עיבור השנה / י”א. – י”ג:

עיבור השנה / י”א. – י”ג:
חיים קטן



 עיבור השנה / יא.- יג:

 

תוכן

א.  הצגת הסוגיה

ב. היחס בין תקופה לאביב ופירות האילן

ג.   שיטת הרמב”ם

ד. הסבר הגרי”ז בדעת רש”י

ה. עיבור השנה בשני הרעבון

ו.   הצעה להסבר אחר במחלוקת הראשונים

 

א. הצגת הסוגיה

עיבור השנה גם הוא כמו עיבור החודש, מוטל על הבית הדין, ובכך שותפים ישראל בקביעת סדר השנה. אמנם בשונה מעיבור החודש, בו יש מסגרת קבועה פחות או יותר, והצדדים לעבר או לא לעבר אינם סבוכים מדי, ובעצם התחדשותה של הלבנה יש פעמים כ”ט ופעמים ל”, וא”כ יש סדר קבוע שחודש אחד מעובר והבא אחריו אינו מעובר, עיבור השנה הוא דבר הרבה יותר מורכב. לעיבור השנה אין כ”כ מסגרת קבועה, והצרכים לעבר הם מרובים.

הגמ” (דף יא.) מפרטת מפני מה מעברים ומפני מה אין מעברים:

“ת”ר אין מעברין את השנה אלא אם כן היתה צריכה מפני הדרכים ומפני הגשרים ומפני תנורי פסחים ומפני גליות ישראל שנעקרו ממקומן ועדיין לא הגיעו אבל לא מפני השלג ולא מפני הצינה ולא מפני גליות ישראל שלא נעקרו ממקומן. ת”ר אין מעברין את השנה לא מפני הגדיים ולא מפני הטלאים ולא מפני הגוזלות שלא פירחו אבל עושין אותן סעד לשנה”.

וכתב רש”י שהחילוק בין הטעמים שמעברים בגללם ואלו שלא, שבאלו אפשר להסתדר גם בלא העיבור, כגון גדיים שעדיין לא השמינו- אפשר להקריב רזים, ומפני השלג- יבואו העולים למרות השלג וא”כ אין הכרח לעבר, אבל מפני הדרכים- אם הדרכים עדיין מקולקלות בסוף אדר ולא יעברו את השנה- לא יוכלו להגיע עולי הרגלים ולפיכך אין מוצא אלא לעבר. “אבל עושין אותן סעד לשנה”- פירש רש”י שאם צריכה לעבר מפני אחד הטעמים לקמן שמעברים עליהם כגון אביב או פירות האילן, ואין את שני טעמים אלו בשביל לעבר- מצרפים את אחד מהטעמים הללו ומעברים.

עוד שנינו:

ת”ר על שלושה דברים מעברין את השנה על האביב ועל התקופה ועל פירות האילן. על שתיים מהן מעברין ועל אחת מהן אין מעברין… רשב”ג אומר על התקופה. (דף יא:).


ופירש רש”י:

“על האביב” – אם לא בישלה התבואה דקרא כתיב “בחודש באביב”. “ועל פירות האילן” – אם מתאחר בישולם יותר מזמן העצרת מעברין שעצרת זמן הבאת ביכורים… ואם לא יביאם בבואו לרגל צריך לטרוח ולעלות פעם אחרת. “ועל התקופה” – בין על תקופת תמוז שמתאחרת ונמשכת… דנפקא לן לקמן מקרא, בין על תקופת טבת שנמשך זמנה עד ט”ז ניסן שהבאת העומר בתוך תקופת טבת- מעברין.

בדברי רש”י אלו רואים שחלק מהטעמים הם משום רצון התורה וחלקם משום נוחיות.

עוד שנינו (דף יא:-יב.): “ת”ר אין מעברין את השנה בשני רעבון… ת”ר אין מעברין את השנה לא בשביעית ולא במוצאי שביעית. אימתי רגילין לעבר? ערב שביעית.

ומתוך הדברים עולות כמה נקודות שיש להתבונן בהם:

א. מהו היחס בין כל הטעמים שהזכירה הגמרא.

ב. אם הטעמים שאמרה התורה מורים לעבר, איך בגלל שנת רעבון או שביעית שייך לדחות את העיבור.

ג. מהו עיקר עניין העיבור, ומה הכח שנתנה התורה ביד הבי”ד, ועד כמה הדבר תלוי בבי”ד.

