סיבת החיוב בנזקי ממון
חלק ראשון- פשיעהממונו המזיק
השאלה: כיצד חייבה תורה את האדם על נזקי בהמתו- ממונו, לכאורה גרע מגרמא שפטור?
[1]דרך א:ממונו המזיק- התורה חייבה את האדם על כך שממונו הזיק, כל החסרון בגרמא הוא שאין קשר בין האדם לנזק, כשממונו מזיק כביכול רואים את הבעלים בנזק והנזק קשור ומיוחס אליו ולכן חייב. היסוד הוא חיוב והתורה חידשה שמירה כפטור מתשלומין. דרך זו מיוחסת בד"כ לרמב"ם.
דרך ב:פשיעה בשמירה- התורה הטילה על האדם חיוב לשמור על ממונו שלא יזיק את הזולת, אם עבר עליו ופשע בשמירה יהיה חייב. כלומר אה"נ דהנזק הוא בגרמא אבל החיוב הוא על פשיעת האדם. דרך זו מיוחסת בד"כ לתוספות.(ראה נו: תוד"ה "פשיטא").
1.מקור: האם חיוב התשלומין נובע מחיוב השמירה,(ראה ר"ח בטו. ור"י מיגש על המשנה, שלמדו את "ולא ישמרנו" כחיוב שמירה יסודי ולא כפטור מתשלומין). או שהחיוב הוא על עצם הנזק, והשמירה היא רק פתח מילוט להפטר על ידו מהתשלומין[2].
2.הגירסא במשנה: הרא"ש והרי"ף גרסו "ממונך ושמירתן עליך", אבל התוד"ה "ממונך" ג: ,"אדם" ד. לא גרסו ממונך וכן היא דעת התוס" בבור ובאש.(ראה כב. תוד"ה "אשו משום ממונו" דלא בעינן ממונו אלא פשיעה בלבד ופליג ארש"י שם דהזקיק ממונו ממש).
3.לשון הרמב"ם: נזקי ממון א.א.:"כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם". אבל הטור השמיט לשון זו.
4.רש"י ט: הביא שתי לישנות על "הכשרתי מקצת נזקו", ל"ק:"זימנתי אותו היזק שלא שמרתיו יפה" משמע כצד של פשיעה בשמירה. ל"ב:"עלי להכשיר ולתקן את נזקו כלומר אני חייב לשלם".
(ראה שטמ"ק ג: בשם מהר"י כץ על הה"א והמסקנה בסוגיית עבד ואמה, ועוד ראה בדברי "המשנה אחרונה" על המשנה בידיים ד.ז.שביאר בדרכים אלו את הק"ו של הצדוקים,הובאו דבריו בקהתי).
נפקא מינות:
1.על מי להביא ראיה: אם המצב הבסיסי הוא הוא חיוב כצד של ממונו המזיק, על המזיק להוכיח ששמר כראוי כדי להפטר, (חזו"א ז,ז)[3]. אך אם היסוד הוא פטור ורק הפשיעה מחייבת, על הניזק להביא ראיה שהמזיק פשע, (פנ"י נו:).
2.קשר בין הפשיעה לאונס: שיטת התוד"ה "ושכיחי" בנב: שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב רק אם יש קשר בין הפשיעה לאונס, אבל בשיטת הרמב"ם הוכיח מרה"י שהרמב"ם חילק בין שומרים שצריך קשר לבין נזיקין שחייב תמיד. והסברא היא דהרמב"ם לשטתו שהמצב הבסיסי הוא חיוב, ושמירה היא טענת פטור, ואם כבר פשע אין לו שום טענת פטור אע"פ שהאונס מנותק מן הפשיעה.
3.אדם באונס גמור: שיטת תוד"ה "ושמואל" כז: היא שאדם באונס כעין גניבה פטור, אבל הרמב"ן בב"מ פב. ובמלחמות בסוגיית קדרין לא. סבר שאדם מועד לעולם וחייב אפילו באונס גמור.(וכך נקטו אבן האזל ועוד בשיטת הרמב"ם). ונראה לשטתם דאי יסוד החיוב הוא הפשיעה הכא אנוס ופטור, וכל החידוש שאדם מועד לעולם, הוא להעלות את רמת האונס, אבל באונס גמור גם אדם פטור. אבל אם יסוד החיוב הוא ממונו המזיק, התורה נתנה פטור ע"י שמירה רק בממונו אך גופו שמזיק חייב לעולם, שהיסוד הוא חיוב ואין פטור.
