נצח ישראל
פרשת דוד המלך ובת שבע, אמא של מלכות
פתיחה
אחת הפרשיות הקשות בתולדות עם ישראל, המסופרות בתנ""ך ובדברי חז""ל, הינה בעניין דוד ובת שבע.
אין זו הפרשה היחידה המשמשת "קרן ניגוח" בקרב שונאי ישראל ותורתו, תוך ניסיון להטיל שיקוצים באבות האומה ובגדוליה. קדמו לכך פרשיות אחדות המתפרשות על ידי אותם שונאים בדרך הנראית כהטלת מום בקדשים, כגון: קנית הבכורה ולקיחת הברכה בידי יעקב מעשו, חטא העגל של ישראל במדבר. אף על פי כן, קשה יותר הבנת מעשה דוד מאותם המעשים הקודמים. במעשה זה לכאורה תיאור המעשה בתנ""ך נראה כמסייע להכרעת הדין כנגד דוד, וכך נראה גם מתוכחתו של נתן הנביא בדבריו לדוד.
יתר על כן, בעקבות סיפור זה היו כאלה שהטילו חשד גם על גדולי חז""ל, שלכאורה כיסו על החטא בתירוצים דחוקים. אותם מקטרגים מביאים לטענתם סיוע מדברי חז""ל, שנראה כאילו בקרו את רבי יהודה הנשיא שהגן על דוד בהיותו מתייחס למשפחתו.
מקטרגים אלו, שבחלקם באים ממחנה ישראל הנאמן לתורה ולמצוותיה, הם מדמים בעצמם כאילו הם נאמנים ואוהבים את מידת האמת יותר מאלה המלמדים זכות שנחשדו במשוא פנים ובכיסוי שלא בצדק על חטא כפול הכרוך בגילוי עריות ובשפיכות דמים גם יחד.
אילו היתה הביקורת באה מצד הגויים ומצד אחדים מבני עמנו השואפים לחקות את דרכיהם מתוך הערצה לתרבות המערבית, שהם מדמים להיות בין חבריה, היינו פטורים מלהביע התייחסות. הרי אותם "בני תרבות" האשימו את עם ישראל באלילות בעוד הוא מקדש את ירושלים ומצווה בתורה על הקרבת קורבנות. הם האשימו אותנו באשמה שגם הגרועים בתוכנו מודעים לשקר המתועב שבה, כאילו אנו אוכלים מצות טבולים בדם נוצרים. ואם לא די בכך וברשעה שצמחה מאותה תרבות מערב ועלילות השקר שטפלו עלינו, למה תפריע לנו עוד עלילה על מלך ישראל שחי לפני אלפי שנים?!
אולם, לדאבון הלב חדרו דברי השקר על קדושתם של גדולי האומה, גם לקרב שומרי תורה העוסקים בהוראת התנ""ך במוסדות שבהם קדושת התורה עומדת כנר מאיר את חיי האומה והמעשה.
ידיעתנו עד כמה מרכזית וחשובה דמותו של דוד, לא רק בעברנו אלא גם בעתידנו, שהוא עתיד העולם המתוקן כולו בהיותו אבי הגואל העולמי- משיח בן דוד, מחייבת אותנו לעסוק בבירור אותה פרשה. בירור זה חשוב לנו במיוחד מתוך שייכותו לשלוש עשרה יסודות האמונה, שטבע אותם הרמב""ם בהקדמתו לפרק חלק, הקובע כי הכופר במשיח בן דוד נחשב ככופר בכל התורה כולה וביסודותיה, ואין לו חלק לעולם הבא.
אמנם כבר כתבו גדולים וטובים, מדורות קודמים ומדורנו אנו, דברי הסבר נפלאים לאותה פרשה מסובכת, אך נראה שיש מקום להוסיף דברים אחדים שיוכיחו לנו באופן ברור כי הקושי נטול כל יסוד. זאת, כאשר זוכים ללמוד בדרך שיש בה גישה אמיתית להבנת הנביאים ודברי חז""ל. למרות שגם אחרי בירור דרך זו עדיין יש צורך מסויים בהסבר הפרשה, אך אין צורך להגיע להסבר מתוך דוחק ולחץ הנובעים משאלות יסוד באמונה, או בהבנת פשט בדברי הנביאים, או בהבנת דברי חז""ל. לשם כך נקדים הקדמות אחדות שרק אחריהן נתייחס להבנת גוף הפרשה.
הקדמות
הגישה הראויה בהבנת הנקרא בלימוד התנ""ך
כשעוסקים בלימוד התנ""ך בכלל, ובדברי התורה בפרט, יש לזכור כי עוסקים בספרים המעבירים, דרך הסיפורים והמילים, את אורות הקודש האלוהיים שבהם ודרכם מתגלית החכמה האלוהית והרצון האלוהי הנמשך ממנה. הדיבור הראשון שקיבלנו מאת נותן התורה, מיד לאחר מעמד הר סיני וקבלת התורה, הוא: "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם". לעולם אין לשכוח כי דברי התורה הם "מן השמים"- מעולם הנצח, ואין להגבילם ולצמצמם באותם גבולות וצמצומים של שכל האדם, הכבול ושקוע בחיי החומר. אין לאדם השגה אפילו במה שנוגע לנשמתו הפרטית, קל וחומר לא בנשמת האומה ובנשמת ההויה שלמענם ניתנה תורה לישראל ולעולם.
אזהרה זו חוזקה ונשנתה בדברי הנביא ישעיה: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם… כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי מחשבותיכם, כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים… כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו".
דבר ה" איננו דיבור ומחשבה כדיבור האדם חסר האונים, כל דיבור היוצא מאת ה" הוא דיבור היוצר ומבצע את חפץ ריבון העולמים ללא עיכוב וללא ספק בהצלחתו. כל דיבור שבא בתורה, הן במצוה הן בהסברה, הוא חוק במציאות שאין חזק ממנו בכל חוקי הטבע וההויה גם יחד. אדרבא, כל חוקי הטבע וההויה הגשמיים או הרוחניים לא קיימים אלא כדי לסייע בהוצאת דבר ה" אל הפועל. לכן, אין לעלות על הדעת שחוקי הטבע או חוקי נפש האדם יהיו חזקים או ישרים מדבר ה" הנאמר בתורה או בנביאים.
