סוגיית אש
גמ" כב."איתמר ריו"ח אמר אשו משום חיציו ור"ל אמר אשו משום ממונו"
ויש להקשות:
1.מדוע הגמרא מסתפקת רק באש? הרי כל אבות נזיקין מפורשים בקרא ומ"ש אש? ולפי"ז מה התשובה?
2. מה המשמעות של חיציו וממונו?
3. במה נחלקו ריו"ח ור"ל? בפסוקים או בסברות , בנזיקין או בכל התורה?
4. מה הפשט "חיצי דכלב" מ"ש מבור? ומנלן? ומה גדרו ההלכתי- כלב או אש?
אשו משום חיציו
מצינו בראשונים שתי צורות התבוננות במושג "אשו משום חיציו":
ר"ן סנהדרין עז.ד"ה זרק:"אע"פ שאין האש הולכת בכוחו כלל מאחר שהוא מדליקה במקום רוח מצויה, רואין אותה כאילו הוא עצמו עשאה… כאילו היה בכח האדם… וכיון שהיא בטבע רואין אותה כאילו היה פועל מבעיר האש". כלומר, ודאי דאי"ז כוחו ממש אלא פעל רק את הפעולה הראשונה והרוח המשיכה, אלא כיון שרוח מצויה היא דבר טבעי, נחשב הדבר כמעשה האדם – כחיציו, אבל ודאי שאין כאן כח גברא . ולכן באמת נקט הר"ן "דאין לדמות נזקי ממון לרוצח לענין חיוב מיתה, משום דרוצח אקיל רחמנא גביה..בעינן שיעשה פועל ממש".
אך מנגד מצינו את דברי הרא"ה הובאו בשטמ"ק נו. ד"ה אילימא:"נ"ל הפרש בין חיוב מיתה לחיוב נזיקין, דנזיקין מחייב על גרמתו כיון דהוי גיריה, ומיתה ליכא לחיובי על גרמתו אפילו היכא דהוי גיריה,
אלא במזיק בגופו או בכוחו, ואשו למ"ד משום חיציו כחו גמור חשבינן ליה". כלומר חיציו הוי כוחו ממש ולא רק כאילו ומחייבים על כך מיתה, ולכן חילק בין אסו"מ דפסק כוחו ואין חיוב מיתה, לאש דהוי כוחו וחייב מיתה.
ותחילה נבאר את שיטת תוס" המפורשת יותר. והנה התוס" סנהדרין עז. ד"ה סוף נקט דלמ"ד אשו משום חיציו יש חיוב מיתה על אסו"מ שנפלו מראש הגג ברוח מצויה, וכן סברו דשחיטה כשרה בנפלה סכין ברוח מצויה אע"פ שלא הפילה, והסוגיות אליבא דמ"ד משום ממונו. חזינן בשיטת תוס", דלמדו במ"ד "חיציו" דנחשב כחיציו ממש באופן קיצוני, נ"מ לרציחה ולכל התורה ולא רק לנזיקין, ומאידך הרחיב תוס" את המקרים לא רק למדליק את הגדיש, אלא גם לאסו"מ בראש הגג ולמקרב דבר אצל האש (נו. תוד"ה אילימא), ואפילו מסר לחש"ו (כב: תוד"ה חיציו), אע"ג דהתם אי"ז כוחות הטבע הקבועים והנטרליים, וודאי פסק כוחו לגמרי. וא"כ צע"ג כיצד למדו תוס" את המושג משום חיציו? דמסברא אין שום יכולת לראות את האש הזו ככח האדם ממש, דלחייב על כך מיתה ולהועיל בשחיטה, הרי פסק כוחו לחלוטין?[1].
לכן נראה לבאר את שיטת תוס", דבאמת לא עסקינן בסברות ובאומדנות, אלא דכל הסוגיא מתחילה מדרשות הפסוקים. דמ"ד "חיציו" למד בפסוק "המבעיר"- שהתורה חידשה שכוחות הטבע-הרוח וכד", מיוחסים אל האדם, וזוהי גזה"כ שמחדשת תפיסה במציאות – גילוי מילתא כללי לכל התורה, ואין בכח סברא אנושית לחדש זאת, ולכן בעינן פסוקים.(האדם אחראי ומנצל את הטבע סוגר מעגלים ע"י הטבע "כל שתה תחת רגליו").
ונוכיח הדברים, דהנה הגמרא הקשתה בתחילת הסוגיא על ריו"ח, מדוע לא סבר כר"ל, והקשה תוד"ה ריו"ח דלק"מ הרי ריו"ח יליף מקרא? חזינן דתוס" למד שדברי ריו"ח מבוססים על הפסוק, ויסוד מחלוקתם נעוץ בתוד"ה לאו דביאר תוס" בדעת ר"ל, דכמו ד"איש בור" ולא שור בור, כך "איש אש" ולא שור אש, ובתוד"ה איש מח. הביא את המקור לכך "המבעיר"- אדם ולא שור, וכ"כ תורא"ש בסוגיין.(ועיין בנחל"ד ובתלמידי ר"ת דהדברים מפורשים).
ועולה מהדברים דנחלקו ריו"ח ור"ל בדרשת "המבעיר", דריו"ח למד אשו משום חיציו, ור"ל למד "מבעיר" ולא שור, וזהו יסוד המחלוקת, ואע"פ שהסוגיא הפוכה ולא מסודרת, אך באמת דברי ריו"ח מבוססים על הפסוק שהביא רבא בסוף הסוגיא, וזהו דרך הש"ס. (ואח"כ מצאתי מפורש בתלמידי הרשב"א, שפתחו את הסוגיא עם הלימוד מהפסוקים).
ולפי"ד התורה חידשה שכל אש מיוחסת למי שהדליקה– "המבעיר", ולכן גם אש של כלב התורה חידשה שהכל מיוחס למי שפעל את ההדלקה- הכלב או הגמל, ועל כך חלק ר"ל וסבר דאין אש של כלב אלא רק של אדם. וראה ס. תוד"ה רבא:"אם יש בליבויו ללבות עם רוח מצויה חייב דחשיב כאילו עושה הכל בעצמו".