מזה יתברר כמובן האם העיבור הוא לכתחילה או רק בשעת הצורך והדחק וכדומה.

ד. מהו היחס בין עיבור השנה לקידוש החודש, הן מצד רצון התורה והן מצד תפקיד הבי”ד?

ונקווה שבס”ד מתוך בירור הסוגיה יתבררו כולם.

 

ב. היחס בין תקופה לאביב ופירות האילן

נחלקו רש”י ותוס” מדוע לרשב”ג על התקופה לבד מעברין. רש”י (יא: ד”ה איבעיא להו, בסופו) כתב שאין מעברין על טעם אחד בלבד כי כל טעם בפנ”ע אינו חשוב מספיק, אך על התקופה מעברים מהתורה משום דכתיב “וחג האסיף תקופת השנה”, מכאן שצריך להיות חג הסוכות בתקופה החדשה, ולפיכך לרשב”ג עליה לבדה מעברין.

אך התוס” (יא: ד”ה או) כתבו שכל הטעמים דאורייתא, דבניסן כתיב “שמור את חודש האביב”, ובשבועות כתיב “וחג הקציר ביכורי מעשיך”, אלא הטעם משום שאי אפשר לטעות בתקופה, לעומת אביב ופירות האילן שאפשר לטעות בהן ולפיכך אין מעברין על אחד לבד אבל כשיש שני טעמים ביחד מעברין כי יש פחות סיכויים לטעות.

לכאורה לא מובן למה באמת רש”י לא פירש כתוס”, הא יש פסוקים מפורשים על האביב ועל הביכורים. ותירץ הערוך לנר שגם אם בסוף ניסן יבוא האביב עדיין נקרא ניסן חודש האביב, ואין בפסוק שום ראיה לכך שפסח צריך לצאת באביב. ולגבי שבועות לא כתוב בפסוק כלל שצריך להביא בשבועות את הביכורים, אלא ששתי הלחם יבואו מתבואה חדשה.

לרמב”ם ולמאירי יש שיטות אחרות בעניין, ודבריהם יובאו לקמן.

לפי רש”י ברור מדוע שאר הטעמים שאין מעברין בשבילם עושין אותן סעד לשנה- משום שפירות האילן לבד אינו טעם חשוב מספיק ולפיכך ביחד עם הטעם השני מעברין[1]. אך לפי התוס” יש להתבונן מהו “עושין אותן סעד לשנה”, דליכא למימר כפירוש רש”י, כי אם טעם אחד לבד אינו מדוייק, מדוע אם יצטרף עוד טעם של גדיים וכדו” זה יעזור לברר את דיוקו של הטעם של פירות האילן. אך התוס” (יא. ד”ה “מפני”) כתבו כרש”י, שיש מדרגות בטעמים שבגללם מעברים, דהטעמים החזקים ביותר זה מפני הדרכים ומפני הגשרים, שאפי” על אחד לבד מעברין. ומפני האביב ופירות האילן והתקופה מעברין רק בצירוף עוד טעם, ומפני הגדיים וכו” רק כמצטרפים לטעם חזק אחר[2]. וצריך להסביר בדעת התוס” שכיון שיש עוד טעם לעבר, כגון גדיים – אנו סומכים על אביב או תקופה אף שאינו מדוייק בוודאות לעבר בשבילו.

אמנם בדעת רש”י נראה שכל הטעמים שנקטה הגמ” חוץ מהטעם של תקופה שהוא חיוב הלכתי, הם רק עניינים. או עניינים טכניים, כגון שכך נח יותר לעולי רגלים, כדי שלא יצטרכו לבוא פעמיים, או העניין שחג הפסח יצא באביב[3].

הר”ן (בחידושיו לדף יא. ד”ה אין מעברין) כתב שבאמת כל דין עיבור השנה תלוי בבי”ד, והטעמים הללו הם רק סיבות שעל בי”ד להתבונן לכתחילה בשביל להחליט אם לעבר או לא. לעומת זאת, על הטעמים של דרכים וגשרים אין על בי”ד חיוב לבדוק אותם מפני שאינם קבועים, אלא לפעמים הם קורים, וכשהם קורים בי”ד מתייחסים אליהם, וגדיים וטלאים וכו” כלל לא מתבוננים בהם, אך הכל ביד הבי”ד ואם החליטו לעבר למרות שאין השעה צריכה לכך- מעוברת, ואם החליטו טעם אחד על פני טעם אחר- מעוברת, ואם החליטו לעבר אפילו בשנת רעבון- מעוברת, משום “אתם”- אפילו שוגגים, אפילו מזידים, אפילו מוטעים[4], מכאן שהכל ביד הבי”ד.