בהמשך יחס זה לתורת ה" יש לזכור כי גם דברי הנביאים הם הופעת דבר ה" בעולם, ואינם דברים מליבם חלילה. כך אמרה התורה על הנביא הנשלח מאת ה": "ונתתי דברי בפיו". מתוך כך אין להתייחס לדברי הנביאים כדרך שאנו רגילים ביחס אל דברי חכמים מדורנו או מדורות קרובים, שגישותיהם המוסריות מובנות ומקובלות בשכלנו. הראיה הנבואית של אותן העובדות שאנו רואים שונה בתכלית מראייתנו האנושית הרגילה. לשם כך נביא שתי דוגמאות, על מנת להווכח עד כמה שונה גישת הנביאים, בדרישות המוסריות המחמירות שלה, מן המקובל אצלנו.
הראיה המוסרית הנבואית
א. בסיפור מעשה עכן, בזמן מלחמת העי המובא בספר יהושע, מסופר כי במלחמת יריחו החרים יהושע את העיר ואת שללה בשבועה שהשביע את ישראל. והנה, במלחמת העי, בסיבוב הראשון, הפסידו ישראל בקרב ונהרגו אחדים מישראל. יהושע, שהובטח לעזרת ה" בכיבוש הארץ, נדהם לשמוע על המפלה, קרע את בגדיו ונפל על פניו לפני ה" בתלונה על אשר אירע.
תשובת ה" מדהימה בדבריה החמורים: "חטא ישראל וגם גנבו וגם כחשו וגם עברו את בריתי… חרם בקרבך ישראל…". לולא ידיעתינו שהיה שם בסך הכל אדם אחד שחטא ועבר איסור, שלא היה איסור תורה אלא נגזר על ידי יהושע, היינו מתרשמים שרוב העם נכשל בגזל וחמס ובאיסורים חמורים. כהיום היינו אומרים שצבא שרק אחד מחייליו נכשל הוא דוגמא לרמה מוסרית גבוהה שאין כמוה. מכאן, נוכל להתרשם עד כמה גדול הפער בין זוית הראיה המוסרית של הנביא לבין אותה בחינה הנעשית על ידינו.
ב. בספר יחזקאל ישנו תיאור היסטורי ארוך אודות קורות עם ישראל בתקופה של מאות שנים. תיאור זה עומד בדבריו במיוחד על הבחינה המוסרית מאז יציאת מצרים ועד החורבן. בתוך תיאור זה מתוארים מעשי ישראל בהיותם במדבר במשך ארבעים שנה: "וימרו בי בית ישראל במדבר ואת שבתותי חללו מאד…". הדבר תמוה: בתורה מסופר שבמשך כל ארבעים השנים ששהו ישראל במדבר היה רק יהודי אחד שחילל שבת, ולזה קורא הנביא: "את שבתותי חללו מאד". מכאן גודל הדרישה הנבואית מדרישתנו, שכן כמה היינו מאושרים אילו היינו אנו זוכים לשמירת שבת כזאת שהנביא קורא לה חילול שבת.
אחרי שתי דוגמאות אלו נבין שאם יש בתנ""ך תיאור חטא של אחד מגדולי ישראל, צריך להתייחס לזה באמת מידה שונה לגמרי ממה שנראה הדבר בפשוטם של כתובים.
זאת ועוד, הקושי המתעורר בין הפער שבו מתייחסת הנבואה אל החטאים לבין הקולא בראייתנו, מחייב להגיע אל המסקנה שהדרישה החמורה של הנבואה מאתנו נשענת על גודל הקדושה הגנוזה בנו. קדושה הנראית בבירור בעינים הנבואיות, אך נסתרת מעיני בשר ודם. אם כן, גודל התביעה מישראל ומקדושיו מעיד בחומרתו דוקא על עוצמת קדושתו ורום מעלתו של בית ישראל, כדברי ספר הכוזרי על חטא העגל: "הגדול הוא מי שחטאיו ספורים".
המתבונן, במבט הנזכר, בדברי הנביאים ובצורת מסירת תוכחתם, יוכל להבין ביתר בירור את סגנון הנביאים ביתר בהירות. והנה דוגמאות אחדות: א. בתחילת ספר ישעיה, כאשר מובאת רשימה ארוכה וקשה של תוכחות על עוונותינו באותה תקופה, נפתחת התוכחה בחזון לעתיד לבוא, שלכאורה אין מקומו כאן: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה" בראש ההרים, והלכו עמים רבים, ואמרו לכו ונעלה אל הר ה" ויורנו מדרכיו… כי מציון תצא תורה ודבר ה" מירושלים". מה הקשר בין חזון זה לפסוקים הבאים אחריו: "ותימלא ארצו אלילים… יען כי גבהו בנות ציון… הוי משכימי בבוקר שכר ירדופו"? התשובה היא, רק כשיודעים את גודל נשמת ישראל ואת יעודה העולמי, להיות אור ה" לגויים כולם, אפשר להבין מדוע החטא מפריע כל כך לנביא ולרוח הקודש שבקרבו. ב. בספר ירמיה, לפני התוכחות הקשות, באים דברי חן וחסד: "זכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי במדבר… קודש ישראל לה"…". מיד לאחר דברים אלו באה ביקורת קשה: "עמי המיר כבודו בלא יועיל… פרה למוד מדבר…". ולכאורה, איך ניתן לגשר על תהום כזו? התשובה, כי האמת היא הנראית בחזון וכל הנראה במציאות הוא צל חולף שלא ישאיר את עקבותיו לעולם.
מכאן נסללה ההבנה הפשוטה והברורה כי ככל שגודל האומה, או יחידיה הגדולים, בולטים בקדושתם, כך תגדל הדרישה המוסרית מהם וכך יהיו תיאורי החטא קשים ומרים. כל זאת במבט האלוהי העליון, אשר שמים לא זכו בעיניו ובקדושיו לא יאמין. ברור מתוך כך כי מכאן ועד המחשבה שישנה שפלות מוסרית, שאנו המלאים עוונות כרימון, ומשולים לכסף סיגים מצופה על חרס, נוכל ליחס דברי ביקורת לאותם כוכבי אור המאירים לדורות עולם, הדרך רחוקה מאוד.