ונחדד את ההבנה, דצריך להבין מהו החילוק בין בור לאש, דעל בור בהמתו אין חיוב, ועל אש בהמתו ריו"ח מחייב?
ונ"ל דהחילוק הוא דבור הוא יצירת מזיק, אבל אש היא מעשה נזק, וכמו שאדם חייב על קרן שן ורגל של בהמתו שהרי בהמתו הזיקה, כך חייב על אש של בהמתו שבהמתו הזיקה, ורק בור שהוא מזיק חדש, אין חיוב על מזיקים שיצרה הבהמה, שהדבר כבר לא מיוחס אל האדם, דרק מדרגה אחת שייכת לאדם (ממונו שהזיק), ולא שתי מדרגות(ממונו שיצר מזיק).[2]ואכמ"ל להאריך ביסוד זה.
העולה מן הדברים דריו"ח שלמד "המבעיר" = חיציו, למד דאש היא מעשה נזק, ור"ל שלמד "המבעיר" ולא בהמה, תפס דאש כבור (וכ"כ התור"פ!) והוי יצירת מזיק ואין חיוב על מזיק שיצרה הבהמה.
בבית המדרש היה דיון גדול בשאלה האם חיצי הבהמה יחשבו אש, ויהיה פטור טמון, או דחשיב חץ וכגוף הבהמה, ואין פטור טמון ברגל. מחד גיסא הגמרא שאלה היכן מצינו טמון לריו"ח, ולא תרצה חיצי בהמה,
ומאידך גיסא מסברא רק באדם אין קולות אבל בבהמה יש קולות (תוד"ה טמון), וביותר דמסברא כל שכח אחר מעורב בו חשיב אש והוי בהמה ע"י אש.
ולפי מה שהגדרנו בריו"ח – מעשה נזק, נראה פשוט וברור שבהמה שתזיק ע"י אש, חיוב הבעלים יהיה משום אש, כמו שהבעלים חייבים על קרן שן ורגל, כך הם חייבים על אש. וכל דברי הגמרא "חיצי כלב" נועדו רק להסביר כיצד האש נחשבת היזק הכלב, דמצד הכלב הוי חיציו להבדיל מיצירת מזיק, ויחשב כגופה או כצרורות, אבל מצד הבעלים הוי ככל חיובי בהמתו שיש בהם פטורים ויפטר בטמון. (וכך אמר לי הרב משה דימנטמן שליט"א וע"ע בחזו"א עמ" 48 ד"ה נמצינו ).
ובדרך זו באר הרב פרנק בהגהות לטור בסימן ת"י את דברי תוד"ה כי ה: דהקשה תוס" כיצד ילפינן אסו"מ דבעינן כח אחר ביצירת המזיק ואין כח אחר בהולכת המזיק מאש, ותרץ תוס" "אש תוכיח… אע"פ דכח אחר מעורב בו וחשיבי ליה כאילו בעצמו עשה את הכל וחייב משום חיציו ה"נ אע"ג דכח אחר מעורב בו חשובים כאילו עשה בעצמו הבור" ובאר הרב פרנק: "מילף הוא שמעשה הרוח כמאן דעביד בידיים". (וכ"כ הרב פרום בסימן ט"ז והדברים מאירים). ולפי"ז א"ש דזהו דין בכל התורה כולה, לרציחה לשחיטה וכד".
ויש לסייע להבנה זו דמרא דשמעתין בה: הוא רבא (תוס" חיברו בין המימרא של רבא בה: לצד השווה בו.) והוא זה שהביא את הפסוק של ריו"ח בכב: "דאשו משום חיציו", ולפיז מובן שאסו"מ נלמד מאש של חיציו ולכן סבר התוס" בסנהדרין דיש חיוב מיתה על אסו"מ דחשיב חיציו, ולא כרא"ה שחילק בין אש חיציו לאסו"מ[3].
היוצא מדברינו, שמבחינת התפיסה ילמד תוס" כר"ן, דחיציו אינם כוחו ממש, אלא רק כאילו והתורה ייחסה את כל האש למבעיר, שחידשה להתייחס להכל כמעשה האדם.
ובשיטת הר"ן צ"ב, כיצד ילמד את סוגיין דפטור על הגדיש בגלל קלב"מ על העבד, דלשטתו לעולם אין חיוב רציחה? וראה בסוף דבריו דמשמע שלמד כגר"א ברמב"ם דרק לענין ד" דברים חידשה התורה חיציו אך לא חידוש בתפיסת אש. וצ"ל דילמד קלב"מ מדין רודף כרשב"א ועיין באמרי משה בביאורו, או ע"פ חידוש הנחל"ד דכיון שיש דין אדם המזיק לתשלומים נכנס לקלב"מ של תנא דבי חזקיה- שוגג ומזיד.
הערות בשיטת תוס":
תוד"ה אשו משום חיציו– "לא שיבעיר בעצמו האש אלא כל מקום שפשע ולא שמר גחלתו חיציו נינהו".
ומפשט לשונו עולה דלא בעינן אפילו מעשה הדלקה וסגי בפשיעה גרידא, והשוה ללשון הרא"ש שנקט "אפילו הדליק האש בתוך שלו ופשע בשמירתו". וכך באמת נקטו המנחת חינוך נו, ב. ואבן האזל יג, יט. ובעצם הדברים מפורשים בתוס" שאנץ בה: ד"ה קשיא דאש לא נחשב מעשיו גרמו כיון דלא בעינן מעשה הדלקה ואפילו רק קנה את האש מגוי יתחייב, "אם בא האש לרשותו ממילא כגון שהביאו כלב בחררה או הביא גוי שם והניחו ברשותו… זכה בו בעה"ב "[4]. אבל תוס" שם ד"ה כי, תרץ רק את התרוץ השני בתוס" שאנץ, דרוח מסייעתו ולכן אי"ז מוגדר כמעשיו גרמו, ונראה דתוס" פליג וסבר דבעינן הדלקה ממש.