 

ג. שיטת הרמב”ם

אמנם הרמב”ם (קדה”ח ד, ז) כתב ש”עושין אותן סעד לשנה” אין זה אומר שמעברים מפני טעם זה, אלא שלאחר שיש מספיק סיבה לעבר, כגון גם אביב וגם תקופה- מוסיפים גם את הטעם הזה ומעברין, דלא כרש”י ותוס”. עוד כתב (שם הל” א) שהטעמים של תקופה ואביב ופירות האילן כולם קשורים לחג הפסח שיצא באביב שנאמר “שמור את חודש האביב”, ושלושת הטעמים הללו אינם טעמים שבשבילם מעברים את השנה, כמו שכתבו התוס” והר”ן, אלא כולם סימנים לכך שפסח יצא באביב. וא”כ חוץ מחידושו של הרמב”ם שהדין שפסח יצא באביב תלוי גם בביכור התבואה ובבישול הפירות ולא רק בתקופת השנה, רואים שלרמב”ם יש הבדל מהותי בין טעמים אלו לאחרים, גם מבחינת הסדר שהרמב”ם הקדים אותם ופתח בעניין הפסח בהלכות עיבור השנה, וגם בכך שאינם סיבות מצד עצמם אלא סימנים לדבר אחר, כנראה דבר מהותי יותר.

וביאר הגרי”ז זצ”ל (קדה”ח ד, ז) שלא נחלקו הרמב”ם ושאר הראשונים האם תבואה ופירות האילן הם דינים באביב או בשאר מועדות השנה, אלא שלרמב”ם מרכז כל העניין זה שפסח יצא באביב, מקרא ד”שמור את חודש האביב”, והשאר הם סימנים לכך שפסח יצא באביב, וכולם באים להוציא לפועל את אותה מצוה של “שמור את חודש האביב”.

 

בסוף הלכה ד” כתב הרמב”ם:

“ואלו הדברים הם העיקר שמעברין בשבילן כדי להיות השנים שני חמה”.

ויותר מזה כתב הרמב”ם בריש הל” קידוש החודש (א, א):

“והשנים שאנו מחשבים הם שני חמה שנאמר “שמור את חודש האביב”.

נראה בשיטת הרמב”ם שאין זה עניין של מצוה ספציפית, אלא שבכך שפסח יוצא באביב השנה נהיית שנת חמה, וזהו העניין המרכזי שבעיבור – שאמנם חודשי השנה הם לפי מחזור הלבנה, אך השנה עצמה צריכה להיות לפי מחזור החמה. ונכון שאין זה אומר שבכל שנה נוסיף ימים, ד”חודשים אתה מעבר לשנים ואין אתה מעבר ימים לשנים”, אך מ”מ בהגיע הזמן שהשנה צריכה להתעבר – זה חלק מסדר השנה שתהא 13 חודשים, דהדין ששנותינו הם שנות חמה משמעותו שחלק מהשנים הם י”ב חודשים וחלק י”ג, לפי מחזור של י”ט שנים גו”ח א”ד ז”ט[5], ואין זה יציאה מן הסדר כשמעברים את השנה אלא זה חלק מהסדר.