מסקנה נוספת העולה מהדוגמאות שהבאנו בענין חטא עכן וחטא חילול השבת, היא כי אין להבין שום סיפור או תוכחה הכתובים במקום אחד בתנ""ך ללא בדיקת הנושא או האישיות בכל חלקי התנ""ך. רק מהשוואה בין המקומות השונים ניתן לקבל תמונה שלמה שתבהיר את הענינים הראויים. בדרך זו ניגש ראש התלמוד הירושלמי, ר" יוחנן, להבנת דברי הכתובים, כמובא במסכת סוטה: "כל דבריך אחד הם ואנו יודעים לדרשם". כלומר, רק מי שמתבונן בכל הדברים, ובכל המקומות שנזכרו בפירוש או ברמז, הוא הראוי לדורשם.
ערכי המוסר בתנ""ך
עלינו להפנים בהכרתנו את הידיעה כי התנ""ך איננו עוסק בדברי הימים, אין ענינו של התנ"ך לספר סיפורים. אלא כולו דברי קודש הנמסרים מאת יוצר העולם אל האדם בכלל ואל ישראל בפרט, מתוך חפצו להצדיקם. כך נאמר בספר ישעיה: "ה" חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר", זה ענינו וזאת מגמתו של התנ"ך – חפץ הצדק והיושר והנחלתם את העולם. כל סיפורי הנביאים, בספרי השופטים והמלכים, מראים כי כאשר עשו בני ישראל את הרע בעיני ה" הם נפלו בידי שוסים ובוזזים, וכאשר שבו מדרכם הרעה ניחם ה" וישיבם אליו בחסד וברחמים.
בכתבי הקודש ישנה הדגשה במילים המבארות את מושגי הטוב והרע כשהם מבארות את דרך ראייתם בעיני ה". כך נאמר בחטאם של ער ואונן: "וירע בעיני ה" אשר עשה…", ולהבדיל אצל משה רבינו נאמר: "מצאת חן בעיני", וכן אצל חזקיהו: "והטוב בעיניך עשיתי…". לאמור, אין אמת המידה המוסרית נמדדת לפי ערכי האדם, תרבותו וחוקי החברה שהוא מתנהל על פיהם. ישנה אמת מידה מוסרית עליונה, מוחלטת ואלוהית, שהיא מקור המוסר והצדק, האמת והיושר, החסד והטוב האמייים. שכן, כל מקורם של האמת והצדק, היושר והטוב, הם מאת יוצר האדם ויוצר רוחו בקרבו. לא יעלה על הדעת להקדים את מוסר האדם, על פי ראייתו, למוסר האלוהי אשר כסאו מיוסד על משפט וצדקה.
איזה חטא מוסרי יש באכילה ביום הכיפורים או בקשירת קשר ביום השבת, שבעיני התורה חמורים מאיסורי גזל ושפיכות דמים. חילול שבת עונשו בסקילה, שהיא החמורה מארבע מיתות בית דין, ואילו חטא הרצח עונשו בסייף, שהוא השני מלמטה בארבע מיתות בית דין. מדוע אשה שבעלה נטשה שנים רבות, ולא נתן לה ספר כריתות, נחשבת כאשת איש ועונשה בחנק, ולעומתה אשה שרק אתמול שלשום קיבלה ספר כריתות מבעלה, ללא צעקות או סימני רוגז ושנאה, מותרת להנשא לכל אשר תחפוץ?! מדוע אסרה התורה להשחית עץ מאכל וציותה שלא לצער בעלי חיים, ויחד עם זאת ציותה להכרית את זרע עמלק מאיש ועד אישה מעולל ועד יונק?!
ברור שמי שלומד תורה ורוצה לשאול שאלות צריך להכיר את אמת המידה של התורה ושל נותנה ורק בעקבות ההליכה אחריהם יוכל לשאול ולתרץ. אם לנו נראה מעשהו של יעקב בקניית הבכורה ובלקיחת הברכה כמעשה שלילי, ובעינינו מצטייר עשו כמסכן עשוק, איך נוכל לישב זאת עם דברי הנביא: "ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי". מקור האמת והצדק הוא זה שקובע כי יעקב הוא הצדיק ועשו הרשע, וזאת היא האמת המוסרית ביותר .
על כן, בבואנו להבין את המעשה, מתוך נסיון להצדיק את יעקב, אין אנו חוטאים במשוא פנים ובסילוף העובדות. אדרבא, ברור כשמש שיעקב צדק. אולם אם אנו צודקים בהסברת ענינו בזה עולה ספק: יתכן שדברי ההסבר צודקים וכי ישנו הסבר עמוק ואמיתי יותר, אך דבר אחד ברור, עם הסבר או בלי הסבר- יעקב הוא הצדיק ועשו הרשע. שכן, זאת קבע ריבון העולמים אשר אין לפניו משא פנים ומקח שוחד, והוא חוקר כליות ולב: "טהור עינים מראות ברע", ולעולם לא יחליף חוט אחד של אמת בחוט של שקר, כי הכל גלוי לפניו, עבר ועתיד חוץ ופנים.
הדבר ברור כי למי שאין אמון בצדקת הנהגת ה", מלך מלכי הצדק והאמת, ומי שחושד שהתנ""ך מסלף ומעלים דברים, לא יוכל לגשת ללמוד תנ""ך או לשאול עליו שאלות ולהטיל בדבריו דופי של ספק כלשהו. אין דברינו מופנים אלא למאמין בקדושת הבורא וצדקתו, הנגלית בתנ""ך ובדברי עבדיו הנביאים ודברי הקודש של הכתובים.
פרשת דוד ובת שבע
עתה לאחר הקדמות ננסה בקיצור לעסוק בפרשת דוד ובת שבע.