והדרכי דוד ביאר כוונת תוס" כרא"ש, וצריך לדחוק בתוס" "דלא שיבעיר בעצמו האש (בשדה חבירו), אלא כל מקום שפשע- (אפילו הדליק בתוך שלו) ולא שמר גחלתו חיציו נינהו".וכך למדו הגרש"ש במכתבים ע"מ קיט, והגר"ח בסימן לו ולה ובהערה שם, דלתוס" בעינן מעשה הדלקה ממש, ולא סגי בפשיעה לחוד כמו בבור. והגר"ח נימק דבריו דבעינן לצרף את הנזק למעשה האדם, כדי שלא יחשב גרמא בעלמא. ובזה א"ש איזה מעשה הדלקה שייך במקרב דבר אצל אש, ובאסו"מ ושאר דוכתי דפסק כוחו. ואי כל הענין כדי שלא יחשב גרמא ניחא טפי .
תוד"ה אשו משום ממונו– "חיוב ממונו יש בו ולא שיהא האש שלו".
וניתן להבין באופן פשוט דלא עסקינן בהגדרת האש אלא ברמת החיוב של האדם, וכמו שצריך לשמור על ממונו שלא יזיק כך צריך לשמור על האש שלו שלא תזיק, וכך למד הפנ"י, אבל תור"פ למד דאש ממונו ילפינן מבור "ממונו לאו דווקא אלא ר"ל תקלה וילפינן לה מבורו … כיון שמצינו שחייבתו תורה חפירת בורו כן יש לנו לומר שחייבתו תורה על האש בשביל הדלקתו את האש" . והנה מצינו דנחלקו התוס" ותור"פ בנט: האם למסקנה לבתה הרוח כולן פטורים – ברוח מצויה (תור"פ), או רק ברוח שאינה מצויה (תוס"). ונראה דיסוד פלוגתתם תלוי בשאלה האם בעינן יצירת מזיק של אש לבד והרוח רק מוליכה את האש, או דאפשר להתחייב גם על רוח שהשתתפה ביצירת האש. דתור"פ למד דעצם יצירת האש צריכה להיות לבד, לשטתו דלמד את אש ממונו מבור, ובור עצם המזיק נעשה ע"י האדם לגמרי ואין כח אחר מעורב ביצירתו. אבל תוס" סבר דלא בעינן יצירת אש לבד, אלא אפילו רוח מסייעת ביצירה חשיב אש, וילמד כפנ"י[5].
תוד"ה ריו"ח- הקשה ההפלאה, דלמסקנה שריו"ח מודה שיש אש ממונו, א"כ מדוע דורש את הפסוק לחיציו?
ונראה לישב, דהנה תוס" בתרוץ הראשון נקטו, דריו"ח דרש את הפסוק בגלל קושית לית ביה ממשא, וצ"ל דאע"פ שמסברא לא היינו מחדשים חיציו, כיון שיש פסוק, והגדרת ממונו אינה מושלמת, דרשינן חיציו. והבנה זו לא השתנתה למסקנה, דאש לית ביה ממשא ודרש לקרא חיציו, אלא דלמסקנה הפסוק לא מוחק את הבנת חיציו הפשוטה, אלא מוסיף עליה. ולתרוץ השני ריו"ח דרש את הפסוק בפנ"ע, וכל הקושיא על כלו חיציו, ולמסקנה ריו"ח באמת חזר בו אבל דרשת הפסוק עצמאית.
שיטת רש"י
נראה דרש"י רוח אחרת היתה עמו. דרש"י לא הזכיר בכל הסוגיא את ענין הרוח, ובכג. ד"ה ולחייב, נקט דכלב שנטל חררה הוי רק משום ממונו ולא משום חיציו, וכבר תמה עליו התורא"ש שם, דהוי רוח מצויה וחשיב חיציו, וכך נראה בסוגיית חש"ו, וכן נראה לדייק מרד"ה "האי לאו מכוחו דאש מאליה הולכת ודולקת למרחוק ", לעומת דברי הר"ח שפרש: "אינו הולך מכוחו אלא מכח הרוח".
ונראה דיסוד מחלוקתם נעוץ בהבנת שורש הדיון בסוגיין, דתור"פ הקשה מ"ש אש שהגמרא התלבטה מהו, משאר נזיקין, הרי כולהו כתיבי בקרא? ותרץ דכיון שהאש מזיק ע"י הרוח "אינו מעשה האדם כי אם מעשה הרוח ולכך הוצרך ליתן טעם". וכעי"ז למדו הר"ח והנמו"י, דיסוד הבעיה היא הרוח. אבל רש"י שלא הזכיר רוח כלל ילמד כדברי הפנ"י, דהדיון הוא על התפיסה מהי אש, האם נחשבת כח כח כח… וכדבר מנותק מן האדם, או ככוחו ממש, האם תהליך הבערה מונח כבר בהדלקה הראשונה, או שלא.
ונראה לבאר זאת ע"פ גירסת המהרש"א בתוס" סנהדרין עז. דרוח מצויה לא הוי חיציו. א"כ מאי הוי חיציו? וראה בגר"ח הלכות שכנים פי"א וביותר בחידושי ב"ק סימן לב, דלמד ברמב"ם שהחילוק בין אסו"מ לאש הוא, שבאש הכל כוחו באמת ומסברא פשוטה, ובאסו"מ פסק כוחו ואי"ז חיציו, והביא את הרא"ה בנו: כראיה לדבריו, ונקט שהפסוק אינו מקור הדין, דידעינן אשו משום חיציו מסברא, אלא דס"ד כיון שכח אחר מעורב בו יהיה פטור, קמ"ל קרא דאין פטור כזה, "חיציו היינו משום דבאמת הדבר כן דאשו הוי חיציו ממש במציאות והולכת מכוחו". ולכאורה צודק החזו"א (הובא לעיל) דמסברא אש איננה מעשה אדם ממש. וצ"ל דעסקינן במצב שהאש יכולה להתפשט מעצמה בלי שום רוח– שדה קוצים וכד", וכמו שמדליק פתילה ארוכה א"צ רוח כדי להדליק את כולה, וברור שההדלקה הראשונה עשתה הכל, כך גם המדליק שדה קוצים- המדליק עשה את הכל, וזוהי באמת סברא פשוטה, אלא דס"ד כיון הרוח זרזה את התהליך יפטר, דיחשב נמי מעשה רוח קמ"ל קרא דלא.
