נצח היא נחלתנו

נצח היא נחלתנו
ב”


 

נצח היא נחלתנו

אמרות ומעשים מרבותינו על ארץ ישראל


– ב –

 

ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש, כל הקרוב לארץ מוקדם לברכה מי שיש לו יותר אהבה לארץ ויותר השתדלות בענין ישוב ארה”ק הוא מוקדם לברכה והוא קרוב יותר אל השלימות”. (עין איה ברכות מא א)

התחיה של “השבת לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם” אי-אפשר להיות כי-אם דוקא על-ידי אוירא דארץ-ישראל.” (אדר היקר, עמ” קיב)

* * *

אֵין תּוֹרָה כְּתֹורַת אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל – מרן הרצי”ה קוק זצ”ל

אִמְרָתוֹ שֶׁל בַּעַל הֶ”חָפֵץ־חַיִּים” זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, כִּי “כָּל מִצְוָה שֶׁאָדָם־מִיִּשְׂרָאֵל מְקַיֵּם בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל חֲשׁוּבָה כְּמוֹ עֶשְׂרִים מִצְווֹת שֶׁבְּחוּץ־לָאָרֶץ”, מְבִיאָה לִידֵי בִּטּוּי נִמְרָץ אֶת הַבְחָנַת הָעֵרֶךְ הַמְיֻחָד שֶׁבֵּין הָאָרֶץ אֶל הַחוּץ לְכָל מִבְנֵה חַיָּיו וְרוּחוֹ שֶׁל הָאָדָם־מִיִּשְׂרָאֵל.

בְּנִסּוּחַ שֶׁל הַקְבָּלָה כַּמּוּתִית יֵשׁ בָּזֶה הַקְבָּלָה אֵיכוּתִית: לֹא זוֹ בִּלְבָד שֶׁהָאָרֶץ קוֹבַעַת אֶת עֵרֶךְ שְׁלֵמוּתָהּ שֶׁל הַתּוֹרָה בְּעַצְמָהּ, שֶׁל הֶאָרָתָהּ הַנַּפְשִׁית וַהֲבָנָתָהּ הַשִּׂכְלִית, כְּמוֹ קִיּוּמָהּ הַמַּעֲשִׂי, – “שֶׁאֵין תּוֹרָה כְּתֹורַת אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, וְלֹא חָכְמָה כְּחָכְמַת אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל”. זֶה הֲלֹא תּוֹצָאָה חִיּוּבִית וְהֶכְרֵחִית שֶׁל תְּפִיסַת הַתּוֹרָה בַּאֲמִתַּת קְדֻשָּׁתָהּ־וְטָהֳרָתָהּ הַחִיּוּנִית, הַמִּתְגַּלָּה מִתּוֹךְ “בְּרָכָה בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה” לַ”אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ”, וּמִתּוֹךְ “חַיֵּי עוֹלָם אֲשֶׁר נָטַע בְּתוֹכֵנוּ”, – בְּמַתְּנַת תּוֹרַת אֱמֶת זֹאת, – “זוֹ תּוֹרָה־שֶׁבְּעַל־פֶּה”, מִתּוֹךְ כְּרִיתוּת בְּרִיתוֹ אִתָּנוּ, שֶׁהִיא עַל דְּבָרִים שֶׁבְּעַל־פֶּה.

תְּפִיסַת אֱמֶת חִיּוּנִית זוֹ קוֹבַעַת אֶת גִּלּוּיָהּ הָאֱלֹהִי שֶׁל הַתּוֹרָה, הַשַּׁיָּךְ לִשְׁלֵמוּת חַיֶּיהָ וַהֲוָיָתָהּ שֶׁל אֻמָּה זוֹ וּרְצִיפוּת דּוֹרוֹתֶיהָ. שְׁלֵמוּת חַיִּים־וַהֲוָיָה זוֹ שֶׁל הָאֻמָּה וְתוֹרָתָהּ הָאֱלֹהִית, הֲלֹא הִיא מְיֻחֶדֶת לִמְקוֹם הַמּוֹלֶדֶת וְהַמְּכוֹרָה, הַהֲוָיָה וְהַפְּעִילוּת הַסְּדִירָה וְהַתְּקִינָה, אֲשֶׁר עַל כֵּן כְּמוֹ שֶׁ”כֵּיוָן שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל מִמְּקוֹמָם, אֵין לְךָ בִּטּוּל תּוֹרָה גָּדוֹל מִזֶּה”, כֵּן כָּל קִיּוּמָהּ שֶׁל תּוֹרָה מַגִּיעַ לִמְלֹא שִׁכְלוּלוֹ דַּוְקָא בְּשׁוּבָם אֶל מְקוֹמָם, בְּהִתְנַחֲלָם אִישׁ נַחֲלָתָם בִּישִׁיבָה “כָּל יֹשְׁבֶיהָ עָלֶיהָ” “בִּזְמָן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג”.