לפני העסק בסיפור המעשה נקדים שאלות אחדות, הנוגעות להבנת ענינו והערכתו.
א. חטא הניאוף ושפיכות הדמים חמורים מחטא הגזל או החמס. אם כן, מדוע נתן הנביא, במשל כבשת הרש, מאשים את דוד העשיר בלקיחת כבשת הרש ולא משתמש במשל בדוגמא של איסור עריות ושפיכות דמים החמורים בהרבה?
ב. מדוע דוד עונה לשאלת הנביא כי העשיר הגנב הוא בן מות, והרי לעולם אין עונש מות על גניבה?
ג. מדוע אחרי שדוד הכיר בחטאו, ושב ממנו בתשובה שלמה עד שהנביא אומר לו: "גם ה" העביר חטאתך לא תמות", אחרי כל זאת שב דוד ונשא את בת שבע לאישה, וכי זו היא תשובה ראויה? הרי ידועים דברי הרמב"ם בהלכות תשובה הקובע כי התשובה השלמה היא שלא ייגע לעולם באשה שנכשל בה, ובפרט שעל פי דברי חז"ל אישה שנאסרה לבעלה אסורה גם לבועל.
ד. מדוע אחרי שנולד לדוד בן מבת שבע בא נתן הנביא בשליחות ה" וקרא לבן הנולד "ידידיה", והודיע שהוא אהוב ה". והרי הוא פרי החטא, ואיך ייתכן לאהוב פרי כזה?
ה. מדוע השתדל נתן הנביא להמליך את שלמה מכל בניו של דוד, והרי לכאורה הוא הפחות שבכולם? יתרה מזו, כיצד יתכן כי דווקא אותו הנביא שהכיר בחומרת החטא הוא המשתדל בהמלכתו?
ו. מדוע נבחר שלמה על ידי ה" לבנות את בית המקדש, שהוא לעולם במרכז הקודש של ישראל ובחר בו לנצח להשראת שכינתו. האם לא היה ראוי יותר למסור את בניית הקודש הנצחי לאדם אחר?
ז. מדוע בימי חזקיהו, שהיה מלך צדיק ללא דופי, אמר ה" כי הוא יגן על ירושלים: "למעני ולמען דוד עבדי", והרי לכאורה חזקיהו צדיק גדול יותר מדוד?
ח. מדוע הנביא ישעיה מבטיח כי אם ישובו ישראל אל ה" יכרות להם ברית: "ואשמרה את חסדי דוד הנאמנים", דיבור המעיד על אהבת ה" והערכתו לדוד לאין שיעור?
ט. ירמיהו, נביא החורבן הנורא, מבטיח כי זרע דוד כזרע לוי יהיו ככוכבי השמיים, וכורך את נצחיותו של דוד עם נצח האבות וישראל גם יחד. האם זה מסתדר עם התמונה הקשה שהכרנו בעניין "החטא" עם בת שבע?
י. בספר יחזקאל, בתוך גלות בבל, בנבואת תחית המתים מובא כי דוד המלך יחיה ויהיה נשיא ישראל לעולם. לא רק זרעו מובטח אלא הוא עצמו מוכתר למשיח נצח לישראל, מדוע?
יא. בספר הושע נאמר כי לא תושלם תשובת ישראל אל ה" באחרית הימים, עד שישובו ויבקשו את דוד מלכם. מדוע חשובה כל כך התשובה אל דוד, איזה חטא חטא עם ישראל כלפי דוד? שמא בהבנת הסיפור של בת שבע ובהטלת הדופי שבאה בהמשך. אם כן, יהיה חיבור זה חלק מאותה תשובה של כולנו אל צדקת דוד.
אלה הן חלק מהשאלות המוכיחות כי אין להתייחס לחטא זה כפשט סיפור המעשה. זאת כיון שידוע בתורה כמה גילוי עריות מתועב בעיני ה". די להזכיר כי רוב רובם של איסורי הכרת בתורה קשורים בעריות, והם מוגדרים בתורה כתועבות שבגללם הקיאה הארץ את הגויים לפנינו. וכן ידוע כי על עוון זה מתו ער ואונן, עוד בטרם הגיעו לגיל עונשים. ואם היה דוד נכשל בחטא זה בודאי שהיה נדחה על ידי רבון העולם, השונא את הזימה בתכלית השנאה.
עתה לאחר דברים אלה, המעידים כי לא יתכן כי היה במעשה זה חטא עריות החמור, נמשיך לשלב הבא. אך לפני שנעבור לעסוק בתיאור הדברים על פי המסופר בספר שמואל, נזכיר לעצמנו מי היה דוד בן ישי מלך ישראל כמתואר בפרקי התנ""ך.
דוד בן ישי
שורש משפחתו
על יחוסו של דוד נכתבה מגילת רות, כנראה במשפט הסיום שלה: "וישי הוליד את דוד". המגילה נקבעה להיות אחד מספרי התנ""ך הקדושים, וכאילו כל סיפור המעלות של בועז ורות בא ללמד עד כמה שורשיו של דוד היו טהורים ואציליים במסירות הגדולה לאהבת ה", אהבת ישראל ואהבת התורה ומצוותיה. היתה זו רות שאמרה לנעמי: "אל תפגעי בי לשוב מאחריך כי באשר תלכי אלך… ובאשר תמותי אמות, חי ה" כי המות יפריד ביני ובינך, עמך עמי ואלוהיך אלוהי", ועליה אמר בועז: "היטבת חסדך האחרון מן הראשון".
בנם של בועז ורות נקרא בשם מיוחד, המלמד על אישיותו יותר מכל תואר כבוד: "עובד". בתנ""ך מוזכר פעמים אחדות על גדולים יחידים שזכו לתואר "עבד ה"", אך לא מצאנו מי שנקרא עובד לאמור כי כל ימי חייו עברו עליו בעבודת ה".
בנו של עובד, ישי, מתואר בספר שמואל כי היה בא באנשים. לא ברור בדיוק מהי משמעותו של תואר זה, אבל ברור כי יש בו כונה להעיד על היותו יחיד במינו. לא לחינם נמסרה עליו מסורת בדברי חז""ל המפלגת מאד בייחודו. עליו נאמר במסכת שבת כי היה אחד מארבע אנשים בכל ימות עולם שהיה נקי מכל חטא, ואילו לא היה חטאו של אדם הראשון לא היה ראוי למות.