לפי זה לרמב”ם בעינן שני סימנים בשביל לעבר ולא די בסימן אחד, כי בסימן אחד לא די לומר שהשנה זו אינה מסודרת מספיק לפי החמה, אך הסימן של תקופה מספיק לפי הרמב”ם מפני שהיא העניין בעצמו, שהתקופה תתאים לניסן. אמנם מפורש בפ”ד ה”ג שגם אם התקופה יוצאת קודם ט”ו בניסן, אם האביב ופירות האילן מתעכבים מלבוא יש לעבר את השנה, ואף שאביב ופירות האילן הם רק סימנים לתקופה? ונראה לבאר בדברי הגרי”ז, שהדין של התאמת השנה למחזור החמה אינו רק בחשבון האסטרונומי של התקופות אלא גם בהופעת האביב בפועל, ואם הפירות לא צמחו והתבואה אינה “אביב” – אולי זו תקופת האביב מבחינה אסטרונומית אך האביב אינו מופיע בטבע בפועל ואין מספיק התאמה לשנת חמה. כי עיקר עניין ההתאמה הוא התאמת השנה לטבע העולם, וזה מתבטא בעיקר בתקופות האסטרונומיות, אך זה מתבטא גם בשאר בחינות הטבע- בתבואה ובפירות. ולפי”ז בעינן דוקא שני טעמים לעבר בשבילם כי באמת כשרק הפירות עדיין לא ביכרו אך התקופה בזמנה והתבואה צמחה- זה נחשב שהאביב הגיע גם בפועל, ואם הפירות והתבואה הבשילו ורק התקופה לא הגיעה- עיקר עניין האביב חסר ולפיכך מעברים, ורק כשגם הפירות לא ביכרו וגם התבואה איננה “אביב”- האביב עדיין לא בא ומעברים. וגם כשמעברים מפני האביב והפירות אף שמפני התקופה לא צריך- אין זה סותר את התקופה, כי אכתי ניסן בתקופת האביב, אלא שלא בתחילתה כי אם באמצעה.

ממילא לגבי “עושין אותן סעד לשנה” שראינו שנחלקו רש”י והרמב”ם- לרמב”ם שעיקר העניין זה שנת החמה, והשאר הם רק סימנים בעניין, לא שייך לצרף את מפני הגדיים או מפני הטלאים, משום שאלה סימנים לעניין החמה ואינם קשורים כלל לצרכים שבגללם כדאי לעבר את השנה.

אמנם נכון, שגם לרמב”ם פעמים שהשנה צריכה להתעבר מפני צורך השעה, כגון מפני הגשרים ומפני הדרכים, אך אין זה עיקר דין העיבור, וממילא כמובן שאינו יכול לסתור אותו, כגון אם העיבור שמפני הדרכים ימנע מניסן להיות בימי האביב- כמובן שאין מעברים את השנה, כי עיבור השנה לצורך זה רק תוספת על עיקר דין עיבור השנה, ואינו יכול לסתור את העניין היסודי שתהא השנה שנת חמה. אך לרש”י ותוס”- הצורך לעבר מפני הדרכים גובר על הצורך שלא לעבר מפני האביב, ואף שניסן יצא באמצע הקיץ מעברים.

נקודה נוספת שקשורה לענייננו, היא האם מצות עיבור השנה קשורה למצות קידוש החודש. הסמ”ג (חלק העשין, מצוות מו-מז) מנה את מצות קידוש החודש ומצות עיבור השנה כשתי מצוות שונות, אמנם הרמב”ם בספר המצוות (מצוות עשה קנג) מנה אותן כמצוה אחת, ולפי מה שהסברנו, העניין מבואר מאד, כי כל ההתעסקות של בי”ד עם לוח השנה הוא עניין אחד- להתאים את לוח השנה למחזור הטבע, חודשי לבנה ושנת חמה, וזו המסגרת הבסיסית של השנה, ותפקידם של בי”ד לקדש את הזמנים ולהחיל אותם במציאות, וזה כך הן בקידוש החודש והן בעיבור השנה[6].

לפי”ז אפשר להבין מדוע אין מוסיפים לכל שנה י”א ימים כדי להשלימה לשנת חמה, אלא רק חודש שלם[7], וזו הסיבה לכך שהעיבור יוצא רק פעם בכמה שנים. והטעם הוא משום שאותו חיוב של בי”ד לסדר את השנה עם החמה- הוא גם החיוב להתאים את החודשים והימים ללבנה, וא”כ לא שייך להוסיף בשנה ימים שאינם חלק מחודש לבנה שלם, ולכן יש מסגרת קבועה של י”ט שנה[8] שמתוכם מעברים 7 שנים, וכך ע”י מחזור קבוע משתמרות השנים להיות שנות חמה. ואפשר שיהיה בהם לפעמים הקדמת שנה או איחור שנה, לפי הצרכים המתחדשים, וזה בכלל לא סותר את המחזור הקבוע של העיבור, בתנאי שהקביעות של 7 שנים במחזור של י”ט תישמר, ואז נשארות השנים להיות שנות חמה. וא”כ מה שמעברים גם מפני הגשרים ומפני הדרכים- זה בתוך אותה מסגרת של עיבור השנה ואין זו הלכה נוספת. והתורה תלתה את העיבור בבי”ד, וא”כ זה לא מחייב שנה ספציפית שתהיה מעוברת אלא שהמחזור ישמר, ובי”ד לפי הצרכים קובעים את סדר השנים המעוברות באותו מחזור[9].

