עיבור השנה בשלושה / י:

עיבור השנה בשלושה / י:
אליהו יעקובסון



עיבור השנה בשלושה / י:

 

תוכן:

א. הצגת הסוגיא ושאלות בירור

ב. מחלוקת היד רמ”ה והר”ן

ג.   מחלוקת המפרש והמנ”ח

ד. שיטת רש”י

ה. מחלוקת רש”י ותוס”

ו.   סיכום

 

א. הצגת הסוגיא ושאלות בירור

במשנה (ב.) – “עיבור השנה בשלשה דברי ר”מ רשב”ג אומר בשלושה מתחילין ובחמשה נושאים ונותנים וגומרין בשבעה ואם עברוה בג” מעוברת”.

הגמ” (י:)  מביאה ברייתא על דברי רשב”ג:

“אחד אומר לישב ושנים אומרים שלא לישב בטל יחיד במיעוטו,שנים אומרים לישב ואחד אומר שלא לישב מוסיפים עליהם עוד שנים ונושאין ונותנין בדבר,שנים אומרים צריכה ושלושה אינה צריכה בטלו שנים במיעוטן, שלושה אומרים צריכה ושנים אינה צריכה מוסיפין עליהם עוד שנים שאין המנין פחות משבעה”.

בהמשך הגמ” מבררת מנין למדנו שצריך ג” ה” וז” ומביאה הגמ” מחלוקות אמוראים, חד אמר כנגד ברכת כהנים (שיש בפסוקים ג” ה” ז” מילים), וחד אמר שלושה כנגד “שומרי הסף” חמישה כנגד “מרואי פני המלך” ושבעה כנגד “רואי פני המלך”.

 

יש לשאול:

א. האם כל הדיון של הגמ” שצריך ג”ה”ז” הוא רק כאשר נחלקו החכמים ביניהם אי צריך לעבר, אבל אם השלשה יסכימו או החמשה יסכימו יהיה ניתן לעבר את השנה גם בשלושה או בחמשה. או אולי הצורך בג”ה”ז” הוא בדווקא, שצריך תמיד בעיבור השנה את המנין הנ”ל.

ב. מה הסברא שכאשר שנים אומרים אינה צריכה ואחד אומר צריכה אמרינן בטל יחיד במיעוטו, אך במקרה ההפוך שנים אומרים צריכה וא” אומר א”צ לא אמרינן בטל יחיד במיעוטו אלא יוסיפו הדיינים? לכא” צריך בשני המקרים לומר או בטל יחיד או יוסיפו הדיינים.

 

לכאו” במשנה כתוב בפירוש אם עיברוה בג” מעוברת וא”כ מוכח שהצורך בג”ה”ז” הוא לאו דווקא ואם עיברו ג” מעוברת, אך ניתן להסביר שהמשנה היא דין של בדיעבד אם עיברו בג” מעוברת אבל לכתחילה צריך ג”ה”ז”.

 

ב. מחלוקת היד רמ”ה והר”ן

ביד רמ”ה מוכח שלמד שדין המשנה שאם עיברו בג” הוא לכתחילה והצורך בחמשה ושבעה הוא רק כשנחלקו וז”ל:

“אם הסכימה דעת שלשתן לישב ולעיין בדבר אם צריכה…ועיבורה מעוברת והיינו דקתני ואם גמרו בג” מעוברת והאי דבעי חמשה ושבעה כגון שנחלקו מתחילה”.

אך הר”ן חולק וכתב:

“לעולם מוסיפים עד שבעה שאין גומרים העיבור עד שבעה דהא מקראי נפקא לן כנגד ברכת כהנים וכנגד שומרי הסף”.

המאירי מביא שיטה אמצעית וסובר שאם הסכימו שלשתן לעבר מוסיפים לשבעה ואז מעברים ללא צורך במשא ומתן של החמשה.

באופן פשוט ביאור המחלוקת הוא כמו שחקרנו האם הצורך בג”ה”ז” הוא גזרת הכתוב וצריך בדווקא לעבור במסלול זה וזו שיטת הר”ן, או שהלימודים הם רק אופציות איך לעשות את העיבור אבל אין חיוב לעשות דווקא ישיבה של ג”ה”ז” וכך סובר היד רמ”ה. במאירי צריך לומר שסובר אמנם כהרמ”ה כי כתב שלא צריך חמישה, אך עדיין לגמר הדיון צריך שבעה כיון שמג”ה”ז” למדנו שצריך שיגמר הדיון בשבעה. ואולי דקדק כך מלשון הגמ” “שאין המנין פחות משבעה” – כלו” מניין של עיבור השנה הוא שבעה.

 

ג. מחלוקת המפרש והמנ”ח

הרמב”ם (קידוש החודש ד, י) פוסק להלכה כגמרתנו.