ימי עלומיו
אחרי כשלון שאול בחטא עמלק נשלח שמואל הנביא אל ישי בבית לחם למשוח שם מלך בישראל. שלא כבפעם הראשונה, בה נמשח שאול על פי דרישת העם וללא הסכמה מלאה מאת ה" ונביאו, הפעם היתה היוזמה למשוח מלך מצד ה". אם כן, היתה זו מלכות של לכתחילה ולא בדיעבד.
בשעה ששמואל חשב למשוח את אליאב, אחי דוד, אמר ה" לנביא כי נמאס אליאב בעיני ה": "כי האדם יראה לעינים וה" יראה ללבב", מכאן שה" בחר בדוד מתוך שליבו טהור מכל שמץ, מיאוס וכיעור.
מאוחר יותר נשלח דוד לנגן בכינור לפני שאול כדי להסיר מעליו את הרוח הרעה. וכך תיארו את דוד: "יודע נגן וגיבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר וה" עמו". לאמור, הינו בעל רגש עדין – יודע נגן, שנתלוה לאומץ לב- גיבור חיל, וכושר מנהיגות – איש מלחמה, והבנת המציאות בעומק- נבון דבר. יחד עם כל זה הוא בעל הופעה מרשימה – איש תואר, ועל הכל מבורך בדרך פלאית בסיוע משמים בכל מעשיו – וה" עמו.
סמוך ונראה להופעת דוד בבית שאול, והשפעתו המרגיעה שסילקה את הרוח הרעה, פרצה מלחמה כוללת ומאיימת בין ישראל לפלישתים. באותה מלחמה עמד בראש הפלישתים ענק אימתני, שלא הסתפק באיום על עצמאות העם היהודי, אלא ניסה לשבור את רוחו בגידופים קשים כלפי אמונתו. הצבא הישראלי, כולל המלך הגיבור המנוסה במלחמות רבות, עמדו חסרי אונים וחששו להגיב על גידופי האמונה של גוש הברזל והנחושת המפלצתי. דוד, שהיה רועה צאן ואפילו לא גויס לצבא, נזדמן לשדה המערכה ושמע בתימהון רב את דברי הפלישתי. קשה היה לו לעכל פחד או חשש ממישהו בעולם, כאשר פחד זה מאפשר חירוף מערכות אלהים חיים. מתוך מסירות נפש גדולה דחק דוד הצעיר בשאול המלך וביקש לצאת לקרב כנגד גולית הפלישתי. במערכה הדגיש דוד כי מלחמתו היא לשם ה", ועל כן אין ספק בניצחונו.
דוד ושאול
לאחר הניצחון היללו בנות ישראל את דוד יותר משאול. כך נזרעה הקנאה בלב המלך, והוא החל לרדוף את דוד בחימה שפוכה. בימים אלה גילה דוד את גודל נפשו, כאשר פעמיים נזדמן לו לפגוע בשאול אוייבו, ובכל זאת נמנע מתוך הערצתו את המלך, בהיותו משיח ה".
ימים קשים מאוד עברו על דוד בבריחה מהארץ ובנדידה במדבריות, בצימאון ובסכנות רבות. בימים אלו נתחברו על ידי דוד פרקי התהילים, מלאי האמונה והצימאון לקרבת ה" שעד ימינו אלה, אחרי שלושת אלפי שנים, אין כמותם לעומק האמונה ויראת השמים. כמה מרגשות המילים: "צמאה לך נפשי בארץ ציה… ועוף בלי מים", "כן בקודש חזיתיך", "אחת שאלתי מאת ה" שבתי בבית ה" כל ימי חיי". אין אלו בקשות לנקמה באויביו או להצלחה פרטית. כל נפשו נשפכת בהערצה לה", מלך העולם ואביהם של ישראל שלטובתם חרד דוד גם בהיותו בארץ פלישתים כגולה ונודד.
בעקבות המלחמה הגדולה בין ישראל ופלישתים נפל שאול עם בניו בקרב, ורובה של הארץ נפל בידי אויבי ישראל. רק אז חזר דוד לארץ, תוך אבל גדול על אסונם של ישראל ושל מלכם, עד כדי חיבור קינה על שאול המלך ויונתן בנו. יתרה מזו, למרות שנמשח למלך על ידי שמואל הנביא, אין דוד חותר לקבלת המלכות. רק אחרי שבע שנים, כאשר כל ישראל באו אליו לחברון, הסכים דוד למלוך על ישראל. האם אין לראות כאן כיצד העובדות מספרות את הכתוב בספר תהילים: "ה" לא גבה ליבי ולא רמו עיני ולא הילכתי בגדולות ובנפלאות ממני". בענווה גדולה ובקבלת עול מלכות שמים, תוך דאגה לקודשי ישראל, דוד הולך ובונה לעם ישראל מלכות שמאז ועד היום לא זכו ישראל לגדולה ומפוארת כמוה.
דוד במלכות ישראל
בשיא ימי מלכותו מכין דוד את בנין המקדש, ואת הבאת ארון הברית לירושלים ברוב עם ובשמחה גדולה שלשמה נתחברו פרקי תהילה ותפילה, כמו: "הודו לה" קראו בשמו", "מזמור שיר חנוכת הבית", ועוד. ניתן לראות כי לב מלכותו של דוד הוא בנין הקודש בתוך ישראל. גם בימי מלכותו הרמים, לעיני מלכי אומות העולם, הוא ממשיך להודיע ולהתעסק במצוות ה", כנאמר על ידו בספר תהילים: "ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש".