 

ד. הסבר הגרי”ז בדעת רש”י

אמנם, בדעת רש”י כתב הגרי”ז שכל עיבור השנה הוא מפני הצרכים המתחדשים ובאים, מדלרש”י כל אחד משלושת הטעמים התלויים בטבע (אביב, תקופה ופירות האילן) בא לפתור בעיה אחרת, שחלקם הם רק משום נוחות וכלל לא מסיבות הלכתיות, כגון שאם הפירות לא יבשילו לפני חג השבועות – עולי הרגלים יצטרכו לעלות שוב כדי להעלות את הביכורים. ולפי זה לכאורה אין חילוק מהותי בין הברייתא של הדרכים והגשרים לבין הברייתא של תקופה ופירות האילן, חוץ מזה שמפני הגשרים וכדו” זה צורך גדול יותר מהאביב וכדומה, דהא טעמים אלו מספיקים כל אחד לבדו ואביב לבד אינו מספיק וצריך גם תקופה או פירות האילן. לפי רש”י אין קשר בין הטעמים של תקופה ואביב ופירות האילן, ומה שאין מעברים משום טעם אחד לבד זה משום שאינו מספיק לעבר בשבילו ולכן צריך שני סיבות לעבר, כי מעברים רק לצורך גדול, אך לרמב”ם כמו שהזכרנו זה רק כדי שנדע בוודאות שהאביב עדיין לא בא ולפיכך מעברים. כמו כן לגבי “אבל עושין אותן סעד לשנה”- אם יש מפני האביב ומפני הטלאים- הם מצטרפים יחד לעבר.

מכל מה שראינו טוען הגרי”ז שלרש”י כל הטעמים שווים הם לעבר את השנה, ואין זה מצוה בשנה שתהיה כך אלא הרבה עניינים נפרדים שכל אחד מהם מצריך את העיבור, וזה נלמד מהמצוות שכתבה תורה בתקופה ובפסח, שמהם רואים שהם צריכים להיות בהתאמה לתבואה או לתקופה, וזה א”א אלא ע”י עיבור השנה. ומכאן ילפינן שיש כזה כח לבי”ד, ומשתמשים בו לצרכים שנוצרים[10]. ולמרות זאת לא לכל צורך מעברים, מפני שיש דברים שאינם חשובים מספיק צורך לעבר בשבילם.

עוד נקודה מחודשת שעולה מרש”י, שעיבור השנה הוא רק בשעת הדחק, כלומר- כל עוד לא הגענו למצב שמצריך את העיבור- לא מעברים, והעיבור אינו חלק מסדר השנה כלל אלא כשנוצר הצורך מעברים. לכן “אין מעברין משנה לחברתה”, והסביר רש”י שרק השנה הצריכה עיבור תתעבר ולא שנה אחרת במקומה.

מפורש בדברי רש”י בר”ה (כ.) על דברי הגמ” ש”כשם שמעברין את השנה לצורך כך מעברין את החודש לצורך” שאביב ותקופה ופירות האילן נקראים עיבור לצורך. ולכאורה רש”י ממש הולך לשיטתו שעיבור השנה הוא מפני צרכים המתחדשים ובאים. והקשה על כך הגרי”ז דא”כ איך ילפינן מעיבור השנה לעיבור החודש, הא תקופה, אביב ופירות האילן הם עיקר דין עיבור השנה הכתוב בתורה, ועיבור החודש לצורך אינו עיקר דין קידוש החודש, והיה לו לרש”י לפרש צרכים אחרים כגון דרכים וגשרים. אמנם לרמב”ם אתי שפיר, כי לרמב”ם (פ”ד ה”ה) מה שמעברים את השנה לצורך אין הכוונה לעיקר דין העיבור אלא לדרכים, גשרים וכדומה.

