חגי זכריה ומלאכי מתנבאים בעת אחת, בשנת שתיים לדריוש[1], הם גם אלו שמסיימים את תקופת הנבואה באומה[2].
במהלך המאמר ננסה להבין מהי המשמעות של סיום הנבואה בתקופה זו וכיצד הדבר מופיע בתוך נבואתו של חגי.
בקריאת פשט הפסוקים, עיקר נבואתו של חגי הוא קריאה לעם שילכו ויבנו את בית המקדש "העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב"[3], מול האמירה של העם, "העם הזה אמרו לא עת בא עת בית ה' להיבנות"[4], העם משדר יאוש וחוסר רצון לבנות את הבית.
אמירתו זו של העם נובעת מכך ששמונה עשרה שנה קודם לכן בזמן כורש נענו חלקם, עלו לארץ והתחילו לבנות את הבית עד שבאו אותם משטינים ועצרו את הבניה.
כשנעיין בסדרי הזמנים נמצא דבר שצריך בירור, בית המקדש חרב בשנת 3338 לבריאת העולם, ובחשבון פשוט העם צריך להיות עכשיו בגלות שבעים שנה "למלאת דבר ה' ביד ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאת שבעים שנה"[5], כלומר שבשנת 3408 לבריאת העולם אמור עם ישראל לשוב לארצו, והנה, כורש מולך כבר בשנת 3390 לבריאת העולם וקורא בדבר ה' לכל האומה לעלות לארץ …"והוא פקד עלי לבנות בית בירושלים אשר ביהודה מי בכם מכל עמו ה' אלוקיו עימו ויעל"[6].
אם כן יוצא שקריאתו זו של כורש היתה כבר נ"ב שנה לאחר החורבן, אם כן יש להבין מהי משמעות הנבואה שהגאולה תהיה רק לאחר ע' שנה, גם זכריה שהתנבא אז אומר שהע' שנה הסתיימו בתקופה זו "ויען מלאך ה' ויאמר ה' צבאות עד מתי אתה לא תרחם את ירושלים ואת ערי יהודה אשר זעמתה זה שבעים שנה"[7] . ולכאורה העובדה שלא הצליחו לבנות את הבית נובעת מכך שלא תמו הע' שנה, לכן מובנת האמירה של העם שאולי גם עכשיו עוד לא הגיע הזמן לבנות את הבית.
אומרת הגמרא: "בימים ההם כשבת המלך וכתיב בתריה בשנת שלוש במלכו, אמר רבא מאי כשבת? לאחר שנתישבה דעתו אמר, בלשצר חשב וטעה אנא חשיבנא ולא טעינא וכו', אמר השתא ודאי תו לא מיפרקי אפיק מאני דבי מקדשא ואשתמש בהו"[8], אומרת הגמרא שהיו מלכים שניסו לחשב מתי תסתיימנה אותן השבעים השנים מנבואתו של ירמיהו, ואז יראו אם עם ישראל נגאל, אם לא נגאל מבינים הם שלא יגאלו עוד ומרשים לעצמם להשתמש בכלי בית המקדש. גם בלשצר וגם אחשורוש טועים בחשבון ומיד נענשים, בלשצר נהרג באותו לילה ואחשורוש נענש בכך שבא השטן וגרם למותה של ושתי.
אומר הרמב"ן במקום: "קשה עלי זה הענין כיון שראה אחשורוש דבלשצר טעה ונענש בידוע ודאי שהן עתידין להיגאל ונבואה של ירמיה ששמע עליה נבואת אמת היא. וכיון שכן, היאך הוא סומך על שום חשבון ודאי עתיד הדבר להגיע ויענש. ועוד קשה לי היאך אמר כיון דמלו שבעים שנה ולא איפרוק, והלא כבר עלו ברישיון כורש כל הקהל כאחד ד' ריבוא… ושוב לא עלו בבנין הבית אלא מועטים עם עזרא… ועוד היכי אפיק כלי מאני דבית מקדשא ואשתמש בהו והלא בימי כורש כבר העלו אותם?"[9]
מתרץ הרמב"ן, שישנם מספר מועדים שבהם הגאולה יכולה להתרחש, כשם שחורבן הבית היה בשלבים, גלות החרש והמסגר, גלות חלק מהכלים והחורבן בעצמו, לכל אחת מהגלויות יש את חשבון הע' שנה משלה וכשיסתיימו הע' שנה שלה אותה גאולה תחל.