דוד המלך שחייו עברו עליו במלחמות רבות, שלחם בהם בעצמו כחייל וכמפקד גם יחד, הוא שעבד יום ולילה לכלכלת ישראל כמתואר בספר דברי הימים, מצא זמן לאסוף אוצרות לבנין המקדש, הכין תכניות בניה למקדש ולכל הנספח אליו. בתוכניותיו חישב את כל הנדרש בכסף, בזהב, בברזל, באבנים ואפילו במספר המסמרים במקדש. כן הכין את משמרות הכהונה והלוויה, קבע את מקום וזמן עבודתם, הכין שירים ומנגינות לעבודת המקדש- יום יום ושירו: שיר לעולת הבוקר ושיר לעולת הערב. מנגינות וכלי ניגון הראויים לאותם שירים, ועוד הכנות רבות הדורשות עשרות שנות עבודה ומחשבה מאומצים ביותר.
כיצד יכול מלך הבונה את עמו ואת ארצו, שימיו עוברים עליו במאבקים אין ספור הדורשים גבורה עצומה ויכולת גופנית, כיצד יכול הוא לשמור על צלילות דעת וריכוז מחשבה מורכבים ומסובכים? נוסף על כל אלה באים פסוקי התהילים ומספרים על לילותיו של דוד המלך: "חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך" (לא נאמר "קמתי", שמורה על פעולה אחת או רבות בעבר, אלא אקום בלשון עתיד המעידה על התמדה קבועה שחזקתה בעבר היא המבטיחה את קיומה גם בעתיד), "קידמו עיני אשמורות לשיח בחוקיך". ומובא בדברי חז"ל כי אמר דוד לפני הקב"ה: מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה. ועוד אמרו שהיה ישן כשנת הסוס, שגם בשנתו הוא דרוך ומוכן לקום ולדהור למלאכת אדוניו. האם אפשר למצוא עוד אדם כזה בעולם? האם הוא שייך למין האנושי וחולשותיו?
דוד בספר תהילים
הכרה פנימית, הממלאת כל בן ישראל וגויים רבים, יודעת כי ספר תהילותיו של דוד הוא הביטוי העליון ביותר לנשמת האדם. כך שכל מי שמחפש דרך לבטא את רגשותיו כלפי האלוהות הנשגבה, ומרגיש עד כמה הוא חדל אונים במשימה בלתי אפשרית זו, מוצא את מנוחתו בספר תהילים. דמעות רבות כיסו את ספרי התהילים במשך דורות רבים, שירת התהילים הפכה להיות בסיס ואבני יסוד לכל תפילותינו במשך הדורות. כקריאת "שמע ישראל", שריכזה את נשמת האדם בשעת מסירתה לבורא בפסוק אחד, כך ריכז ספר התהילים את הצמאון לאלוהים של חיים שלמים, גדולים וקטנים, אנשים ונשים. זאת כאילו לא מילים כתובות בו, אלא אורות נשמה המתלבשת במילים.
בספר תהילים אנו זוכים להכיר את דוד לפנים ולפנים, לא רק מן המעשים המזדמנים לאדם בעשייתו בעולם הזה, אלו האחרונים פעמים שהם נמשכים מאישיותו הפנימית ופעמים שהם מופיעים מלחץ סביבתי חברתי או טבעי. בספר תהילים מובעת פנימיותו של דוד, רעיונתיו, כיסופיו, אהבותיו ומשאת נפשו, כפי שהם מתבטאים במישרים על ידו ללא תערובת זרה. הספר פותח בדמות האדם השלם והנכסף, הוא ההוגה בתורה יומם ולילה, הנדמה לעץ שתול על פלגי מים. אותה שתילה מופיעה שנית במזמור ליום השבת, שם נזכר כי הצדיקים שתולים בנפשם בבית ה" ופורחים בחצרות אלהינו.
הפרק הארוך והמרשים ביותר בתהילים הוא מזמור קיט שכולו שירת הלל, שאין כמוה בספרי התנ"ך כולו, לתמימי הדרך ההולכים בתורת ה". הכינויים לתורה מגוונים, ומובאים בפנים רבות: מצוות, חוקים, משפטים, אמרת ה", פיקודיו ועוד. נראה כי שבח התורה והעוסק בה, הכוללים את כל אותיות האלף בית בשמונה פסוקים לכל אחד, מעידים על ראייתו של דוד כי התורה כוללת את כל חלקי החיים המופיעים באותיות, והיא יתירה על העולם שנברא בשבעה ימים, כשהיא מתגלה בשמונה פנים בכל אות.
גם אהבת הארץ, המקדש וישראל, ממלאים את הספר בגובה שאיננו מוכר ממקומות אחרים. דוד נדר ונשבע לא לעלות על מטתו כל זמן שלא נבנה משכן לאלהי יעקב. הוא מקנא את קנאת ביתו של ה", וחרפות חורפי ה" מכאיבים לו כאילו היתה זו חרפתו שלו. כמה נכספה נפשו לחצרות ה", ליבו ובשרו ירננו אל אל חי, כל עצמותיו תאמרנה ה" מי כמוך, ואפילו קרביו מברכים את שם קדשו.
אהבת ישראל כעם בחיר ה", והערצת הבית היהודי וצניעות נשותיו וילדיו המחונכים והממושמעים, נראית בדבריו: "שיר המעלות אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך… בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך…". כחיצים ביד גיבור כן מחשבות דוד, המגלים את אישיותו המעטירה, מעידים עליו כמאה עדים מי הוא זה ואיזהו.
דוד בעיני הנביאים ובכתבי הקודש
בספר תהלים מובאים מזמורים שנכתבו על ידי משוררים אחרים כאסף והימן, המתוארים בדברי הימים כבעלי רוח הקודש (דברי הימים א" כ"ה ב"-ג"). במזמורים אלו נאמרו דברים מפליגים ביותר על דוד ואהבת ה" אליו: "ויבחר בדוד עבדו", "לרעות ביעקב עמו ובישראל נחלתו", "וירעם כתם לבבו ובתבונות כפיו ינחם", "כרתי ברית לבחירי נשבעתי לדוד עבדי", "לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה", "אחת נשבעתי אם לדוד אכזב", "זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי", "ושמתי זרעו וכסאו כימי שמים", "כירח יכון עולם ועד בשחק נאמן סלה". בזאת נכרתת ברית לדוד, השקולה בעוצמתה לברית ה" עם ישראל, שכוחה וערכה כשמים וכארץ. גם בספר נחמיה מתואר דוד בתואר המפולג השייך לנביאים ובעלי רוח הוקדש: "דוד איש האלוהים" (י"ב ל"ו).