 

ה. עיבור השנה בשני רעבון

לפי דברי הגרי”ז עוד נפק”מ חשובה יוצאת בין הרמב”ם לרש”י, והיא מהו הדין שאין מעברים בשנת הרעבון ובשנת השמיטה. כתב הר”ן[11] שבשנת הרעבון לא מעברים כלל כדי לא להאריך את השנה ולמנוע מהעם לאכול את התבואה בהקדם האפשרי, וכן פשט הברייתא בדף יב. גבי “ואיש בא מבעל שלישה”, וכן כתבו שם התוס” (ד”ה ראויה). ולכאורה לפי כל מה שאמרנו עד עכשיו גם רש”י סובר כן, שכיון שכל העיבור הוא מפני צרכים המתחדשים ובאים, ויש מדרגות בצרכים הללו, כשיש רעבון זה צורך שלא נעבר שדוחה את כל שאר הצרכים לעבר.

אך ברמב”ם מפורש (פ”ד הט”ז) שאין מעברין בשנת הרעבון אף שצריך לעבר מפני הדרכים וכדו”, אך אם מפני התקופה וכדו” צריך לעבר- אפילו בשנת הרעבון מעברים[12]. וביאור הדבר, שהדין שאין מעברים בשנת הרעבון- הוא מחמת הצורך, ומפני חומרתו הוא דוחה את כל שאר הצרכים האחרים שמורים כן לעבר, אך תקופה, אביב ופירות האילן אינם צרכים שבגללם מעברים, אלא הם סימנים הבאים לברר האם טיבעה של אותה שנה להתעבר ולהיות י”ג חודשים, ולמרות שיש רעבון זה לא משנה, כי שנה זו כך היא[13].

אמנם לגבי נקודה זאת, גם רבנו חננאל שמסכים עם הרמב”ם באופן עקרוני שיהיו השנים שנות חמה, כתב (דף יב. ד”ה ויש להקשות) שכל עוד המסגרת של הי”ט שנה נשארת- אין מעברים בשנת רעבון, כי אין עניין בשנה ספציפית שתהיה מעוברת אלא במחזור השלם של י”ט שנה. וא”כ אף אם שנה ספציפית לא תהיה צמודה לחמה- זה לא נורא. נראה שרבנו חננאל לקח את היסוד הזה בקיצוניות גדולה יותר, שעד עכשיו הבנו שהמצוה שפסח יהיה באביב מלמדת אותנו על קביעות הלוח עפ”י החמה, אך לפי הר”ח מתחדש הרבה יותר מזה, שאין זו מצוה בכל פסח שיהיה באביב ובכל שנה שתהא צמודה לחמה,  אלא זה בא ללמד על כך שמערכת השנים של עם ישראל צריכה להיות צמודת חמה. וצ”ע.

המאירי כתב (דף יב. ד”ה אין מעברין) שכל הטעמים, אפילו אביב ופירות האילן, נדחים מפני הרעבון, חוץ מהתקופה שאינה נדחית[14]. גם רש”י פירש שהברייתא מדברת שהיה צורך לעבר את השנה דוקא מפני האביב. מדבריו נראה שאמנם העיבור הוא מטבעה של השנה, כמו שסובר הרמב”ם, אך שאר הטעמים שנקטה הברייתא אינם סימנים לאותו עניין אלא הם טעמים בפני עצמם, ולכן אפי” אביב ופירות האילן יחד- נחשבים צורך ולא טבע. לפי זה לכאורה צריך להבין מדוע לת”ק של הברייתא מצטרפים הטעמים של אביב ותקופה כדי לעבר בשבילם, הא זה צורך וזה טבע ואינם מאותו עניין ואיך אפשר לצרפם? ועוד, מדוע לא סגי בטעם של תקופה לחודה? ולפי המאירי אתיא שפיר, כי המאירי עצמו כתב לעיל (דף יא: ד”ה “זה שביארנו”) שבאמת די בטעם של תקופה בפנ”ע, וזה משום שהלכה כרשב”ג, וא”כ אפשר שבאמת ת”ק חולק על זה וסובר שאפילו תקופה נחשבת צורך, אך דברי המאירי הם לרשב”ג. ואפשר לומר שלכך התכוין גם רש”י (דף יא: ד”ה איבעיא להו, בסופו ) שהסביר בדעת רשב”ג שרק התקופה היא דאורייתא, כלומר שאר הטעמים הם באמת דברים חשובים, אולי אפילו דאורייתא, אך התורה לא אמרה בהם לעבר אלא אמרה שהם צריכים להתקיים, והבעיה נפתרת ע”י העיבור, אך התקופה מורה שהתורה חפצה בעיבור מצד עצמו, שיהיו השנים שנות חמה, וא”כ יש שנים שצריכות להיות 13 חודש. זה מדוקדק קצת בלשון רש”י שכתב “שעיבורה מן התורה“, כלומר העיבור עצמו מן התורה, ולא רק הצורך הגורם את העיבור.

