עבודת ליל הסדר

עבודת ליל הסדר
הרב יהושע מגנס

מתוך הקדמת הרב מגנס לסיפרו המבאר את דברי הרב זצ”ל על סימני ליל הסדר


 

 

עבודת ליל הסדר

“זאת תורת העולה”,

… והתכן הרוחני,

המצטייר בלב האומה ונפשה

 מהשפעתה של העולה הזאת,

התמידית, והמשותפת לכללות האומה כולה…

תכן זה הוא תורה שלמה,

שאורות קדש

ממקור חייה של האומה,

מכל תפארת זיו נשמתה,

מופיעים ממנו על הכלל ועל הפרט…

(עולת ראיה, ח”א, עמ’ קכ”ב)


 

רבים ההסברים לשם ‘ליל הסדר’ שניתן לעבודת ליל התקדש חג.

בתורת החסידות מצאנו בשם חידושי הרי”מ שביאר על פי דברי המהר”ל (הקדמה לספר ‘גבורות השם’) שנסים אינם יציאה מהסדר, אלא סדר שמעל לסדר**. על כן, לילה זה שבו אנו עוסקים בנסים ובנפלאות שד’ ית’ עשה עמנו ביציאת מצרים, אנו מכנים אותו בשם ‘ליל הסדר’, דהיינו סדר של נסים.

אפשר לומר על דרך זו באופן נוסף. יש סדר מיוחד לגאולתם של ישראל, והוא אינו לפי המקובל, אפילו לא לפי סדר העולם הרוחני המוכר לנו. העולם הרוחני בנוי כולו בדרך משפט על בסיס זכות וחובה, שכר ועונש. ואילו גאולתם של ישראל היא לפי סדר מיוחד של הנהגת היחוד, כפי שביאר הרמח”ל ב’דעת תבונות’. ולילה זה, שהוא כולו יציאה מסדר הנהגת הטבע, הוא גילוי של יחוד ד’. וכן מבואר בכתבי המהר”ל באריכות, שענינו של קרבן פסח הוא לגלות את יחוד ד’. והוא סדר מיוחד, שקשור בגאולתם של ישראל.

בדרך זו, הכינוי ‘סדר’ שאנו מזכירים בלילה הזה, אינו מתיחס לאדם, אלא הגדרה לעיצומו של יום.

אמנם בדברי מרן הרב זצ”ל אנו מוצאים ביאור אחר למונח ‘ליל הסדר’. יש בפנינו סדר מיוחד של עבודת ד’ שלא נמצא דוגמתו בכל ימות השנה. סדר מיוחד זה מתגלה לנו על ידי סימני הסדר. על פי ביאורו של הרב זצ”ל, כל אחד מהסימנים מציין מדריגה מיוחדת בעבודת ד’. וכולם יחד מהוים בנין שלם. 

מרן הרב זצ”ל מונה (בסימן ‘נרצה’), את המישורים השונים שבהם מתיחדת העבודה בלילה הזה: ‘קיבוץ הרשימות הכלליות והפרטיות, הטבעיות והשכליות, ההכרחיות והמתרחבות….’  בכל אחד מהמישורים מתגלה מימד חדש, שהוא שייך אך ורק לעת היציאה לחירות.

ביאור במקצת של הדברים: בדברי הרב זצ”ל ב’עולת ראיה’ (ח”א עמ’ ח’-ט’), בענין ברכת המצוות, נתבאר שהקדושה של המצוות בכלל היא מרוממת מכל גבול ומתנשאת מכל מיצר ותכונות מצומצמות (‘אשר קדשנו במצוותיו’ ‘וצונו’). אמנם העולם מצד עצמו הוא מוגבל במצרים, ומעבר לכך, יש בו מועקה חומרית ולאדם החי בו יש חלקים עפרוריים של נטיות טבעיות נשפלות. כל זה גורם שאין האדם מסוגל מעצמו להתמסר אל ענין רוחני במלוא טהרתו. ורק כוח הקדושה שד’ ית’ קידש אותנו במצוותיו, מאפשר לנו להוציא גבורת המפעל בחיים המעשיים (‘אשר קדשנו במצוותיו’). ורק על ידי צמצומה של הקדושה השרשית העצמית והתקשרותה עמנו בהופעה גלויה, אנו מקיימים מצוות ומגלים הוד חיי הקודש גם בעומק החיים הגופניים ותנועותיהם (‘וצונו’).