העיון בספרי הנביאים האחרונים, שחיו מאות שנים אחרי דוד, מלמד כי מדובר באישיות שהיא מעל לכל רבב ונחשבת בעיני הנותן את דבריו בפי נביאיו, כשם דבר לצדקות ולקדושה. כך בספר עמוס מתוארת מלכות ישראל והאומה כולה בשם: "סוכת דוד הנופלת", שהבורא מתחייב להקימה. בספר זכריה נאמר כי בעתיד יזכו ישראל להגיע למעלת דוד, ודוד וביתו יהיו כאלוהים כמלאך ה" לפניהם. בספר ירמיה קובע ה" כי בריתו עם דוד שרירה, לא פחות מבריתו עם ישראל. ובספר יחזקאל נאמר כי דוד עצמו יהיה משיח שחי ומולך על ישראל לעולם.
האם הנביאים ואנשי כנסת הגדולה בימי עזרא ונחמיה לא שמעו את הסיפור על דוד ובת שבע? מיהו דוד האמיתי, זה שחושדים אותו בחטא עריות ושפיכות דמים או דוד זה שרבון העולם קובע כי הוא מאיר כשמש וכשמים? ואם חטא דוד, במה שנחשד על ידי קורא שטחי המתעקש לקבוע כי דוקא הסיפור על בת שבע הוא הקובע את דמותו של דוד, אם כן נותן התורה, שהוא אסר את העריות והוא שונא את הרצח והעוול יותר מכל האם, האם הוא לא ידע על חטאי דוד או שהוא ח"ו מעוול צדק?! ברור כי מי שמטיל דופי בדוד נכשל, בידיעה או שלא בידיעה, בהטלת דופי בצדק משפטו של אלוהי ישראל.
ולמרות שאין לנו ציפיות לבהירות אמונה משונאי ישראל, קשה שלא לשאול האם יהודי מאמין בה", ובקדושת תורתו וצדקת נביאיו ענקי המוסר בכל הדורות, יחשוב שהבנתו את סיפור דוד ובת שבע עדיפה על כל המסופר בתנ"ך כולו?
אין ספק, כי אחרי שיודעים מי זה שאמר "שיויתי ה" לנגדי תמיד", ומי שאמר "כל הנשמה תהלל יה" על כל נשימה ויצור, מובן שכל דבריו מלאי תהילת ה". מנפש כזאת לא יתכן שיצא חטא או עוול כלשהו. ואפילו יהיו העוסקים בפרשה זו גדולים וטובים מאיתנו, אין מישהו מהם שראוי להטיל שיקוצים במשיח אלהי יעקב ונעים זמירות ישראל. יהיו ההסברים אשר יהיו, אם נעשה מעשה הנראה כחטא או לא, ברור מעל לכל ספק כי טומאת חטא אין, ולא היתה, ולא תוכל להיות בדוד איש האלהים.
אמנם, ברור שפגם מסויים היה באותו מעשה, אחרת לא היה נתן הנביא מוכיח את דוד המלך, ולא היה נכתב בספרי הנביאים כי היה דוד צדיק בעיני ה" מלבד מה שהיה בדבר אוריה החיתי. יחד עם זאת, ברור כי אין פגם זה קשור עם איסור עריות או שפיכות דמים החמורים. הרי רבון העולם, שקבע את גודל חומרת איסור העריות ושפיכות הדמים המטמאים את הארץ הוא זה שזיכה את דוד מחטא וקבע את כסאו כימי שמים, ואת שלמה בנו מבת שבע לבונה המקדש.
על כן, נאמנים דברי חז"ל, גם לפשוטו של מקרא, כי מי שנאמר עליו: "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה" עמו", אפשר שכינה עמו וחטא בא על ידו?! אפילו אם נאמר שדוד הוא בכל זאת בשר ודם העלול לחטא, יש לזכור ששכינה היתה עמו ולכבודה לא יעלה על הדעת שנכשל בחטא חמור כל כך.
רק לאחר בירור פשוט זה, הנשען לא על סיפור המופיע בפרק אחד בלבד אלא על כל התנ"ך יחד, על דברי ה" בפי נביאיו ועל מסורת בית ישראל אלפי שנים המתפללת לצמיחת קרן דוד, וקובעת כי דוד מלך ישראל חי וקיים, רק אחרי בהירות מאירה זו ננסה להבין את אותו מעשה ולהתבונן במה שהיה שם מאחרי הקלעים.
סיפור המעשה
בספר שמואל ב" מסופר על מלחמה קשה ביותר שהיתה לישראל כנגד בני עמון, כאשר לטובת העמונים באו הארמים גם מעבר לנהר פרת. באותה מלחמה השתתף דוד בעצמו, והרג את הגיבור המפורסם של הארמים. בעקבות זאת נכנעו הארמים ונותרה משימה אחת לגמור את הכנעתם של העמונים, מעוררי המדנים, וראשי המסיתים נגד ישראל. לשם השלמת הכרעה זו שלח דוד את יואב ואת גיבורי החיל, ועמהם צבא רב מישראל.
מובא בדברי הנביא כי מלחמה זו החלה "לעת צאת המלכים". לא ברור מי הם מלכים אלו, ורבות נתחבטו המפרשים בפירוש הענין. מענין כי בנביא נזכרו המלכים בתוספת האות א", קרי: "מלאכים", אך לא עמדו על כך המפרשים. אמנם, המעיין בהמשך הפרק יוכל לראות כי שם זה של המלאכים נזכר פעמים אחדות בכל מיני הקשרים. דוד שלח מלאכים להביא אליו את בת שבע, יואב שלח מלאך לבשר על מות אוריה, ארבע פעמים חוזר התנ"ך על שם התואר: המלאך.