 

ו. הצעה להסבר אחר במחלוקת הראשונים

לכאורה יש לשאול שאלה פשוטה: אם התורה ציותה שהמועדים יהיו מותאמים לעונות השנה, כמו שכתב רש”י לגבי הטעם של תקופה- זה לא נראה צורך חיצוני, אלא עניין מהותי שהמועדים יתאימו לשנה, בדומה לרמב”ם.

באמת בדברי התוס” (יא: ד”ה או) משמע שאביב, תקופה ופירות האילן הם הלכה בכל אחד מהמועדות שיהיה מותאם לעונות השנה, וא”כ אפשר להבין שזו הלכה במועדות שיהיו בזמנים מסויימים, כל אחד מהטעם שלו, אך אין זה עניין בשנה עצמה שתהיה צמודה לחמה, והסבר הגרי”ז ברש”י נראה מתאים מאד לדבריהם.

אמנם ברש”י עצמו (שם ד”ה ועל התקופה / ד”ה איבעיא להו) משמע שהעניין הוא להתאים את התקופות לשנה, כמו שהסברנו את דברי רש”י שתקופה דאורייתא ולא אביב ופירות האילן, שזה כבר הרבה יותר קרוב לדברי הרמב”ם. לפי דברינו מיושבת קושיית תוד”ה “או” ואין אנו זקוקים לתירוץ הערל”נ, דרש”י מודה שבאמת כל הטעמים דאורייתא, אך עדיין זה לא אומר שעיבורם מן התורה, כי העיבור הוא רק בא לפתור את הבעיה שנוצרה והתורה לא חפצה בעיבור מצד עצמו, בשונה מתקופה שבה התורה מגדירה את העיבור כחלק מטבע השנה, ואת עצם העיבור דרשה התורה, כשנה בת י”ג חודשים. וכן מיושבת קושיית הגרי”ז שהזכרנו לעיל על דברי רש”י בר”ה (כ.) שא”א להשוות בין עיבור השנה לצורך לעיבור החודש לצורך כיון שתקופה, אביב ופירות האילן זה עיקר דין עיבור השנה, שלא כעיבור החודש לצורך שהוא תוספת על הדין העיקרי. אך לפי דברינו לא קשיא מידי דבאמת אביב ופירות האילן אינם עיקר דין העיבור אלא צרכים, ורק תקופה היא עיקר הדין, וא”כ רש”י הזכיר את אביב ופירות בהקשר לעיבור לצורך, כי באמת הם צרכים, ואגב אורחא נקט גם תקופה[15].

יוצא שגם רש”י וגם הרמב”ם מודים לשתי עקרונות יסודיים:

א. ברור שיש להתאים את השנה למחזור הטבע, ויש סדר מסויים שעל פיו חלק מהשנים צריכות להתעבר.

ב. ברור שאם אין בי”ד אין עיבור, כי התורה תלתה את העיבור בבי”ד ו”ישראל דקדשינהו לזמנים”.

א”כ נראה לומר שנחלקו רש”י והרמב”ם האם העיבור מתחיל מבי”ד או מהמציאות עצמה. לרמב”ם נראה שהחכמים מוציאים לפועל את העיבור, לפי סוד העיבור שקבעה התורה, והוא הבסיס לכל העיבור ולא הבי”ד, וכל מה שאמרו חכמים שלצורך מעברים זה כתוספת על דין העיבור הבסיסי, לפי אותה מסגרת. אמנם ודאי שאם בי”ד בפועל לא עיברו את השנה היא איננה מעוברת כי התורה תלתה את העיבור בבי”ד, אך יסוד העיבור מתחיל מהמציאות וע”י בי”ד זה יוצא לפועל.

אמנם לרש”י נראה שבי”ד יוצרים את העיבור, כלומר התורה נתנה כח ביד הבי”ד לעבר את השנה, ומכאן הכל מתחיל, והם עושים זאת אמנם לפי הכללים שהתורה קבעה, הלכתחילאים ואלו שבשעת הדחק, אך לולא בי”ד אין עיבור, וברצון התורה זה כך, שלמרות שיש כללים דאורייתאיים מתי ואיך לעבר, לא יהא עיבור אלא מכח בי”ד שיחליטו אם באמת לעבר.