והקשה שם המפרש:

“ויש לשאול מפני מה אם שנים אומרים לא נשב ואחד אומר נשב בטל יחיד במיעוטו ואם אמרו שנים נשב מוסיפים שנים…

והתשובה, שהאומר נשב ונראה הוא מוציא השנה ממנהגה והוי כמו המחייב בדיני נפשות שלא נלך בו אחר הרוב עד שירבו המחייבים יותר מן המזכים שנים, גם לזה כשיאמרו שנים צריכה עיבור וא” אומר א”צ עיבור לא נחזור לדבריהם עד שירבו בשנים או עד שיגיעו לשבעה שהם לגבי העיבור כע”א לגבי דיני נפשות”.

כלו” א”א להוציא השנה מחזקתה אלא ברוב של שנים כדיני נפשות, ולכן כשא” אומר צריכה עיבור מבטלים את דעתו, וגם אם שנים יאמרו צריכה לא נעבר מייד אלא נוסיף עוד שנים כדי שיווצר מצב שיהיה רוב של שנים לעבר.

ולכא” דבריו מחודשים כיון שדימה את עיבור השנה לנפשות, ולשיטתו היה צורך בכ”ג כדיני נפשות לגמרי. ועוד הרי הצורך בנפשות ברוב של שנים אינו מפני שמוצאים את האדם מחזקת חייו אלא גזה”כ מ”אחרי רבים להטות” – “לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה, הטייתך לטובה ע”פ אחד הטייתך לרעה ע”פ שנים. והראיה לכך היא דבדיני ממונות  שמוציאים את הממון מחזקתו בכל זאת מספיק רוב של אחד.

וע”ק בסוף דבריו שכתב ששבעה בעיבור הוי כע”א בדיני נפשות, ולכא” משמע שבנפשות כשהגענו לע”א לא צריך רוב של שנים לחייב ואפי” 36 מחייבים ו35 מזכים יהיה חייב, והרי זה נגד דברי המשנה (מ.) “36 מחייבים ו35 מזכים דנים אלו כנגד אלו”. כך הקשה התוספות יו”ט במשנתנו.

ואולי צ”ל בדוחק שכוונת המפרש לדמות לבי”ד של ע”א היא רק לענין שיותר מז” כבר לא מוסיפים, אבל ברור שיש הבדל שבעיבור בשבעה אין דין “דנים אלו כנגד אלו” אלא כשהגיעו לשבעה אפי” רוב של א” מספיק אך בנפשות אמרינן דנים אלו כנגד אלו. ואולי הסברא לחלק היא שאמנם ישנו דמיון בין עיבור שנה לנפשות אך פשוט שאין זה דומה לגמרי (כמו שהקשינו על דבריו), ולכן למד שבמקרה ש”נתקענו” ואין רוב של שנים נחזור לדין הפשוט שמספיק רוב של א” ולא נצטרך ל”דנים אלו כנגד אלו”.

הרש”ש מביא ראיה להסבר המפרש ברמב”ם שפסק (שם): “ובעיבור השנה מתחילין מן הצד” ומקורו מירושלמי (ר”ה ב, ה), ובפשטות הסיבה שמתחילין מהצד היא דהוי כדיני נפשות.

 

אך על תורף קושיית המפרש נחלק המנחת חינוך (ד, לג) וכתב:

“ודבריו תמוהים ולא קשה מידי, דכששנים אומרים נשב בטל ג”כ היחיד ויושבים, אך גזירת הכתוב דמשא ומתן צריך חמישה, ע”כ מוסיפים, ואם שלשה אומרים צריך עיבור בטלו ג”כ השנים, אך גזירת הכתוב דגמר בעי שבעה…ודברי המפרש צריכים עיון“.

 כלו” המנ”ח אומר שבאמת תמיד אומרים בטל יחיד במיעוטו, אלא שאע”פ שבטל היחיד גזירת הכתוב שצריך חמישה ושבעה.

ולפי דברינו לעיל יתבאר שיטת המפרש והמנ”ח, שהמפרש סובר הרמ”ה שניתן לכתחילה לגמור בג” ולכן הקשה את קושייתו, אך המנ”ח סובר כהר”ן שגזה”כ שצריך ג”ה”ז” ולכן תמה על דברי המפרש וכתב  שקושיתו לא מתחילה כלל.

ר” דוד פוברסקי מביא ראיה לדברי המפרש שכתב הרמב”ם (עדות טז, ו):

“אבל אלו שמוסיפים עד שבעה לעבר את השנה… ייראה לי שאם היה בהן קרוב אין בכך כלום”.

א”כ מוכח ברמב”ם שעיקר העיבור נעשה ע”י הג” הראשונים שהם עיקר העיבור ויכולים לעבר כשיסכימו כולם, והצורך בתוספת הוא רק אם לא הסכימו כולם, ולכן התיר הרמב”ם שהנוספים יהיו קרובים.