כְּמוֹ שֶׁכָּל עִקַּר גַּדְלוּתוֹ שֶׁל תַּלְמוּד הַתּוֹרָה הִיא בָּזֶה, שֶׁבְּעֶצֶם מַהוּתוֹ הוּא “מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה”, לְפִי שֶׁמַּמָּשׁוּתוֹ שֶׁל הַמַּעֲשֶׂה, “אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם וָחַי בָּהֶם”, כְּלוּלָה הִיא בְּמַהוּתוֹ שֶׁל תַּלְמוּדָהּ, וּמִמֶּנּוּ הִיא נוֹבַעַת וְנִמְשֶׁכֶת, מִתּוֹךְ הַחִיּוּנִיּוּת הָאַחְדוּתִית הַכּוֹלֶלֶת אֶת לִמּוּדָהּ וְאֶת קִיּוּמָהּ, כֵּן חִיּוּנִיּוּת יִשְׂרְאֵלִית זוֹ הִיא הַמְגַּלָּה אֶת שְׁלֵמוּת מְצִיאוּתָם שֶׁל הַלִּמּוּד וְהַקִּיּוּם כְּאַחַת בִּמְקוֹם־חַיֵּיהֶם הַטִּבְעִי בְּאֶרֶץ הַחַיִּים שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הַתּוֹרָה, תּוֹרַת הָאֱמֶת וְהַחַיִּים, הִיא “מִשְׁפַּט אֱלֹהֶיהָ”, אֱלֹהִים־חַיִּים וְרִבּוֹן הָעוֹלָמִים.

אָמְנָם לֹא זוֹ בִּלְבָד אֶלָּא שֶׁגַּם לְכָל סִדְרֵי הַחַיִּים הַפְּרָטִיִּים שֶׁל כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל, גַּם לְכָל מִצְוָה מִמִּצְווֹתֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה הַמִּתְקַיֶּמֶת עַל־יְדֵי כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא שַׁיֶּכֶת לְכָל שִׁעוּר הַקּוֹמָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְתוֹרַת ד” הַנְּתוּנָה לוֹ, קְשׁוּרָה עִם מַעֲרֶכֶת הַחַיִּים הַמַּמָּשִׁית שֶׁל כָּל תַּרְיָ”ג הַמִּצְווֹת וְנַעֲשֵׂית אִתָּן “בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל”, – יֵשׁ לָהֶם מִתּוֹךְ כָּךְ הָעֵרֶךְ הָאֵיכוּתִי הַמְיֻחָד בְּהִתְקַיְּמוּתָם בְּאֶרֶץ הַחַיִּים שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל וּמְקוֹם קָדְשׁוֹ הַטִּבְעִי, שֶׁהוּא מַבְחִין אֶת אֲמִתַּת מַהוּתָם, לְעֻמַּת זוֹ שֶׁל חוּץ־לָאָרֶץ.

וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכְּמוֹ שֶׁהָאִישִׁיּוּת הַתּוֹרָנִית מוֹסִיפָה פִּי־שְׁנַיִם בְּעֶרְכָּהּ עַל־יְדֵי הִתְעַלּוּתָהּ בַּאֲוִירָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כֵּן אֶפְשָׁר שֶׁאֲפִלּוּ גּוּפָם שֶׁל דִּבְרֵי תּוֹרָה, בִּכְתָבָם וּבִלְשׁוֹנָם, לִכְשֶׁיַּגִּיעוּ שָׁמָּה “יִתְעַלּוּ וְיִתְקַדְּשׁוּ פִּי־שְׁנַיִם בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה”. כִּי מִתּוֹךְ שֶׁ”אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל הִיא חֲטִיבָה עַצְמוּתִית קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר חַיִּים עִם הָאֻמָּה”, וְלָכֵן “יְצִירָה עַצְמִית יִשְׂרְאֵלִית, בְּמַחֲשָׁבָה וּבְתֹקֶף הַחַיִּים וְהַמִּפְעָל, אִי־אֶפְשָׁר לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל”, וְ”אִי־אֶפְשָׁר לְאָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיֶה מָסוּר וְנֶאֱמָן לְמַחְשְׁבוֹתָיו הֶגְיוֹנוֹתָיו, רַעְיוֹנוֹתָיו וְדִמְיוֹנוֹתָיו, בְּחוּץ־לָאָרֶץ, כִּתְכוּנַת הַנֶּאֱמָנוּת הַזֹּאת בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל”, וּבְ”אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל מִתְגַּדְלוֹת הָאוֹתִיּוֹת שֶׁל נִשְׁמָתֵנוּ מִזִּיו־הַחַיִּים שֶׁל כְּנֶסֶת־ יִשְׂרָאֵל, וַאֲוִירָא דְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל מַמְצִיא אֶת הַגִּדּוּל הָרַעֲנָן שֶׁל אוֹתִיּוֹת הַחַיִּים שֶׁבְּמַהוּתֵנוּ, הַמִּתְנַשְּׂאוֹת לְעֻמַּת הָאוֹתִיּוֹת שֶׁל הַתּוֹרָה וּמִצְווֹתֶיהָ בְּגִשְׁתֵּנוּ לַעֲשׂוֹתָן”, – מִתּוֹךְ כָּךְ נוֹבַעַת וְנִמְשֶׁכֶת הִיא הַהַבְחָנָה הַמְבָרֶרֶת אֶת הָעֵרֶךְ הַמְיֻחָד שֶׁל מְצִיאוּת אֶרֶץ חַיֵּינוּ כְּמוֹ בְּיַחַס לְכָל הַתּוֹרָה, בִּכְלָלָהּ וּבְעִנְיָנָהּ הָרוּחָנִי, כֵּן בְּיַחַס לִפְרָטֵי אִישֶׁיהָ וּדְבָרֶיהָ וּמִצְווֹתֶיהָ בַּעֲשִׂיָּתָן הַמַּמָּשִׁית שֶׁל כָּל אָדָם־מִיִּשְׂרָאֵל.