כל זה נכון אך ורק במצב שיכל לדלוק ממילא- מקוץ לקוץ, אבל אי בעינן רוח מצויה כדי להוליך את האש, פשוט דהוי רק ממונו ולא חיציו, ועל כך הסוגיא לא דברה כלל, ולפי"ז פשוט דכלב וחש"ו, אסו"מ וכל דפסק כוחו אינם חיציו אלא ממונו. וכך נראה מפרש"י "אשו–השולח את הבערה. משום חיציו– חייבו הכתוב דאיהו קעביד דהוי כזורק חץ". וכך משמע ברש"י שלמד דחצי כלב הוי צרורות.
עולה מהדברים, דרש"י למד כרא"ה, דאש חיציו הוי כוחו ממש, דכשמדליק את קצה הפתילה באמת מדליק את כולה, אלא דיש הפרש זמן ומקום, אך ניתן לראותו כמבעיר הכל. ועסקינן רק כשלא פסק כוחו ולכן אסו"מ וכלב וחש"ו אינם חיציו. ולפי"ז צ"ל דכלב שמדליק נחשב ככלב שהזיק בגופו, כפרש"י צרורות, דאי"ז דין מסויים באדם אלא התבוננות באש, שכל כולה נחשבת יחידה אחת, אע"פ שבמציאות לנגד עינינו זהו תהליך.
לפי מהלך זה יתכן דחיצי כלב אינם אש להיפטר מטמון, אלא כוחו גמור, דאין כאן כח אחר מעורב כלל, ורק במקום שהרוח פועלת וכח האדם נפסק- אש ממונו, אפשר להגדיר כאש ויהיה פטור טמון[6].
ויש להקשות על מהלך זה, דאם ידענו שאש ברוח נחשבת רק ממונו, מה מקשה הגמרא היכן מצינו פטור טמון? ונראה דבה"א של הסוגיא, דלריו"ח אין אש של ממונו, באמת היה פטור לגמרי על אש כזו! דזה מעשה הרוח ולא מעשה האדם, וטמון מכריח את ההבנה שיש גם אש ממונו ויש אסו"מ (ו:) .
רד"ה אשו משום ממונו– "כשורו ובורו שהזיקו וקס"ד דא"ב כשהדליק בגחלת שאינה שלו".
וצ"ב למה התכוון רש"י במילים שורו ובורו, הרי אלו שני סוגי מזיקים נפרדים, שורו הוא ממון המזיק, ובורו הוא יצירת תקלה?
והנה תוס" הקשו על רש"י, כיצד יפטר על גחלת שאינה שלו, דהרי כופף קמתו של חבירו חייב, וגץ שיצא והדליק חייב, אע"ג דודאי הפקירו, ועוד הקשו דא"כ כל אחד ידליק גדיש חבירו ויפקיר את האש. ולכן נקטו דסגי במעשה הדלקה. והשטמ"ק תרץ את שתי השאלות הראשונות, דכשעושה בידיים ודאי חייב וכ"כ רש"י לקמן נו. ד"ה ברוח מצויה "הרי בידיים הבעיר" וכ"כ שם הרשב"א,[7] וכל דברי רש"י כשהנזק נגרם ע"י פשיעה בשמירה, ושמירה שייכת רק על ממונו, אבל מזיק בידיים חיובו אחר.
והפנ"ינקט בדעת רש"י דכל הסוגיא עסקה רק ב"אשו" – מדליק בתוך שלו אש של היתר, אבל מדליק אצל חבירו- נחשב אדם המזיק ואדם מועד לעולם. ולפי"ז יישב גם את הקושיא השלישית של תוס", דא"א להפקיר במדליק אצל חבירו, דהחיוב משום אדם המזיק וכוחו גמור ומאי שייך הפקר, ולפי"ז יישב דלק"מ מהמשנה בנט: אחד הדליק את האש ואחד ליבה, דהאש אינה של המלבה ואפ"ה חייב, דהתם עסקינן בנתכוין להדליק של חבירו. וסייע דבריו מכך שהרמב"ם פסק את גץ בהלכות חובל ומזיק ו. יא. ולא בנזקי ממון.
וראה עוד רד"ה אי הכי מג: דהגמרא רצתה לחייב כופר על אש ונקט רש"י דבכוונה פשיטא שפטור דקלב"מ, והסוגיא התם היא למ"ד ממונו כמבואר ברד"ה עבד וא"כ מנליה לר"ל קלב"מ בכוונה? והוכיח הפנ"י שם דבכוונה גם ר"ל מודה דהוי חיציו, דהוי אדם המזיק לגמרי[8].
והקשה ר" נחוםעל מהלך הפנ"י שתי קושיות: א. אם ר"ל מודה במדליק אצל חבירו, מדוע הגמרא לא תרצה את המקרה של עבד קלב"מ במדליק אצל חברו ונדחקה להעמיד במצית בגופו?
ב. הגמרא בנו. נקטה שכופף קמתו של חברו ברוח שאינה מצויה פטור, ואי חשיב שדה חברו כאדם המזיק, יתחייב גם על רוח שאינה מצויה דאדם מועד לעולם?
ולכן נקט דאין כוונת רש"י לאדם המזיק ממש, אלא דיש לחלק בין מדליק בתוך שלו למדיק בתוך של חבירו, דאש שלו הוי אש של היתר, ואצל חבירו הוי מדליק שלא ברשות, והחיוב הוא על עצם מעשה ההדלקה ולא על הפשיעה בשמירה, ולכן א"צ ממונו ואין פטור של טמון, אבל אין חיוב מיתה.