[1] והטעמים שהוזכרו לעיל שבשבילם מעברים, כגון דרכים וגשרים, אפי” רק בשביל טעם אחד מעברין, ואביב, פירות האילן ותקופה רק על שניים ביחד או יחד עם אלו שמצטרפין לסעד, מפני שבשביל טעם אחד מטעמים אלו אין זה מספיק לדחות את כל מועדי השנה ולכן צריך סעד, משא”כ אם לא יבואו עולי רגלים- דוחים את כולם לצורך זה.

[2] וא”כ ליכא למימר בדבריהם כמו שפירש הגרי”ז בדעת הרמב”ם, יובאו דבריו לקמן.

[3] נלענ”ד שלרש”י אין זה הלכה אלא “עניין” בלבד, והראיה לכך היא הפסוק שהביא רש”י לאביב- “היום אתם יוצאים בחודש האביב”, ולא “שמור את חודש האביב” שלכאורה מתאים יותר, אלא זה רק עניין שזה יצא בפסח כמו שהיה ביציאתם ממצרים.

[4] יש דעות בין האחרונים האם הכלל הזה שהוזכר בגמ” לגבי קידוש החודש שייך גם בעיבור השנה. עי” צל”ח ברכות סג: ד”ה “וכל כך”, העמק שאלה (להנצי”ב שאילתא מ”ו עמ” רפח) ברמב”ם זה לא הוזכר לגבי עיבור השנה.

[5] עי” רמב”ם (קדה”ח ה, י-יא).

[6] לא מוכרח שהסמ”ג לא סובר כן, אך לפי הרמב”ם ודאי אתי שפיר.

[7] “ואמר ר” אבא אמר שמואל: מנין שאין מונים ימים לשנים? שנאמר “לחודשי השנה”- חודשים אתה מונה לשנים ואי אתה מונה ימים לשנים”. מגילה (ה.), ורמב”ם (קדה”ח א, ב).

[8] מדברי הר”ח (יב.) משמע שהחשבון של י”ט שנה נהג עוד קודם תקנת הלל השני, וכנראה הלל רק קיבע את זה כך שלא יוכלו להזיז קדימה ואחורה את העיבור בתוך אותו מחזור.

[9] כך הסביר הרב יורם מושקוביץ שליט”א. וראה לקמן את דברי הר”ח ומה שבארנו בדבריו.

[10] לפי הר”ן שהזכרנו לעיל הטעם אחר, והוא “אתם”- אפי” שוגגים ואפי” מזידים, מכאן שהכל תלוי ברצון בי”ד.

[11] שהבאנו לעיל.

[12] הרמ”ה בהשגותיו שם הקשה מהברייתא שהובאה בגמ” (יב.) בה מפורש שאף שהגיע הזמן לעבר מפני האביב והתקופה לא עיברו מפני הרעב. והביא הכס”מ שר” אהרון בר משלם השיב על כך שראויה הייתה אותה שנה להתעבר לא מפני התקופה אלא מפני טעמים אחרים, עיי”ש.

[13] וחשבנו לומר יותר מזה, שאולי אפילו בשעה שהרעב גובל בסכנת נפשות- לא שייך לדחות את העיבור, ואין זה בכלל הדין שכל התורה כולה נדחית מפני פיקוח נפש, כי לא שייך לדחות את העיבור כי כך היא שנה זו, של י”ג חודש, וצריך למצוא פתרונות אחרים, אולי אפילו יאכלו חדש קודם הפסח, שאיסור חדש נדחה מפני פיק”נ. וצ”ע.

[14] יש לציין שלפירוש זה אתיא שפיר הברייתא בגמ” לגבי שנת רעבון, כי הטעם שהצריך לעבר שנדחה מפני הרעבון זה האביב, שהתבואה התאחרה מלצמוח, ולא קשה כלל קושיית הרמ”ה כי רק התקופה דוחה את הרעבון.

[15] יש לציין שלפי רש”י לת”ק של הברייתא החולק על רשב”ג באמת אין חילוק בין הטעמים של אביב, תקופה ופירות האילן, ולכן יש מקום תמיד להזכיר את כולם ביחד.

נגישות