(מתוך לנתיבות ישראל א”)

 

כאשר התכבד רבינו הרב צבי יהודה זצ”ל לטעת עץ בחצר הישיבה החדשה בקריית משה התרגש מאוד ונשק לשתיל, ולא הסכים לקחת טוריה כדי לכסות את השתיל באדמה, אלא חפר את הגומה בידיו, שתל את השתיל וכיסה את שורשיו באדמת הארץ.

(“משמיע ישועה(“

ארץ חמדת אבות – מרן הגר”א כהנא-שפירא זצ”ל

רבי חיים מוולאז”ין כותב ב”רוח חיים”, שהתשוקה לארץ ישראל אינה נובעת רק מהמצווה של יישוב ארץ ישראל, אלא נובעת מעצם הקמת עדת ישראל, “לך לך מארצך וממולדתך… ואעשך לגוי גדול…”. מהברית שכרת הקב”ה עם אברהם אבינו. זהו חידוש גדול. התשוקה הזו כל כך מושרשת בנו, לא רק בגלל המצווה, אלא משום שזהו מהותו של עם ישראל. אין עם ישראל בלי ארץ ישראל.

המשנה באבות (פ”ו מ”י) אומרת שארץ ישראל היא קנין אחד. קנין אחד, פירושו ערך מיוחד של תורה שקודם לקיום מצוות. כמו שיש ערך של התורה עצמה שתובע קודם אהבת תורה, מפני שהאדם לא יכול להגיע לידי תורה אלא על ידי אהבת תורה. בלי אהבת תורה, אדם לא ישיג השגות בתורה, ואם ישיג, זה לא ייתן פרנסה לנפש, ואם ייתן, זה לא יתקיים אצלו. כך יש מדריגה של אהבת ארץ ישראל. אהבת ארץ ישראל, כמו אהבת תורה, קודמת לארץ ישראל עצמה.  את אהבת ארץ ישראל ירשנו, לא רק מכח המצווה, אלא מכח ברית אבות.

לאחר חטא המרגלים, משה רבינו ע”ה התפלל לבטל את הגזירה מעל עם ישראל. בתפילתו הוא הזכיר כמעט את כל י”ג מידות של רחמים, ולא הזכיר בכלל ברית אבות. למרות שאנחנו חיים על סמך ברית אבות. כותב על כך הרמב”ן דבר נורא, שמי שמתכחש לארץ ישראל ומי שאינו רוצה לעלות, כמו שהיה אז עם המרגלים, אין ברית אבות מגינה עליו זה דבר נורא, ברית אבות קיימת לאלו ששומרים אמונים לארץ ישראל, שמשתוקקים לבוא אליה. ומכיוון שחטא המרגלים היה בהתכחשות לארץ ישראל, על כן לא היה יכול משה רבינו לבקש זכות, על סמך ברית אבות, משום שעליהם ברית אבות לא מגינה.

זה היה הכישלון הגדול של דור המדבר, שלא טוהרנו ממנו עד היום. כח היצר גדול, ולא רק אצל אנשים פשוטים, אלא גם אצל אנשים גדולים, אף אחד לא מחוסן מפני יצר הרע, וחטא כזה שנשאר יש בזה זלזול בארץ ישראל.

ארץ ישראל היא לא שטחים, היא לא קרקע, היא ארץ חמדה, ומי שאיננו חומד אותה, צריך לדעת שאולי ארץ ישראל לא רוצה אותו . חיסרון בחמדת ארץ ישראל גורם להמשך הגלות והקשיים של הגלות. גם ארה”ב היא גלות, אמנם גלות מתוקה, אבל גלות מתוקה מסוכנת יותר מהגלות שהייתה עד עכשיו. מפני שגלות מרה מביאה השתוקקות לצאת ממנה.

 מרן הרב בכפר חסידים.  כל הזכויות שמורות

נגישות