לאחר חג החירות, המבטא את השחרור ממצרי מצרים ומכבליהם, מהבלי הזמן, יכולה הייתה להיווצר בקרבנו תחושה כי החומריות והגשמיות הנן מטרד, אשר טוב שלא נבראו משנבראו. מכות מצרים וקריעת ים סוף, המבטאים את שידוד מערכות הטבע והכנעתם בצורה "בוטה" לכאורה, עלולים להותיר בלבנו רושם שאין שום נקודה של אור בתוך מסכת הטבע והחומריות, בתוך חשכת העולם הזה, ושהאפשרות היחידה לעבוד את ד' היא רק בהיותינו בני חורין, כלומר, כשהחומר והטבע נכנעים ומתבטלים כלפינו, כפי שהיה ביציאת מצרים וקריעת ים סוף. טעות זו עלולה לגרום לאדם שנמצא במצב שיש למידות הרעות ולחומריות שליטה עליו, לחשוב כאילו עכשיו במצבו שלו אין לו אפשרות לעבוד את ד', וממילא הוא מתייאש, מאחר שרואה שזה זמן רב שהוא שקוע בתוך החומריות, ולדעתו המוטעית – זה זמן רב שאין לו אפשרות להתקרב לד'.
בשביל לשלול מחשבה מוטעית זאת נצטווינו תכף אחרי פסח לספור ספירת העומר, שעניינה ביטוי געגועינו וכיסופינו לקבלת התורה. געגוע שייך רק כאשר הדבר אליו נכספים מוסתר או מרוחק מאתנו. הסתרה והרחקה נובעת תמיד מחמת החומר המעיב וחוצץ בין האדם הכוסף לבין הדבר הנכסף. לענייננו, עיקר החומר המונע את קבלת התורה, הוא הזמן המפריד בינינו ליום מתן תורה (וכידוע, שהתהוות הזמן מחמת החומר), אשר בזכותו נוצרים בלבנו כיסופים ליום המיוחל. כיסופים אלו הם הכרחיים לקבלת התורה, כמו כל דבר שבקדושה, הטעון הכנה של ציפייה מצד האדם על מנת לקבלו ביתר שלמות (וכמאמר שלמה המע"ה "ולחם סתרים ינעם", כלומר (ע"ד הרמז): דבר שהיה נסתר ומרוחק מהאדם, כשהוא מגיע בסופו של דבר הוא נעים יותר ומושלם יותר מאשר אילו היה מגיע ללא שום עיכוב, וזה מחמת הכיסופים שהתעוררו עד לקבלתו, היוצרים "חלל" בלב הכוסף, שמתמלא לאחר מכן בדרגה אליה נכסף).
יוצא, א"כ, שבסופרנו את ספירת העומר ("ספירה" היא גם מלשון "ספיר ויהלום" = אבנים מאירות) מתגלה ומאיר האור הגנוז בתוך חשכת החומריות, מתגלית בעצם התכלית שלמענה ברא הקב"ה את החושך ואת הרע, ואנו מקבלים מאותה הארה כוחות לזכור ולהאמין שגם בתוך גלותנו, גם בעומק נפילתנו, גם כאשר עדין לא הגענו לקבלת התורה כראוי, אם נבטא בפינו את כיסופינו אל השלמות – היא תבוא ממילא. כי כל התפקיד של החושך הוא לעורר אותנו לכסוף ולרצות את האור, וכשנעשה זאת בכל כוחנו אזי יוצא שהרע מילא את תפקידו כדבעי, ואז ממילא הוא מתבטל ונעלם, מאחר שביצע את ייעודו בעולם.
העניין הנ"ל הוא בעצם המשמעות הפנימית שעומדת מאחורי "קידוש החומר", שזה ענינו של עם ישראל בעולם. וזו גם ענינה של תשובה מאהבה, ההופכת את כל העוונות וההסתרות לזכויות, לאחר שהאדם מסתכל על כל חסרונותיו ומגבלותיו ודווקא מתוך כך הוא משתוקק ביתר עוז אל השלמות, ואז עוונותיו מתפקקין, מאחר שביצעו את ייעודם כנ"ל, וע"י כך נהפכת הירידה לתכלית העלייה. אכי"ר.