וצריך להבין מהו גדר הדבר אש שלא ברשות. ונ"ל שזוהי כוונת השטמ"ק הובא לעיל, דלא נקט אדם המזיק אלא "מזיק בידיים", וביחוד בתרוצו על הקושיא השלישית: "רש"י ישב אותו כי פרש אשו משום ממונו- כמו שורו ובורו, אע"פ שבור אינו חייב עליו אם הפקיר אותו אפ"ה חייב עליו א"כ לא יועיל שיפקיר אשו דאפ"ה יתחייב". ונראה כוונתו דישנם שני סוגי מזיקים: א. שורו- דבר של היתר שצריך לשמור עליו, אש בתוך שלו. ב. בורו- יצירת מזיק בידיים, ומדליק בשל חברו מזיק בידיים, והחיוב כבר על המעשה ההדלקה, ולא על חוסר השמירה.
יש להתבונן על עצם הגדרת אש כממונו, דבשלמא הגחלת היתה של הבעלים, אבל השתא האש דולקת בקמת חבירו, ואי"ז ממונו? ורצו להוציא מכאן, דממונו אינה סיבת החיוב הישירה, אלא רק סיבה ליחס את האש לאדם, כלומר לתוס" סגי במעשה הדלקה כדי להחשב אש שלי ולהתחייב בשמירתה, אבל רש"י הזקיק קשר חזק יותר למבעיר- שהאש תצא מגחלת שלו, ורק אש כזאת תהיה מיוחסת אליו, ולפי"ז גחלת שלו איננה באמת שורו, אלא רק סיבת ייחוס, אך אי"ז ממונו המזיק. אך נלע"ד דאפשר להבין כפשוטו דאש שיצאה מגחלת שלו הויא באמת אש שלו כשורו, והאש שלו הולכת ומטיילת ומשמינה ומתרחבת ושורפת, אבל זוהי האש שלו וזהו השור שלו שאוכל את שדה חבירו ומשמין.
בא"ד"קס"ד דא"ב כגון שהדליק בגחלת שאינה שלו" האם זוהי רק ה"א?
המהרש"ל הביא גירסא ברש"י דלמסקנה באמת אין יותר נ"מ, אלא רק תשלומי ד" ויבואר לקמן. אבל השטמ"ק, המהדו"ב והפנ"י נקטו דזוהי נ"מ גם למסקנה, ו"קס"ד"- דס"ד דרק בגחלת שאינה שלו יש נ"מ, ולמסקנה גם בגחלת שלו יש נ"מ, כלומר ס"ד דרק זו הנ"מ, קמ"ל דיש עוד. וכך מפורש ברש"י שלפנינו.
מהלך הסוגיא
הכלב– במשנה מפורש דחייב על החררה נ"ש ועל הגדיש ח"נ. ובשלמא לריו"ח חיצי דכלב נינהו, ופרש"י ח"נ מדין צרורות או מדין משונה. אבל לר"ל קשיא, דצריך להיות פטור על הגדיש, "האי לאו ממונו דבעל גחלת הוא", ולרש"י כפשוטו, ולתוס" היה קשה, ונאלץ להסביר דאין הדלקת אדם, ועל הדלקת כלב פטור לר"ל. ותרצה הגמרא "באדייה אדויי" דעל מקום גחלת משלם ח"נ, וריו"ח מעמיד באנחה אנוחי, ועל הגדיש ח"נ. והעיר תוס" דריו"ח לא יכול להעמיד באדייה אדויי, דא"כ הוי כח כוחו בגדיש, והגמרא הסתפקה בכך לגבי סומכוס, ולמד תוס" דהספק הוא גם לרבנן. וראה בהגהות הגר"א דהרא"ש והרמב"ם פליגי על תוס", אך משני צדדים דהרא"ש סבר דלרבנן ודאי חייב והרמב"ם סבר דפטור (ועיין בסוגיית צרורות ואכמ"ל).
רש"י ותוס" למדו אדייה אדויי כזריקה והוי כוחו וצרורות. אבל הר"ח למד אחרת: "לא הגביה החררה אלא בדרך דידוי הובאה אל הגדיש, ולא יצתה גחלת מחזקת בעליה … שאינו ממון בעל הכלב, שהרי לא עקר והניח" ועל מקום חררה ח"נ, דהוי מעשה בידיים משונה. ובריו"ח העמיד אפילו באנחה אנוחי, והכלב שהגביה יקנה, ולכן על החררה ומקום גחלת נ"ש, ועל הגדיש ח"נ מדין משונה.
חזינן, דלמד כרש"י דבעינן גחלת של בעלים, אך צ"ע מתרי אנפי, חדא דמה שייך קנין ע"י בהמתו? וכי הבהמה קונה את הגחלת להיות אש של הבעלים?! פשיטא שאין לבהמה שום יכולת קנינית. ואולי צריך לדייק בלשון ר"ח דהעיקר שלא יצא מרשות בעל גחלת וצ"ע. וע"ק דאם כלב קונה גחלת, לק"מ על ר"ל דהוי ממונו של בעל כלב וגם לר"ל חייב.
הגמל– במשנה מפורש דאם הניח נרו בפנים בעל גמל חייב, ואם הניח נרו בחוץ חנווני חייב. והקשתה הגמרא לר"ל, כיצד יתחייב בעל גמל הרי אי"ז ממונו, ולכן העמידה במסכסכת, כלומר הכל נחשב כמקום גחלת, שהגמל הדליק את כל הבירה בעצמו.