 

ד. שיטת רש”י

לכא” מרש”י בסוגיא ניתן לדקדק שסובר כהר”ן שיש צורך בג”ה”ז”, שכתב בד”ה שנים אומרים ליישב – “ומשא ומתן של עיבור צריך חמישה” וכן בד”ה שנים אומרים א”צ – “ומוסיפים עוד שנים להשלמת המניין“. אמנם עפ”י מה שיתבאר לקמן ניתן להסביר אחרת בשיטתו.

 

 

ה. מחלוקת רש”י ותוס” 

רש”י כתב שרואי פני המלך הם שרי אחשוורוש, והקשו עליו התוס” בד”ה שבעה “”ואין נראה שתקנו כנגד שרי העו”ג”, ולכן ביארו שרואי פני המלך הם כנגד שרי ישראל שהובאו בסוף מלכים. ובאמת צריך להבין מה סובר רש”י, איך תיקנו כנגד שרי אחשוורוש.

רש”י (ד”ה שלשה כנגד) כתב, וז”ל: “ועיבור השנה מטכסיסי מלכות שמים הוא לישב סדר שנים על מכונן. עפי”ז ניתן לבאר שרש”י סובר שאין כאן תקנה כנגד שרי אחוושרוש אלא כיון שעיבור השנה הוא טכסיסי מלכות שמים, צריכים אנו לירד למלכותא דארעא שהיא כנגד מלכותא דרקיעא ולבדוק כיצד עושים טכסיסי מלכות, ואחרי שמצאנו שטכסיסי מלכות עושים בג” או בה” או בז”, נעשה כך גם את עיבור השנה. כלו” אין כאן תקנה ישירה כמה צריך בעיבור השנה אלא אופציות כיצד לעשות טכסיסי מלכות, וכשלא נזקדק לכל האופציות נוכל להסתפק באופן הראשון של טכסיסי המלכות – אם עיברו בג” מעוברת.

אך תוס” לא מקבל הבנה זו וסובר שיש כאן תקנה ישירה מכוונת שצריך בעיבור בדווקא ג”ה”ז” ועל כן היה מוכרח לפרש שהשבעה הם שרי ישראל.

לפי הבנה זו יוצא שמחלוקת רש”י ותוס” מי הם השבעה, תלויה במחלוקת הרמ”ה והר”ן דלעיל וכן במחלוקת המפרש והמנ”ח.

אך לכאו” קשה כיון שדקדקנו לעיל ברש”י שמצריך בדווקא חמשה ושבעה. אך אולי ניתן לומר שכל דברי רש”י הם רק במקרה שצריך להוסיף שלא הסכימו ועל זה כתב שצריך חמשה וצריך מנין של שבעה, אך במקרה שיסכימו לדעה אחת יסבור רש”י כהרמ”ה שניתן לעבר בשלושה.

ולולא דמסתפינא היה אפשר לומר עפ”י ביאור רש”י, שמחלוקת זו תלויה גופא במחלוקת האמוראים בגמ” מנין שצריך ג”ה”ז”. למ”ד שתיקנו כנגד ברכת כהנים א”כ הרי הברכה היא ברכה אחת וא”א להפרידה, אך למ”ד שתיקנו כנגד השרים הרי השרים והסריסים הם בכלל של מלכות אחרת ואפשר לאלו בלא אלו, אלא שלומדים משם טכסיסי מלכות שאם נצטרך להוסיף נוסיף לחמישה ולשבעה אך ניתן לעבר בשלושה לכתחילה אם יסכימו וכדלעיל בשיטת רש”י.

ומצאתי בר” יהונתן מלוניל שביאר על המשנה “ואם גמרו בג” מעוברת” ומשמע כדברינו וז”ל:

“ואם יאמרו בג” בלא שום תוספת חכמים כיון שהם ראויים לזה הרי השנה מעוברת שלא הצריכו תוספת אלא משום הדר וטכסיסי מלכות“.

א”כ כתב רק את הסברא של הדר וטכסיסי מלכות, ועל זה כתב שהג”ה”ז” אינו צורך חיובי אמיתי אל הידור מצווה בלבד.

 

ו. סיכום

ישנה מחלוקת רמ”ה ור”ן אם עיבורו בג” מעוברת. וביאורה האם הצורך בעיבור בתוספת ג” ה” וז” הוא גזה”כ בדווקא, או אפשרויות למספר הדיינים במקרה שלא הסכימו כולם.

באותה מחלוקת נחלקו המפרש והמנ”ח בשאלה מתי אומרים בטל יחיד במיעוטו ומתי אומרים יוסיפו הדיינים. התבאר שזו גם מחלוקת רש”י ותוס” בעניין כנגד מי הם “שבעה רואי פני המלך”, ואולי זה גופא מחלוקת האמרואים בגמ” מה טעם תקנו ג”ה”ז”.

נגישות