא דאמור רבנן אפילו ביעתא בכותחא לא לישרי איניש במקום רביה לא משום דמיחזי כאפקירותא אלא משום דלא מסתייעא מילתא. וא"כ הגזירה שגזרו בעקבות אותו מעשה היתה שיצטרך ליטול רשות מרבו אם ירצה להורות במקום רבו אפי" הוראה אקראית, מדין כבוד רבו, אעפ"י שזה היה מותר מעיקר הדין אף בלא נטילת רשות.

ופירוש זה מתיישב מאד עם הגירסא שהביא הר"ן, אמנם עדיין דחוק בדעת הרמב"ם, דמשמע מלשון הרמב"ם שבמקום רבו אינו יכול להורות כלל, אפי" בנטילת רשות.

 

ד. יישוב שיטת הרמב"ם

אולי ניתן ליישב דעת הרמב"ם באופן אחר, והוא, דגזירה דרבי אמנם ניתקנה בכדי למנוע הוראות בלתי ברורות ומשום מעשה שהיה. אולם זהו רק טעם הגזירה. אך הגזירה עצמה נתקנה בגדרי כבוד רבו, שזהו איסור הוראה שמצינו בתורה בתוך ג" פרסאות לרבו, ורבי הרחיב איסור זה גם חוץ לג" פרסאות אא"כ נטל רשות מרבו, ובמילא נטילת הרשות תועיל ג"כ לוודא שהתלמיד אכן מדבר באופן ברור. ומכיוון שיש לגזירה זו גדרים של כבוד רבו, במילא לאחר פטירת רבו יוכל להורות בלא נטילת רשות, אעפ"י שעדיין שייך לכאו" החשש שבגללו גזרו, אך זהו גדר הגזירה. וכמו"כ יובן מדוע צריך נטילת רשות דווקא בהוראה קבועה אעפ"י שהמעשה דמי בצעים היה בהוראה אקראית, כיוון שבאקראי שלא במקום רבו אין שום חשש פגיעה בכבוד רבו.

בשו"ת הריב"ש (סי" רעא) כ" ליישב דעת הרמב"ם באופן דומה, וביאר שבעצם הגזירה המגבילה את התלמיד מלהורות ישנה בעיה, שכן יש איסור לתלמיד שהגיע להוראה למנוע עצמו מהוראה. וע"כ שיתף רבי בגזירה גם את כבוד התורה, וגזר דווקא במקום שהמניעה מהוראה תהיה גם לכבוד רבו. וע"כ החיוב ליטול רשות קיים רק בחיי רבו, ודווקא בהוראה קבועה.

נגישות