ויש לדון כמה יתחייב בעל הגמל? ברש"י היה נראה פשוט דחייב ח"נ מדין צרורות או משונה, וכך פסק הטור בסימן ת"י. אבל הקשו דא"כ המשנה איננה סימטרית, דבסיפא חנווני חייב נ"ש, וא"כ ברישא נמי צ"ל נ"ש? והפנ"י רצה לחדש ע"פ דברי הרא"ש בסוגיית דליל, דאם הדליל של הבעלים אין ח"נ אלא נ"ש, וה"נ כיון שהפשתן של הבעלים יהיה נ"ש (ועיי"ש דרש"י פליג על הרא"ש בהכי ). והנחל"ד נקט שיהיה נ"ש כיון שהפשתן של בעל הגמל ונעשה ממונו, והגרש"ש הקשה על הפנ"י, דאם פשתן של הבעלים יוצר אש ממונו, לק"מ על ר"ל.
למסקנה, הגמרא העמידה לר"ל בעמדה להטיל מימיה, ולמדו רש"י ותוס", דאע"פ שמסכסכת, אין חיוב על בעל גמל, שהרי אנוס הוא. אבל הר"ח למד דלמסקנה הדרינן מאוקימתת מסכסכת "ודמי כמאן דאפיק תורא דמינטר ואזיק דחייב מאן דאפקיה" (ויש שמחקו את הגירסא בר"ח אך הנחל"ד קיים אותה). ולפי"ז למסקנה לא בעינן מסכסכת ולק"מ אר"ל, ויתכן שגם ריו"ח יעמיד כך, והנחל"ד למד כך ברמב"ם. ואפשר לדמות זאת לאחד הביא את האור ואחד הביא את העצים. ויש לישב את הקושיא על הטור, דענין המשנה לומר מי החייב – הפושע, ולא גובה החיוב.
וצריך להתבונן בשיטת ריו"ח, דבשלמא רישא ניחא דבעל גמל חייב משום חיצי גמל, אבל בסיפא אמאי חנווני חייב, הרי אלו חיצי גמל? והשתא דלא אסקינן דריו"ח מודה לממונו, א"א לחייב את החנווני כלום, ובשלמא לתוס" שהחשיב את הכלב והחש"ו כרוח מצויה, יכל לחייב מדין חיצי חנווני אבל לרש"י קשיא? ויתכן דהמ"ל לטעמיך, ולמסקנת הגמרא לק"מ, דריו"ח מודה לממונו, ויתכן דהיא גופא הסיבה שהגמרא לא הקשתה עכשיו על ריו"ח, וסייעתא לדבר שרק לאחר המסקנה הגמרא שאלה על חיוב בעל הגחלת.
תוד"ה ואי– שיטת התוס" בדליל היא, שמי שקשר דליל לתרנגול, והתרנגול הזיק באדייה אדויי, חייב הקושר מחצה דשותפין הן בנזק, אבל רש"י סבר דרק בעל תרנגול חייב, דהוי מעשה התרנגול, דהזיק ע"י כוחו ולא בדרך של בור. תוס" לשטתו סובר שגם במסכסכת אין לפטור את החנווני מאחריות, ופשוט שחייב מחצה, וכל קושיית הגמרא "אמאי חייב"- אמאי חייב הכל לחייב רק פלגא, דכיון שהגמל הזיק בכוחו- מסכסכת, יש לפטור את החנווני מחצי זה, אבל הר"ח נקט בסתמא "אמאי חנווני חייב הגמל הזיק בידיים".
ובמבט ראשון נראה לקשר בין שיטת רש"י בדליל לדברי ר"ח אלו. אך הדברים אינם פשוטים, שהרי רש"י ביאר את קושיית הגמרא בכג. "ולחייב בעל גחלת"- בשותפות עם בעל הכלב, ולכאורה מוכח דלא סבר כר"ח, שהר"ח גם בכג. סתם דיתחייב בעל גחלת או בעל כלב ולא הזכיר שותפות כלל[9].
והיה נראה לחלק בין אש לדליל, דדליל בפנ"ע אינו מזיק, אלא תרנגול מזיק בעזרת הדליל, אבל לאש יש כח נזק מצד עצמה, שהאש שורפת אבל הכלב רק מקרב את הגחלת אל הגדיש, אבל הגדיש נשרף מכח גחלת ללא כח כלב בנזק, והיה נראה דרש"י יודה לתוס" באש, דבעל האש שותף בנזק ואין לפטור לגמרי את החנווני.
אך עדיין נראה לחלק, דגמל העמדנו במסכסכת, שיש כח גמל בנזק, אבל כלב שנטל חררה אין כח כלב בנזק, וראיה לדבר, שרש"י דיבר רק על הגדיש ולא הזכיר מקום גחלת דהוי כעין מסכסכת.
לכן נ"ל דכל היכא שיש כח גמל- כלב- תרנגול, רק בעל הבהמה חייב, ולפי"ז במסכסכת יסכים רש"י לר"ח, אבל על הגדיש שאין שם כח בהמה, יסבור רש"י שיש חיוב גם על בעל הממון. וכעי"ז כתב ר" ישעיה הובא בשטמ"ק כב: "הכא דפשע בעל גחלת נשליך עליו כל התשלומים, ולא דמי לתרנגול שעשה כל ההיזק בכוחו וה"נ גבי גמל … כיון דבמסכסכת אוקמינן לה".(וראה פנ"י דחילק בכיוון הזה).
מסקנת הסוגיא– רש"י שלפנינו ותוד"ה חיציו, למדו שהגמרא לא שינתה את ההבנה במהות, אלא רק הוסיפה נדבך נוסף בריו"ח, דס"ד דחיציו חולק על ממונו לחלוטין, ולמסקנה הוא סובר גם חיציו וגם ממונו היכא דכלו לו חיציו, וכל הנ"מ שהובאו במהלך הסוגיא נכונות למסקנה.
אבל במהרש"ל הובאה גירסא אחרת ברש"י: "דתרוייהו לא מחייבי אלא בגחלת שלו" (וכבר הובא כעי"ז בשטמ"ק). ולפי"ז למסקנה אין יותר נ"מ מכל הברייתות לעיל כלב, גמל וכו", ושאלת הגמרא מאי בינייהו- כפשוטה, דלא נותרו נ"מ נוספות, דריו"ח מודה דבעינן אש של ממונו, ואם איננה ממונו לא יועיל חיציו.