כיון שקיום המצוות בפועל חייב להתאים למציאות החומרית שבה אנו חיים, ישנן מדריגות רוחניות שאינן יכולות להתגלות בעולמנו. הרב זצ”ל מונה שלש מהן: מעלתו של ה’יחיד’ לעומת ה’כלל’; היכולת להתענג בעולם החומרי לעומת היראה משקיעה בחומר; הטבעיות הפנימית של ישראל לעומת העבודה השכלית. אמנם בליל הסדר, עת יציאת עם ישראל מעבדות לחירות, גם עבודת האדם את ד’ יוצאת לחירות מהמעיקים ומהמצרים המוטלים עליה במשך כל ימות השנה.

ב’קדש’, האדם פורץ את המיצר המבדיל בין היחיד ובין הכלל, ובאה לידי ביטוי יכולתו של היחיד לקדש את היום; ב’ורחץ’ מתחיל תהליך של עבודה המאפשר לנו להתענג על העולם החומרי, ולהגיע לשיא באכילה על השובע, לגלות שיש חיים הכרחיים וישנם חיים רצוניים; ב’שולחן עורך’ וב’צפון’ מתגלה הטבע הנפשי המיוחד לישראל, טבע שהוא למעלה מכל עוצמת השכל.

אמנם לא רק חשיבות כל מדה וההתעלות בכל אחד מהמישורים הנ”ל הן נחלת עבדי ד’. קיים תהליך של התעלות ומיזוג כל המדות הנ”ל ביחד, עד שב’נרצה’, האדם מגיע לדבקות גמורה בד’ ית’:

קיבוץ הרשימות הכלליות והפרטיות, הטבעיות והשכליות, ההכרחיות והמתרחבות, כשהן נערכות יפה, בחירות הנעים הנקדש והנערץ, פועל הוא על כלל האומה, ועל כל אחד מאישיה, אותה הפעולה של קביעות טבע רצוי, מבלי להיות צריך להיות פועל מתחזק ומתעודד, כ”א נפעל הוא כבר בטבע נפשו העדינה להיות כל חושיו וכחותיו הולכים לחפץ היותר נשגב, הנשפע משפע ההכרה של אדון כל המעשים צור ישראל ב”ה, עד שהוא לא רק רוצה בדרך ד’, כ”א הוא נרצה, נפעל גם מבלי כל תחבולה מצדו.

שם נבאר בעזרת השם, שמדריגה זו שעליה כותב הרב זצ”ל, היא מדריגת ימות המשיח לפי דברי הרמב”ן. ולכך יכול האדם להגיע על ידי העבודה של סימני הסדר.
 

התשוקה והנסיון להגיע למדריגה זו, היא חובה המוטלת על האדם, ודוקא בימי אביבו של העולם (אורות הקודש, ח”ג, הבחירה והחירות בישראל, עמ’ ל”ו):

   … וכשהוא בא בפרק זה, שהנשמה הכללית והאישית שבה עוד הפעם להתחדש, כל נקודה ונקודה מעצמיות חייה אין שיעור לערכה. החמץ עושה כח צביוני מיוחד, משולל כבר החופש הגמור. והאוכל חמץ בזה הפרק של התחדשות נשמתו ונשמת כנסת ישראל נוטל הוא חייו מהעולם, הכרת תכרת הנפש ההוא. והמצה היא נהמא דאסותא, רפואת הנשמה המשוחררת, חירות עליון, בגאולה שלמה.


ובביאור דרשת בן זומא, כותב הרב זצ”ל (עולת ראיה, ח”ב, עמ’ ר”ע-רע”א):

… אבל הסיפור, גם שאין בידינו כלל כפי יכלתנו למלא כל המעשים והעבודה כפי היוצא לנו מצד הרחבת הסיפור, למה הוקבע בחובה אלא להכין על העתיד, שאז נהיה מושלמים באמת ויהיה בידינו לעבוד כפי ההכנה של הזמן הזה, אך אין בכח נפש האדם לקבל הפעולה הגדולה הזו של גילוי אור העליון כ”א בליל שימורים, בשעה שיושב כבן-חורין ועוסק בעבודתו ית’, וע”כ נאמר בזוהר שהגאולה מתעוררת ע”י הסיפור…

למדנו מדברי מרן הרב זצ”ל, שגם עבודת ד’ של האדם יוצאת לחירות בליל התקדש חג.

 



**  וראה עין אי”ה, ברכות, פ”ב אות ל”ט, עמ’ 121. [הערת הרב זאב נוימן נ”י]


 [H1]תקנתי כבר את כל התיקונים של הרב איתן שנדורפי

נגישות