4.חיוב שומרין: האם השומר נעשה הבעלים ובעל הממון פטור לגמרי, כדמשמע בתוד"ה "פשיטא" נו: . או שהבעלים חייב בגלל שממונו הזיק, אלא שהשומר משלם בגלל התחייבותו לבעלים, וכעין שעבודא דר" נתן. נ"מ אם אין לשומר מה לשלם , האם חוזר לבעלים, דממונם הזיק, אבל לא פשעו בשום דבר.
(ובענין זה ראה באריכות בחידושי הגר"ח על הרמב"ם נזק"מ ד.יא. בסופו).
5.מעשה או ממון: נחלקו רש"י ותוס" בסוגיית דליל יט: האם צריך לקנות את הדליל ע"י הגבהה או דסגי במעשה הקשירה כדי להתחייב (תוד"ה קשרו). וכעי"ז נחלקו באש ממונו בסוגיא בכב. האם צריך לקנות את הגחלת או סגי במעשה ההדלקה (תוד"ה אשו).
קשיים בהבנה זו :
קושייה על דרך א: בסוגיית עבד ואמה ג: מוכח מפיה"מ של הרמב"ם במסכת ידים ד.ז. דהפטור הוא מדאורייתא, ולכאורה הוי ממונו המזיק למהדרין והיה צריך להתחייב?
קושייה על דרך ב:הגרש"ש הוכיח מהסוגיא ביג: נגח ואח"כ הפקיר או הקדיש פטור, דבעינן ממונו של הבעלים בזמו העמדה בדין, וקשה מאד על הצד של פשיעה, דסוף סוף הפשיעה היתה כבכל נזק רגיל, ומהי משמעות הבעלות הממונית לענין נזיקין?
הבנה מדויקת:
ונראה להוכיח את הדבר משיטת הרמב"ם בסוגיית הכותל והאילן שנפלו ו. דהסוגיא למדה שאם נתנו לו זמן לקוץ חייב מהצד השווה של בור ושור. והרמב"ם בנזק"מ יג. יט. נקט דבלי התראה פטור, מכיון שאין תחלת עשיתו לנזק אי"ז בור, וע"י ההתראה נוצר חיוב של שור ובור, ולכאורה מוכח דהפשיעה שלא סתר את הכותל היא המחייבת, שהרי עסקינן בכותל ואילן דאפקרינהו ואינן ממונו, א"כ מה למדנו משור? –את הפשיעה! וקשה על הסברינו ברמב"ם, שסיבת החיוב בשור משום ממונו ולא בגלל הפשיעה.
וראה בשיעורי הגר"ש רוזובסקי סימן ו" שנקט דפשיעה עומדת במקום תחלת עשייתו לנזק, והוי כמו "הכשרתי אתז נזקו" –בהתחלה ע"י תחלת עשייתו לנזק או ע"י פשיעה, שאם לא סתר כותלו פשע בהתראת בי"ד. ולפי"ד יסוד החיוב אינו ממונו המזיק אלא הכשר נזקו- פשיעה (כעין דברי רש"י על המשנה בט: "זימנתי את נזקו"), ור" נחום הפך את הצדדים בחקירה בגלל קושייה זו.
אך לענ"ד נראה דאין זו כוונת הרמב"ם, שהרי חלק על רש"י בבאור המשנה בט: , דרש"י נקט זימנתי נזקו כיון שלא שמרתי אבל הרמב"ם בפיה"מ כתב "שכל מה שיתחייב בשמירתן שלא יזיק לאדם,אותו הדבר מוכן הוא כי בכל עת שיזיק, ואפילו שלא מדעת בעליו, יתחייב בתשלומין כיון שלא שמרו".
ונ"ל כוונתו כדברינו, דדבר שחייבים בשמירתו יש לו דין "ממון המזיק", ויתחייב אפילו בלי דעתו אא"כ שמר ונפטר, דגם לפי הרמב"ם לא סגי בממון גרידא אלא בעינן ממון שיש עליו חיוב שמירה -ממון שיש לו "שם מזיק", והתראת הבי"ד לסתור את כותלו מחדשת חובת שמירה על הכותל, ונעשה "ממונו המזיק"[4].
אפשר לסייע ליסוד זה, דהתראה יוצרת חיוב שמירה, מדברי רש"י בנב. ד"ה שמואל "אפילו בא וראהו, פטור עד שיודיעוהו", והתם עסקינן בחיוב לשמור על הבור. וראה שם את דברי הרשב"א, ובהערה 237 את האור זרוע שגרס בדברי רש"י "עד שיודיעוהו ויתרו בו".