לכן חשבונו של בלשצר היה מוצדק במידה מסוימת, שבזמנו הסתיימו הע' שנה של תחילת מלכות בבל וחשב שאם לא נגאלו כנראה כבר לא יגאלו. גם בזמן כורש הסתיימו ע' שנה של גלות בבל ואם היו ישראל זוכים והיו כולם עולים באותה עליה היתה מסתיימת הגלות, ומכיוון שלא עלו כולם היו צריכים לחכות עוד י"ח שנה עד שיגיע המועד הבא של הגאולה, כלומר שהדבר תלוי באומה עצמה, מתי היא תחוש את הצורך בגאולה ותבוא ותפעל כדי לממש אותה.
ואולי זו משמעות הירושלמי בברכות: "כך היא גאולתם של ישראל בתחילה קמעה קמעה"[10], שלב אחרי שלב שבו האומה חוזרת לארצה ובונה מחדש את עצמה. כדברי המלבי"ם: "ומפרש שזה יהיה בשלוש מדרגות, תחילה בת ציון עדיך תאתה, שהגלויות יתחילו להתקבץ וגלות יהודה ובנימין שהם בת ציון שגלו מציון בחורבן בית שני יתקבצו אליך, אח"כ ובאה הממשלה הראשונה, תבוא ממשלה קטנה, שיהיה להם קצת ממשלה והנהגה כמו שהיו לישראל בימים הראשונים לפני מלוך מלך לבני ישראל שהיה להם שופטים מנהיגים אותם, ואח"כ תבוא ממלכת לבת ירושלים יהיה להם מלכות קבוע שהוא מלכות בית דוד, שאח"כ ימלוך המלך המשיח בממלכה קבועה"[11]…
ישנם שלבים ותהליכים בגאולה כל שלב בונה קומה נוספת בגאולה, עד שמגיעים לשלב הזה שבו מגיעה אמירה והתעוררות אלוקית להמשיך ולבנות את הקודש באומה.
כאן מתגלה מהותו המיוחדת של בית שני שעיקרו נבנה על ידי האומה, האומה בעצמה יוצרת את מיוחדותו של הבית, לכן אומר חגי "וארצה בו ואכבד אמר ה'"[12], אכבדה חסר ה' ועל כך דורשים חז"ל, כנגד ה' דברים שהיו בבית ראשון והיו חסרים בבית שני: ארון, אורים ותומים, אש, שכינה ורוח הקודש[13]. אותם דברים שמבטאים באופן השלם את הקשר האלוקי הבלתי אמצעי שהיה בבית ראשון, שמיוחדותו היתה בהשראת השכינה שבו, לעומת בית שני שהיה מחמת ישראל, לא היו בו את הדברים האלו[14].
לכן תקופה זו היא סיומה של הנבואה, הדבר מתבטא באופן משמעותי יותר במדרש: "ירמיה אחרון לכל הנביאים, חגי זכריה ומלאכי היתה נבואה פקודה בידם"[15].
ענין הנבואה, "אדם שדעתו תמיד פנויה למעלה קשורה תחת הכסא, מסתכל בחכמתו של הקב"ה כולה ומתערבת נפשו במעלת המלאכים"[16], שייך לתקופת בית ראשון באותה עשייה גדולה שעשה דוד המלך ומכוחו המשיך שלמה, שמגלים בחייהם ובמעשיהם את גילוי השכינה בעולם, לעומת זאת בית שני שנבנה על ידי האומה בעצמה, הנבואה לא שייכת בו.
