סוגית עבד ואמה
מסביר ר" יהודה בגמ" דף ג: שלשמואל שתנא שור לקרנו, "לא ראי" של המשנה מתפרש כך: "לא ראי הקרן שאין הנאה להיזקו כראי השן שיש הנאה להזיקה, ולא ראי השן שאין כוונתו להזיק כראי הקרן שכוונתו להזיק". כלומר כמו שמבואר בתוס" דף ב. "לא הרי" שהחמור כתוב ראשון אי אפשר ללמוד את שן מקרן וקרן משן.
ולכאורה לא מובנת ההו"א של הגמ", שהרי עד עכשיו דיברה הגמ" על תכונות החיוב שיש באב, שכמה שיותר יוגדר כממוני המזיק, תחת אחריותי, יותר ברור שתהיה חייב עליו. וכוונה להזיק והנאה להיזקו הן תכונות שמגדירות אותו כמזיק, ולכן יוגדר כאב שחייבים עליו.
לכן הגמ" ישר מזדעקת ואומרת להיפך שק"ו שתכונות אלה יחייבו אותו.
אבל צריך ביאור ההו"א של הגמ"!! ובעקבות זאת המסקנה.
אמנם התוס" ד"ה "לא ראי" כותב שהו"א הייתה מצד זה, שאם התכונה מגדירה את האב כ"כ מזיק עד כדי כך שאי אפשר לשמור עליו, הבעלים יהיה פטור, אבל אב שלא כ"כ מזיק- שבקל יכול לשומרו אז הבעלים יהיה חייב.
כלומר מבואר בתוס" שהה"א היא, שהמחייב באב זה השמירה [1].
אמנם עדיין צריך ביאור מה הו"א שאם איני יכול לשמור שאהיה פטור? אז מה אם הוא אנוס? – שיתאמץ!! ואם לא- שלא יחזיק כזה "מזיק"!!
הגמ" ביט: לגבי פטור שן ורגל ברה"ר אומרת שאם כשכוש בזנבה הוא נזק שאורחיה אין לחייב בו כיוון שאי אפשר לדרוש ממנו שיאחזנה בזנבה ויילך, ומבאר הרשב"א שם, שמשמעות דרישה זו היא או שבהמתו כלל לא תהיה ברה"ר, או שישמור עליה תמיד, ואת זה לא הגיוני שהתורה תחייב. כלומר, חיוב התורה בנזקי ממון כיוון שהוא חידוש לחייב בניזקין לפי התוס" בקידושין יג: ד"ה מלווה הכתובה בתורה", לא חייבו במקום כזה שמפקיע את בעלות האדם – שייאלץ להיפטר מממונו. ובמקרה כזה האחריות על ה"ניזק" להישמר, או יותר נכון אין אחריות למזיק.
ממילא זאת כוונת התוס" אצלנו – שלא ניתן לחייב את הבעלים בשמירה במקרה כזה, מחמת הקושי להשתלט על דחף כזה כמו כוונה להזיק או הנאה.
לפי זה צריך להבין, אם סברת ההו"א כ"כ ברורה אז מה הקמ"ל?:
– עוברים בקמ"ל להגדרת האב כממוני המזיק, החיוב הוא בגלל ממוני וכ"כ שיותר יוגדר כמזיק ברשותי אהיה חייב, ולכן כוונה להזיק והנאה להיזיקו הן סיבות חיוב.
ולגבי סברת ההו"א של תוספות – משיבה הגמרא ששמירה זה רק סיבת פטור, ואונסא כמאן דעביד לא אמרינן, ועוד שיש לדקדק בתוס" שאומר שזה רק "כעין אונס" [2].
קשה על הסבר זה – בלשונו של המהר"י לא מוזכר כלל השינוי ביחס לעיקר סיבת החיוב, וכן בלשון הגמרא.
מהלך שלישי– לפי הראשונים שמסבירים שתכונת הקרן זה ה"משונה"[3], היוצא מאורח החיים הנורמלי שלה.
הראב"ד מסביר לפי הבנה זו – שלפי זה מובנת מאוד ההו"א שלא נלמד קרן משן כי קרן היא משונה – היא לא במהות השור,לכן זה לא נחשב כנזק שנעשה באחריותי כי זה לא בממוני. והגמ" במסקנא עוברת לדבר על קרן מועדת שהיא כן אורחיה (לפחות לפי תוס" – עיין נחל"ד ה:) ויש בה עוד תכונה של כוונה להזיק בניגוד לשאר האבות.
מהלך רביעי– לפי המהר"י בשטמ"ק הו"א "קאי הבעלים כלומר הבעלים לא יכול לשמור על דחף כזה – כמו התוס" אצלנו, קמ"ל "קאי הבהמה" כלומר תסתכל על הבהמה ומצד הבהמה כוונתה להזיק – כלומר מעיד על שינוי, יציאה מאורח החיים הרגיל לכן אפשר לחייב את הבעלים על כך כיוון שזה לא חיוב תמידי ואפשר לדרוש מהם פעם ב.. שישמרו מעולה.
חיוב האדון בנזקי עבדו
אומרת המשנה ב"ידים" פרק ד" משנה ז" שמתלוננים "הצדוקים" שיש לחייב את הבעלים על נזקי עבדו ואמתו מק"ו משור, וכן בגמרתנו שלולא הטעם של "שמא יקניטנו" הבעלים היה חייב.