וביאור הדבר נראה דכדי ליחס את האש לבעלים, סובר ריו"ח דבעינן שהאש תצא מגחלת שלו, ואל"ה אין מספיק קשר בין האש לבעלים, וכל מחלוקת ריו"ח ור"ל היא, האם היחוס הזה יכול להגיע לרמה של אש חיציו ויחשב כוחו ממש, או רק רמה של ממונו, אך גם ריו"ח מוכרח לתנאי הבסיסי- אש ממונו. ולפ"ז למסקנה יאלץ ריו"ח להעמיד את המשניות כר"ל, שהרי עסקינן באש שאינה שלו- מסכסכת ומקום גחלת ומצית בגופו של עבד וכו". ואולי אפשר להוכיח דזוהי הגירסא הנכונה ברש"י מרד"ה משום ס: דנקט נ"מ רק לענין חיוב ד" דברים.
וביש"ש הקשה על גירסא זו, דאם מסקנת הסוגיא הופכת את הסוגיא על פיה, מדוע הובא רבא שמסייע לריו"ח לפני המהפך, דהיה לש"ס להביאו לאחר התפיסה האמיתית? ועוד קשיא לי דרש"י נקט דריו"ח ור"ל נחלקו לשטתם בחש"ו, והגמרא בט: ובנט: נשארה עם מחלוקת זו למסקנה, ומוכח דריו"ח לא חזר בו [10]. וע"ק דהסוגיא במג: הביאה את המשנה של קלב"מ בעבד, ותרצה דיש קלב"מ בהצית בגופו של עבד, ולפי"ד המהרש"ל, העמדה זו נכונה גם לריו"ח, אבל רש"י נקט דהסוגיא שם רק למ"ד ממונו אבל למ"ד חיציו לק"מ, ובעצם קשה כבר בסוגיין, שיש נ"מ בין חיציו לממונו לענין טמון היכא דלא כלו לו חיציו, וא"כ בכל אופן, השאלה מאי בינייהו אינה כפשוטה [11].
שיטת הגר"א[12]:הגר"א הקשה מספר קושיות: א.הרמב"ם לא חילק בטמון בין חיציו לכלו לו חיציו כפשט הסוגיא. ב.הפסוק שפטר טמון –"קמה" הוא אותו פסוק שהגדיר חיציו –"המבעיר", ומשמע דקאי אהדדי דגם מבעיר פטור מטמון. ג.שאלת הגמרא איננה מדוע פטור מטמון הרי הוי חיציו- אדם המזיק, אלא "טמון היכי משכחת לה". ד. "מאי בייניהו" משמעותו שאין עוד נ"מ והגמרא חוזרת בה (קושיית רש"י ותוס""). והאחרונים הוסיפו להקשות, מדוע רבא הביא את הפסוקים באמצע הסוגיא, לא בראש ולא בסוף?. וע"ק מדוע רבא מקשה רק לאביי ולא בסתמא?.
וחידש הגר"א:"השתא דקאמר אלא למאן חוזר ממ"ש תחלה כגון שנפלה ולכן קאמר "אלא" ור"ל דמה שחייבה תורה על חיציו דאש מה שלא גדר אח"כ ".
והסביר הרב חיים כץ שליט"א דבתחילה הגמרא למדה את מחלוקת ריו"ח ור"ל כמחל" בסברא בלי פסוקים, וא"כ נחלקו בתפיסת אש בעצם, ולכן הגמ" שאלה במה נח" מסברא דריו"ח לאו מקרא קדריש, רבא בא לחדש מהלך אחר, דכל המחל" איננה בסברא אלא רק בפסוקים,ולכן היא רק בדיני תשלומין –"ישלם המבעיר",ולא בהגדרה אמיתית מהי אש. רבא מקשה לאביי, אי לא ס"ל כוותי, אלא אש היא באמת חיציו –אדם המזיק, א"כ כיצד תתישב הגמ" בסא: דמדליק בתוך שלו פטור מטמון, הרי הוי אדם המזיק? "אי הוה כזורק חץ על של חבירו, א"כ לעולם הוא מדליק בתוך של חבירו" וזה הפשט ב"היכי משכחת לה"- מדליק בתוך שלו, דלעולם מדליק בתוך של חברו, ולא קשיא "היכי פטרה תורה" כתוס"". ותרצה הגמ" דנפל גדר והוי כשור שלא שמרו, והקשה א"כ על גלוי נמי יפטר דכלו לו חיציו, ולכן רבא דוחה את הבנת אביי- התפיסה הראשונה בסוגיא, ומכריח את ההבנה החדשה שנחלקו רק בפסוקים, וגזה"כ מקומית לענין תשלומין, דבאמת אי"ז חיציו אלא רק ממונו –פשיעה בשמירה, ולכן הנ"מ היחידה היא ד" דברים.
סיכום:
שיטת תוס":
אשו משום חיציו– יסוד הסוגיא בגלל שהרוח פועלת, ואי"ז מעשה האדם, וקמ"ל "המבעיר" דכוחות הטבע מיוחסים אל המתחיל (כר"ן בסנהדרין). וזהו גילוי מילתא לכל התורה- רציחה ושחיטה. ולפי"ז אש היא מעשה נזק, וחייב על אש בהמתו כמו על שו"ר ויהיה פטור טמון. יש לדון האם בעינן מעשה הדלקה או סגי בפשיעה.
אשו משום ממונו– ר"ל חלק בדרשת הפסוק וסבר "המבעיר"- למעט בהמה דאש היא יצירת מזיק כמו בור.
ממונו- לאו דווקא אלא מעשה הדלקה. לפנ"י החיוב משום שמירה ולתור"פ ילפינן מבור.יתכן נ"מ מכך האם צריך ליצור מזיק לבד כבור או אפילו יצירה עם רוח.
