סודה של תורה
ב"ספר היכלות" (פרק כח) מבואר שבתקופה זו של בית שני ניתנה לישראל לא רק התורה שבעל פה הנגלית, אלא גם סודה של תורה, וכפי שאומר הקדוש ברוך הוא: "אני יודע מה אתם מבקשים, ולבי הכיר מה אתם מתאוים, תורה מרובה אתם מבקשים, ולהמון רזיי אתם מחמדין". ואכן מבוקשם ניתן להם, וכפי שממשיך ואומר הקדוש ברוך הוא (פרק כט): "רז יצא מבית גנזיי, וסתר ערמה מאוצרותי, לעם אהוב אני מגלה עליו, לזרע נאמן אני מלמד אותו, להם גנוז מימות עולם, ומימי בראשית להם מתוקן, ולא עלתה על לבי ליתנו לכל הדורות הללו מימות משה ועד עכשיו, לדור זה היה שמור". לאחר ביטול הנבואה וחתימת כתבי הקודש, החל סודה של תורה להתגלות בתורה שבעל פה. זו הייתה תפארתה של התורה. תפארתה של תורה היא התגלות תושב"ע בארץ ישראל. ודבר זה התאפשר בשל עצמאותם של ישראל בתקופה זו.
ב"על הנסים" אנו אומרים: "ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה". "פורקן" הרי הוא שחרור ועצמאות. ואכן יש חשיבות להזכרת עצמאותם של ישראל ב"על הנסים", שכן רק בשלה התאפשר גילויה של התורה שבעל פה במלוא תפארתה. הגמרא בסנהדרין (צז, ב) אומרת שמלכות ראשונה, דהיינו מלכותם של בית חשמונאי, הייתה שבעים שנה, ומלכות שנייה, דהיינו מלכותו של הורדוס, הייתה חמישים ושתים שנה. ולכאורה תמוה הדבר, שכן מלכותם נמשכה יותר ממאתיים שנה, וכפי שכותב הרמב"ם בתחילת הלכות חנוכה (פרק ג, א) ש"חזרה מלכות ישראל יתר על מאתיים שנה עד החורבן השני". אלא מסביר רש"י (שם, בד"ה עוד אחת), ש"אע"ג דאמרינן ב"סדר עולם" דמלכות בית חשמונאי מאה ושלש ומלכות הורדוס מאה ושלש, עיקר כבודם ופארם שלא שלטה בהם אומה לא נתקיים כל כך". רש"י מבאר שתפארתה של מלכות חשמונאי הייתה רק במשך שבעים שנה, מכיוון שרק בתקופה זו הם לא היו משועבדים לשעבודה של רומי. [כעין זה ניתן לומר שמה שנאמר בבגדי אהרן "לכבוד ולתפארת" ר"ל שהכהן הגדול יהיה עצמאי ולא יהיה כפוף לאחרים]. וכך הוא גם לגבי תפארתה של תורה. גם תפארתה של תורה תלויה בשחרור ובעצמאות, ורק כשיש עצמאות, ושחרור מהגויים, יש גם עצמאות רוחנית, והתורה יכולה לגדול ולהגיע לשיא תפארתה, בגילוי סודה של תורה.