ואכן ב"מאירי" מבואר שמדין תורה עבד ואמה חייבים ורק מתקנ"ח פטרו.
אולם קשה שהרי עבד שונה מבע"ח כיוון שהוא בן דעת וממילא מסתבר שהוא ברשות עצמו ורבינו יונה בשטמ"ק אכן מקשה ואומר שבשוגג היה צריך לפטור את הבעלים כיוון שהעבדים בני דעת וצריכים לשמור עצמם אולם אם הזיקו במזיד הבעלים יתחייב כדי שישמור עליהם וכפי שקנסה התורה בקרן שלשלם חצי כדי שישמרו יותר אע"פ שבחזקת שימור קיימי.
והגרנ"ט בסימן קי"ב אכן מקשה מדוע לא יפטר הבעלים מדין "שומר שמסר לשומר" שהרי כאילו מסר אותם לשומר – לעצמם, וכן מקשה ה"בעל משנה אחרונה"[4], שהרי אי אפשר לשמרם בכל מקום שהולכים.
לכן יש לבאר שהחיוב של בעלים על עבדו זה מדין "ממונו" – נכסיו או כחלק מזכויות חובות שיש בין העבד לאדון או מדין זה שהאדון לקח את הממון של העבד (כל מה שקנה עבד קנה רבו) לכן אתה גם חייב על חיוביו של העבד.
הרמב"ם בהלכות גניבה פרק א" הלכה ט"כותב "העבד שגנב פטור מן הכפל ובעליו פטורין שאין אדם חייב על נזקי עבדיו אע"פ שהן ממונו מפני שיש בהן דעת ואינו יכול לשמרן שמא יכעיסנו רבו ילך וידליק גדיש..". ומבואר בדברי הרמב"ם שגם על גניבה היה ראוי לחייב את האדון לולא הטעם שמא יקניטנו. לכאורה לא מובן, שהרי גם אם האדון היה חייב על נזקי עבדו, מדין ממונו המזיק, מניין לחייב בגניבה, אין מקור לממונו הגונב??!!
הגר"ח על הרמב"ם הלכות גזילה ואבדה פרק ט" הלכה א"אומר שמוכח מדברי הרמב"ם שכל גזלן הוא גם מזיק, שחיסר את הגזילה מבעליה. ואמנם כאשר הגזילה בעין הוא חייב מדין גזלן, ובתביעה של "ממוני גבך", אולם כאשר אינה בעין הוא חייב גם על החסרון. ולכן אומר הרמב"ם שהיא ראוי לחייב על תשלום גניבה. אמנם קשה מדוע היה ראוי לחייב את האדון את הקנס של כפל, והרי הקנס וודאי לא על נזיקין אלא רק על עצם הגניבה. יש שרצו לדחוק ולומר שהמשך שדברי הרמב"ם שכתב שהבעלים פטורים לא קאי על כפל אלא על הקרן, שהרי על הכפל ברור שפטור, אבל מפשטות לשון הרמב"ם לא משמע כך, אלא שמסביר הגר"ח בחידושים בסימן ז" שכיוון שהאדון חייב על מעשה הגניבה מחמת הצד נזיקין שבו, ממילא יש לחייבו גם בכפל, כלומר מצד המזיק שבו מגלגלים עליו את כל החיובים [5].
אבל הגרנ"ט בקי"ב מבאר שחיוב עבד ואמה הוא מצד שהאדון חייב לשאת בחיובים שלהם, כיוון שהם ממונו. כלומר, מה שהעבד עושה כאילו האדון עשה בעצמו. את זה למד הרמב"ם מפרשת נזקי ממון שבתורה שחובי ממונו הם חיובים שלו עצמו, כאילו הוא עשה!.
לפי זה יש אולי לתרץ את רש"י שאומר שהראיה מהמשנה בדף פז. מעבד ואשה ומקשים עליו בתוס" דהו"ל לגמ" למינקט עבד ואשה, ומבאר המהר"ם שלמה הראיה לא משמה? –שהרי שם לא מוכח שהאדון פטור, אלא שם מדובר על פטור העבד!.
אלא שיש לתרץ שרש"י סובר שמשם מוכח שהחיוב מוטל על העבד והאשה, שלמרות שהעבד הוא ממון האדון, בכל זאת החיובים נופלים על העבד, אלא שלא ניתן לגבות ממנו את הממון כל עוד הוא תחת בעליו מסיבה כלשהי. לכן רוצה הגמ" אצלנו ללמוד משם גם לגבי שן וקרן, שמעשה הבהמה אינם באחריות הבעלים אע"פ שהם ממונו.
הפנ"ימסביר שרש"י לא גרס שהגמ" הביאה את המשנה בידים כי האמוראים לא ידעו משניות של טהרות.
ברמב"םמשמע ש"שמא יקניטנו רבו" הוא סימן לזה שקשה לשמור או שהבעלים לא אמור לשמור כי העבד עצמו בן דעת.
[1]ראה באריכות בחבורה "סיבת החיוב בנזקי ממון".
[2]ראה הגר"ח מטעלז בחידושים לבב"ק סימן א" עמ" י"ד .
[3]ראה באריכות בחבורה "קרן".
[4]מובא בקהתי על המשנה בידים.
[5]וצריך עיון, וכך מעירים בהארות שלמטה בספרו "שתירוצו עמוק וצריך תלמוד".