שיטת רש"י:
אשו משום חיציו– עסקינן באש המתפשטת מאליה וא"צ ברוח, והוי כוחו ממש (כגר"ח וכמהרש"א ). ויסוד הדיון- כיצד להתיחס לאש? כתהליך מנותק ומחולק, או כיחידה אחת ארוכה (פנ"י). ריו"ח סבר דהכל מונח במעשה ההדלקה בין של אדם ובין של בהמה, ונחשב אדם המזיק וצרורות הבהמה (צרורות דרגל?) ואולי יהיה חיוב על טמון.לפי"ז חיציו יתכנו רק כשלא פסק כוחו ולא ע"י כלב,גמל,חש"ו, אסו"מ וכדו" (כרא"ה בנו.)
אשו משום ממונו– ר"ל סבר שבערה היא תהליך מנותק.
כשורו: מדליק בתוך שלו וחייב משום שפשע ולא שמר, ובעינן ממונו ממש- אש המיוחסת אליו, שיצאה מגחלתו או שאשו מטיילת ושורפת. כבורו: מדליק בתוך של חבירו, מזיק בידיים וא"צ בממונו ואפילו הפקיר.
מסקנת הסוגיא בחיציו:
רש"י שלפנינו:ריו"ח סבר שיש גם חיציו וגם ממונו תלוי אם כלו חיציו או לא.חיציו או ממונו.
מהרש"ל:ריו"ח מודה שצריך ממונו כדי שיהיה חיוב חיציו. חיציו בתנאי שגם ממונו.
הגר"א:ריו"ח מודה דהוי ממונו בלבד, אלא שחייב עליו תשלומין כמו חיציו –ד" דברים.
חיוב מיתה ע"י חיציו:
תוס":אפילו באסו"מ ואפילו בשחיטה.
הרא"ה (רש"י): רק אם לא פסק כוחו, אבל רוח מצויה של אסו"מ אינו רוצח.
הגר"א (ר"ן בסנהדרין): לעולם אין חיוב מיתה ע"י אש חיציו, דאי"ז חיציו ממש אלא רק תשלומי ד" דברים.
[1]וז"ל החזו"א בגליון על חידושי הגר"ח על הרמב"ם: "אינו מובן איזה כח דוחף של האדם איכא באש, והלא הרוח מוליכתו ואין ביד האדם לשלוט ברוח..".
[2]ועיין בגרנ"ט ובתורת הלוי על סוגיית "מסרו לחש"ו" מדוע התורה מיעטה בשמירת אש.
[3]אך עיין בחזו"א שלמד אחרת דהקשה דאי עסקינן כמ"ד חיציו ממש א"כ א"צ צד שווה של אש ובור אלא הוי כעושה בור בידיים, דכמו ששחיטה ע"י רוח לא נחשבת אש, אלא למדנו גילוי מילתא לכל התורה, דהרוח היא האדם, ולכן נקט דחיציו לאו דווקא אלא אפילו למ"ד ממונו למדנו יסוד של ייחוס בין המבעיר אל האש ע"י הרוח (וכ"כ האמר"מ כט, כא). ומרה"י הגר"י שפירא שליט"א הסביר שבגלל קושיית החזו"א, הרי"ף השמיט את דין אסו"מ, דאי"ז צד השווה אלא בור רגיל. אך נלע"ד דלק"מ דאין לדקדק כ"כ בלשון הצד השווה, וראה מחלוקת הרא"ש והגדולים דאלו רק פירכות ולא יותר.ואכמ"ל
[4]והקשו בבית המדרש דאם סגי בפשיעה א"כ בנפל הכותל והיה יכול לגדור,מדוע נחשב ממונו, שיחשב חיציו משום פשיעת חוסר הגדירה ? ונראה לומר ע"פ תוד"ה חיציו כב: דרק על רוח מצויה ממש נחשב חיציו, וחוסר גדירה אי"ז פשיעה ברמת רוח מצויה וזהו חידוד ההבנה בדברי תוס" שמחייב על פשיעה וכעי"ז כתב האמר"מ כט,כה.
[5]וראה עוד בענין זה בחבורה "כח אחר מעורב בו".
[6]ועדיין צ"ע דלרש"י, לא מצינו צרורות אלא רק ברגל, ואולי היא גופא דיחשב צרורות דרגל, ואין פטור טמון!. וראה באריכות בחבורה בענין "צרורות", ודו"ק.
[7]וראה סא: רד"ה בתוך, סב. רד"ה מאי.
[8]ונראה לבאר דהפנ"י לשטתו בביאור ספק הגמרא, האם האש היא כח אחד או כח כח כח … דלכאורה צריך לשאול, הרי אין צרורות באדם, ולעולם הוי כוחו? אלא צ"ל כמו שיסדנו בסוגיית צרורות, דרש"י למד שכוחו כגופו תלוי בכוונה, אדם שיש לו דעת גם כוחו מיוחס אליו, אבל בהמה שאין לה דעת, כוחה מנותק ממנה, והכא באש נחלקו ריו"ח ור"ל כיצד יש להתיחס לתהליך זה באופן סתמי, כמונח במעשה המדליק, או כמנותק ממנו. אבל כשיש כוונה להזיק ודאי נחשב מעשה המדליק, כמו בהמה שמתכוונת להזיק בצרורות, שאי"ז צרורות אלא קרן גמורה. וראה חידושי ר אריה לייב סימן סז, ותוס" דפליג על רש"י בצרורות, פליג נמי בסוגיין, ולא יחלק בין מדליק בתוך שלו למדליק בתוך של חבירו שמתכוין להזיק, וא"ש היטב.
[9]וראה שם ראב"ד ותורי"ד.
[10]ויתכן דאה"נ ורש"י בט: מסביר אחרת לפי המסקנה, ועיי"ש היטב בלשונו.
[11]ואע"פ שמסברא גם לפי גירסת המהרש"ל נ"מ אלו ישארו, ורק בכלב וגמל ריו"ח מודה לר"ל, דעסקינן באש של אחר, אך שאלת הגמרא מאי בינייהו לא תהיה כפשוטה. ובגוף דברי המהרש"ל לא הוזכרו אלא כלב וגמל.
[12]הובאו דבריו על הרמב"ם נזק"מ יד. טו.