(להרחבת ולהבהרת הענין עיין באורות, זרעונים "חכם עדיף מנביא").
עקרון סיום הנבואה מופיע בדבריהם של חגי וזכריה. אומר הרד"ק בזכריה "מראות זכריה סתומות מאד כמראות דניאל ולא כן מראות שאר הנביאים, כי כח הנבואה היתה הולכת ודלה מימי הגולה לפיכך לא ביארו את דבריהם ולא הבינו המראות כאשר הם"[17].
חגי חוזר מספר פעמים על הביטוי 'שימו לבבכם על דרכיכם', לאור מה שראינו הדרישה שעולה מתוך הדברים היא, שכעת הנבואה כבר לא תהיה, לא יהיו נביאים שיבואו ויאמרו לאומה מה חטאיה, אלא את אותה אמירה של הנביאים תצטרך כעת האומה להבין בעצמה, כעת מוטל עליכם להבין שאם פנה אל הרבה והנה למעט ואם יש חורב על הארץ ישנה סיבה לכך, שמוטל עליכם להבין אותה ולפעול על מנת לתקנה.
כך נוכל להבין את דברי חגי[18]: "וישמע זרובבל בן שלתיאל ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול וכל שארית העם בקול ה' אלוקיהם ועל דברי חגי הנביא כאשר שלחו ה' אלוקיהם ויראו העם מפני ה', ויאמר חגי מלאך ה' במלאכות ה' לעם לאמר אני אתכם נאום ה', ויער ה' את רוח זרובבל בן שלתיאל פחת יהודה ואת רוח יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול ואת רוח כל שארית העם ויבואו ויעשו מלאכה בבית ה' צבאות אלקיהם".
אם נשים לב ישנם מספר שלבים: זרובבל, יהושע והעם שומעים את הדברים ויראים מפני ה', לאחר שהם יראים, אחרי שהם באו והתקדמו עשו שלב אחד לקראת שמיעת דבר ה', אז מגיע חגי ואומר 'אני אתכם נאום ה' ורק על גבי זה ישנה הערה אלוקית לבוא ולעשות מלאכה, הדבר הבסיסי שצריך להיות הוא היראה, ההפנמה האישית של הדברים, הבנה מה ה' רוצה ואז אפשר לבנות קומה נוספת של בנין הבית.
הדרישה שבעצם עולה היא להבין ולהכיר מתוך המציאות מהו דבר ה' שצריך להופיע, מהי האמירה האלוקית, וכיצד האומה צריכה לפעול על פיה.
ההבנה שצריכה לבוא צריכה להגיע ולהופיע מתוך הקודש, מתוך בית המקדש.
'אכול ואין לשובעה- כיון שבאו לארץ, התחילו חוטאים, שנאמר ותבואו ותטמאו את ארצי, התחילו זורעים הרבה ומביאים מעט למה? שבטלו הביכורים, אכול ואין לשובעה- משבטל לחם הפנים, שתו ואין לשכרה- משבטל נסוך היין, לבוש ואין לחם לו- משבטלו בגדי כהונה, והמשתכר משתכר אל צרור נקוב- משבטלו עושי צדקה, שכר האדם לא נהיה- משבטלו עולי רגלים, ושכר הבהמה איננה- משבטלו הקרבנות, אבל לעתיד לבוא הקב"ה מחזירה, שנאמר,ועתה לא כימים הראשונים[19].
מוסיף המלבי"ם: "שישימו לבבם בהיכל ה', שישתדלו שהלב ימצא בהיכל ה', ר"ל שלא יהיה הבנין ועבודת המקדש אך פעולת הגוף, רק שיהיה מעשה הלב והנפש, ובטרם תשימו אבן על אבן לכונן הבנין תשימו לבבכם בהיכל ה', כי בנין האבנים בלא הלב לא יהיה בו קדושה, שהקדושה לא תדבק בפעולות חיצוניות שהם כנוגע אל הדבר בחוץ"[20] .