בהמשך הסיפור נכתב כי בערב קם דוד מעל משכבו להתהלך בגג. ועולה השאלה: מדוע שכב דוד ביום וקם בלילה, הרי בדרך כלל ידוע ששלט על עצמו וכמעט שלא ישן אפילו בלילה? עוד מתואר שם כי התהלך על גג בית המלך, למה חשוב לציין כי היה זה גג בית המלך, הרי לכאורה זה ברור מאליו?
בת שבע
נזדמן שעל גג אחר רחצה אשה, האם לא מצאה מקום להתרחץ אלא על הגג? האם היה זה מקרה או שהיה כאן מין אונס מלמעלה, המזכיר לנו את דברי חז"ל במסכת סוטה על פרשת יהודה ותמר: "בא מלאך ודחפו אליה"? ואולי אלה הם המלאכים שנזכרו מקודם. בשלב זה נראה ברור כי דוד עדיין שולט במצב, ואיננו שבוי בידי היצר כפי שאולי אפשר היה לתאר ממקרא הסיפור. דוד שלח לברר מי היא אשה זו, כדי להבין מדוע מזמנים לו משמים זימון זה.
דוד, בצדקת אמונתו, רגיל היה להתבונן על המקרים כעל שליחים מאת ה" הבאים לרמוז על דברים אחרים, מעבר לעצם המקרה. כך נודע לנו בשעה שסיפר לשאול, לפני המלחמה עם גולית, כי היכה את הדוב ואת הארי בזמן שרעה את העדר. הוא הבין כי יש לו בזה רמז מלמעלה שעתיד הוא להרוג את גולית. לכן, אילו היתה כוונת דוד רעה היה נמנע מלברר על משפחת בת שבע, כי בזה היה מטיל חשד על עצמו. אלא הוא ראה בכך רמז מלמעלה כי אשה זו נועדה לו, ועל כן טרח לברר אם היא ראויה למלכות.
אחרי שבירר שאשה זו כשרה למלכות החליט לקחתה. מעדות הכתוב המוסיף על המילה: "ויקחה" את המילים: "ותבוא אליו", נראה כי היא גילתה את הסכמתה ולא הלכה בעל כרחה. והנה, הזדמן הדבר והיא הגיעה בדיוק לאחר שטבלה מטומאתה. בזאת נרמז לדוד ביתר שאת כי אשה זו מיועדת לו. שכן, למה הסכימה בקלות לבוא אליו? ולמה טבלה מטומאתה, והרי בעלה נמצא במערכות המלחמה? ואין זה מקובל שאשה תטבול ללא צורך.
ברור היה כי אם דוד בירר על משפחתה ועל טהרתה היה זה מתוך מחשבה לשאתה לאשה רק אם היא ראויה לו, ואינה אשת איש. יתכן כי היתה פנויה על פי ההלכה, אם מפני גט שנתן לה בעלה כאחת השיטות בחז"ל, או שהיתה מקודשת לו בקידושי טעות, או סיבה אחרת שלא ידועה לנו. אילו היתה אסורה באיסור אשת איש לא היה הקב"ה ממתין שנה שלמה להוכיח את דוד, כפי שמסופר בהמשך. ואולי היה גם עוצר בעדו מלחטוא, כי הוא משיחו ואהובו ואין הקב"ה נותן שתבוא תקלה על ידי צדיקים.
האשה שבה אל ביתה, ולא נשארה בבית דוד אף על פי שהיתה יכולה להישאר ברשות דוד, כי אחרת לא היה הכתוב מציין ששבה אל ביתה. כאן התעורר הספק אצל דוד שמא טעה בחישובו, כי מדוע לא נשארה האשה בביתו? לאחר מכן, נתברר כי האשה הרתה והיא שלחה והודיעה לדוד. הספק מילא את ליבו של דוד: אם אשה זו ראויה לו מדוע שבה אל ביתה, ואם איננה ראויה לו- כיצד הרתה לו מיד? ומדוע דאגה להודיעו?
אוריה החיתי
דוד באמונתו החליט להעמיד את הדברים במבחן, ולקבל את הכרעת השמים. לשם כך ביקש את יואב לשלוח אליו את אוריה, כדי לברר לעצמו כיצד יתפתח הקשר בין אוריה לבת שבע. אם בת שבע ראויה לדוד לא יווצר קשר בינה לבין אוריה, ואם איננה ראויה לדוד היא תשוב אל אוריה. על מנת לחזק את הנסיון מצווה דוד את אוריה ללכת אל ביתו, ושולח לו מתנות יקרות מבית המלך, כדי לשדלו לשמוח בהם בביתו.
אוריה, שכנראה היה מפקד חשוב הגיע עם חייליו, שנשארו ליד בית המלך. והנה, למרות הוראת המלך הוא לא הולך לביתו ומתעלם מהמתנה ששלח לו המלך. אחרי שנודע הדבר למלך, קרא לו ובלשון פיוס שאלו מדוע אינו הולך לביתו אחרי שבא מדרך ארוכה, ומדרך ארץ היה עליו לסור אל אשתו גם ללא הוראת המלך. בתשובה עונה אוריה כי במצב שארון ה", ישראל ויהודה יושבים בסוכות, ויואב אדוני ואנשי צבאו נמצאים בשדה, אין זה עולה על הדעת שילך לביתו לאכול ולשתות את משאת המלך, ולשכב עם אשתו. הוא נשבע בחיי דוד ובחיי נפשו כי לא יעשה את הדבר הזה. היה בכך עלבון צורב למלך, כאילו אוריה רגיש לכבוד שמים ולצערם של ישראל לעומת דוד שדואג לתענוגותיו ומתעלם מסבלם של ישראל.
מי שזוכר את כל נדודיו של דוד ואת כל צערו על ישראל, עד שבאמצע רדיפתו על ידי שאול הלך לקעילה להציל את בני העיר מידי פלישתים. מי שזוכר את כל ענוייו שגזר על עצמו בשבועה לא לעלות לשכב על מיטה בעוד ארון ה" איננו שוכן בבנין מכובד. הזוכר את אלו יודע כמה רשעות היתה בדברי אוריה, ברמז החצוף שאמר לדוד באיצטלת צדקות ויראת שמים. יתר על כן, ה