ובשיטת התוס" הקשו לי לאחר החבורה,דאם חדשה התורה חיוב שמירה, והפושע בו מתחייב בתשלומין, מדוע אין חיוב על גרמא של אדם? הרי בגרמא ודאי פשע ?
ונראה, דאע"פ שהתורה חייבה על פשיעה, אבל כל זה מוגבל לכך שהנזק יהיה ממשי ולא בגרמא, דפשוט וברור שאם פשע אך לא היה נזק- פטור, וגרמא הוא כאילו אין נזק, דזהו סוג נזק שא"א לתובעו[5].
חלק שני- גורםשותף
1. שני מזיקין: תוד"ה "וכי" יט: נקט שקושר הדליל ובעל התרנגול חייבים בשותפות, אבל רש"י סבר שבעל התרנגול חייב לבד. וכן פליגי במסכסכת כב. תוד"ה "ואי". ונראה דתוס" שסבר שהחיוב הוא על פשיעת הבעלים, התביעה היא על כל שותפות בהליך הנזק, אבל על הצד של ממונו המזיק, בעינן שממונו יהיה גורם הנזק, והתרנגול הוא המזיק.
2. תוד"ה "לשמואל" נ: התקשה מדוע נפל מקול הכרייה ונתקל בבור ונפל אחורי הבור- פטור, הרי בעל הבור עשה תקלה, ויתחייב כמו נתקל באבן? אבל הרמב"ן במלחמות נג. נקט דהכורה הוא הדוחף הראשון, והוא הגורם ולא בעל הבור. ואפשר להתבונן על הבור כשותף בתקלה אבל לא כגורם, ולכן לתוס" צריך להתחייב ולרמב"ן פטור.
3. מסר שורו לחש"ו: הסוגיא בט: ובכב:, עולה משיטת תוס" דהחיוב תלוי ברמת הפשיעה של המוסר ולא אכפת לן כלל שהחשו הזיק בעצמו , דתוס" עסק בברי הזיקא – עד כמה החש"ו עביד לנתוקי או לנטוריה. אבל רש"י פטר לריו"ח כפשט הגמרא :"צבתא דחרש קגרים" החש"ו הוא המזיק ואלין מתיחס הנזק ולא אל הבעלים.
4.מרבה בחבילה: בסוגיא בי: נקט תוד"ה "מאי קעביד" דאע"פ שיש בבערה כדי לשרוף הכל, המרבה חייב, ו"מאי קעביד" – יותר מהשאר ויתחייבו בשווה. אבל שיטת רש"י שאחרון פטור לגמרי, ונראה לשטתו דלא סגי בשותפות בנזק, צריך להיות הגורם לנזק, והכא, הכל כבר מוכן ואין למעשה המרבה משמעות.
[1]בחקירה יסודית זו דנו רבותינו האחרונים,ראה גרש"ש סימן א, אבן האזל א.א. יד, אג"מ חו"מ סימן צו, תורת הלוי ועוד.
[2]ראה אוצר מפרשי התלמוד הערה 27 בריש מסכתין, שהביאו את דברי רס"ג וז"ל "שלא נתחייב בתשלומין מפני שעשה פעולת השריפה אלא נתחייב מפני שלא פעל השמירה, ודומה לזה שאמרה התורה בשור "ולא ישמרנו"…שנתחייב בעל השור ובעל הבור מפני שלא פעל פעולת השמירה" והדברים מפורשים.
[3]וכן מוכח מהרמב"ן בכתובות ק: .
[4]וראה בחידושי הגר"ח על הש"ס (סטנסיל) על כותל ואילן דיתכן דזוהי כוונתו, אך לשונו לא זכינו להבין.
[5]והגרז"נ גולדברג שליט"א ר"ל, דבאמת סברת הפשיעה, היא סיבת החיוב של גרמי מדאורייתא! וגרמא גרע מכך.
והרב יורם מושקוביץ שליט"א ר"ל, דבאמת לכ"ע החיוב הוא על מזיקים "שתחתיו"- שמיוחסים אליו, והמחלוקת היא האם עיקר "התחתיו" דרך הבעלות הממונית או דרך הפשיעה. ועיין בדברי הגר"ש רוזובסקי שכבר צעד בדרך זו, ולפי"ז החקירה מצומצמת מאד, אך בדברי הרס"ג שהובאו לעיל משמע שהחקירה קיצונית יותר.