הדרישה שעולה היא לבוא ולשייך את כל מערכות החיים סביב בית המקדש, לדעת שאם ישנו חלק במערכות החיים שאינו תקין,לדעת לשייך אותו למקורו, לשורשו.
עקרון זה מביא אותנו לנבואה נוספת של חגי "כי כה אמר ה' צבאות עוד אחת מעט היא ואני מרעיש את השמים ואת הארץ, ואת הים ואת החרבה"[21], אומר רש"י במקום: 'עוד אחת מעט היא משתכלה מלכות פרס זו המושלת עליכם, עוד אחת תקום למשול עליכם להצר לכם מן מלכות יוון ומעט יהיה זמן ממשלתה, ואני מרעיש בניסים הנעשים לבני חשמונאי את השמים ויבינו ששכינתי שורה בבית זה'[22].
בני חשמונאי הם אלו שאינם מסוגלים לראות בחילול ה' הגדול שעושה יוון, שכל ענינה הוא לפגוע בקודש, "כאשר רוח יוון פרץ להיכנס בתוך עומק קדושתם של ישראל, לעשות צביון חדש על הרוח הישראלי, ותשוקות חדשות בפנימיות החיים הישראלים ע"פ המדה היונית, כיון שנכנסו להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל, לא פסלו רק את עצמן של אותן הדעות והתכונות שנפגמו על ידי המגע עם התרבות היונית ההוללת, כ"א הדבר פעל על כל המערכה של הדעות והמידות המעשים והתורות, לתן בהם טעם לפגם,להורידם מקדושתם ולמנע פעולתם הטובה והקדושה על עם ה'"[23].
מול הפגיעה הזו בקודש באו בניך לדביר ביתך ופינו את היכלך וטהרו את מקדשך,מצאו את אותו פך קטן שמונח בחותמו של כהן גדול שלא יכלו היונים לטמאות, לעקור מכלל ישראל קישורם הפנימי העמוק עם ה' אלוקי ישראל, אותו פך קטן כדי שיהיה יסוד טבעי לנס לחול עליו, שאחרי התגשמות ההויה המעשית אין השפע השמימי יורד ונמשך ומתגלה ומתקים בתוכה אלא על יסודות ופעולות ומעשים ידועים[24].
זהו בעצם סיום מהלכו של חגי, וענינו של בית שני, שעל ידי החשמונאים יתגלה "והרעשתי את כל הארץ ובאו חמדת כל הגויים ומלאתי את הבית הזה כבוד אמר ה' צבאות"[25].
[1] (מגילה ט"ו א'
[2] "חגי זכריה ומלאכי נביאים אחרונים הם"- סוטה מ"ח ב', "משמתו נביאים אחרונים, חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל"- יומא ט' ב'.
[3] חגי א', ד'
[4] חגי א', ב', עיין רש"י במקום.
[5]דברי הימים ב' ל"ו כ"א
[6] דבהי"ב שם כ"ג
[7] זכריה א' י"ב
[8] מגילה י"א, ב'.
[9] בד"ה הא דאמרינן.
[10] פ"א ה"א.
[11] מיכה ד' ח'
[12] פרק א' פסוק ח'.
[13] יומא כ"א.
[14] מהר"ל, נצח ישראל פ"ג.
[15] מדרש אגדה במדבר ל' ט"ו.
[16] עפ"י הל' יסוה"ת פ"ז ה"א.
[17] א' ח' ד"ה ראיתי
[18] פרק א' פסוקים י"ב-י"ד.
[19] ילקוט שמעוני חגי רמז תקס"ז
[20] חגי פרק ב' פסוק ט"ו.
[21] פרק ב' פסוק ו'.
[23] עין אי"ה שבת פ"ב י"א.
[24] מאורות הראי"ה לחנוכה עמוד ק"ט.
