עיונים בגדרי הפסולים לעדות מחמת עבירה / כד:
תוכן
א. פסולי המשנה – דרבנן בלבד, או גם דאורייתא
ב. בגדרי פסול משחקי בקוביא לעדות
ג. בגדרי פסול מפריחי יונים לעדות
ד. בגדרי פסול מלוי בריבית לעדות
א. פסולי המשנה – דרבנן בלבד או גם דאורייתא
המשנה (כד:) מונה את הפסולים לעדות מחמת עבירה שעשו:
"ואלו הן הפסולין, המשחק בקוביא והמלוה בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית. אמר ר" שמעון בתחילה היו קורין אותן אוספי שביעית, משרבו האנסין חזרו לקרותן סוחרי שביעית. אמר ר" יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא, אבל יש לו אומנות שלא הוא, כשרים".
והקשו הראשונים מדוע לא נמנה פסול "גזלנים" במשנתינו.
שיטת התוס" (ד"ה ואלו), הר"ן (כד: ד"ה מתני"), ועוד ראשונים, שמשנתינו עוסקת בפסולים לעדות מדרבנן בלבד, ועל כן לא נמנו גזלנים הפסולים מדאו" במשנה.
אמנם, שיטת היד רמ"ה (כד: ד"ה מתני") היא, שהמשנה עוסקת בין בפסולי דאו" ובין בפסולי דרבנן, ומה שלא מנתה המשנה את הגזלנים[1], היינו מטעם שהמשנה עוסקת רק בנוטלים ממון שאינו שלהם באיסור, אך מתוך הסכמה של בעלי הממון (כדוג" מלוי בריבית), ועל כן לא נמנו הגזלנים במשנה, מפני שהם נוטלים ממון שאינו שלהם, בעל כרחם של בעלי הממון[2].
ב. בגדרי פסול משחקי בקוביא לעדות
נח" האמוראים (כד:) בטעמו של פסול משחק בקוביא (משב"ק) לעדות:
רמי בר חמא (רמב"ח) הסביר את פסולו, "משום דהוי אסמכתא, ואסמכתא לא קניא". ואילו ר" ששת (ר"ש) טען כנגדו, ד"כל כה"ג לאו אסמכתא היא", ועל כן הסביר את פסול משב"ק, "לפי שאין עסוקין ביישובו של עולם".
ואמרה הגמ" שהנפק"מ ביניהם היא במקרה בו עוסק האדם באומנות אחרת, אלא שיחד עם זאת משב"ק, דאליבא דר"ש לא יפסל, מפני שסו"ס עוסק ביישובו של עולם, לעומת זאת אליבא דרמב"ח יפסל, דאסמכתא לא קניא ועובר הוא על איסור גזל.
מטעמו של ר"ש נראה שלמד שפסול משב"ק הינו מדרבנן, אמנם בדעת רמב"ח יש לדון האם פסול המשב"ק הינו מדאו" או מדרבנן[3].
תוס" נקטו, שאף לרמב"ח פסול משב"ק הינו מדרבנן (וכפש"כ לעיל דשיטתם היא, דכל פסולי דמתני" הינם מדרבנן), ואע"ג ד"אסמכתא לא קניא" מדאו", וא"כ הוי גזלן מדאו", וצריך היה שיפסל מדאו". אלא הסבירו התוס", שהואיל והלוקח ממון ע"י אסמכתא אינו סבור שעשה איסור, דנוטל את הממון בהסכמת הבעלים, ולאחר התחייבותם, נפסל מדרבנן בלבד.
אמנם הר"ן חלק עליהם וסבר שבמקום בו אינו סבור שעושה איסור אינו נפסל אף מדרבנן (דהוי מעין שוגג), ועל כן שב והתקשה בקושיא הנ"ל (מדוע לא נפסל משב"ק מדאו"), עד כדי שכתב שר" דוד הוכרח לומר מכורח קושיא זו, דאליבא דרמב"ח עוסקת המשנה אף בפסולים מדאו", והלוקח ממון חבירו באסמכתא נפסל מדאו"[4].
הר"ן עצמו השיב על שאלה זו:
"דאע"ג דאסמכתא לא קניא, לא הוי גזל דאו" כלל, כיוון דמדעתיה יהיב ליה, דגזלן דאו" ליתא אלא כגון החוטף מיד חבירו, אבל הכא מדעתיה יהיב ליה".
כוונתו לכאו", שאין איסור בלקיחת ממון באסמכתא מדאו" כלל, מטעם שהממון ניתן לו בהסכמתו, ועל כן מובן מדוע אף אליבא דרמב"ח נפסל לעדות מדבנן בלבד[5].
ובטעמו של ר"ש לפסול דאינו עוסק ביישובו של עולם, צ"ב מדוע מהווה הדבר סיבה לפוסלו, והרי נוטל הוא ממון בהיתר אליבא דר"ש (דהרי אמר ש"כל כה"ג לאו אסמכתא היא"), ולא עבר לכאו" איסור כל שהוא.
ונאמרו מס" הסברים בדבר:
א. הר"ן (בד"ה מתני") הוכיח מהגמ" בשבת (קמט:) דבמשחק בקוביא איכא איסורא לכל הפחות מדרבנן לכו"ע, אך חז"ל לא הסתפקו באיסור זה בכדי לפוסלו. ועל כן רק במקום בו אינו עוסק ביישובו של עולם בנוסף על כך שמשב"ק, יפסל.
ובמקו"א (כו: ד"ה אר"א) ביאר הר"ן דבריו יותר: דבעלמא אף ר"ש מודה שאסמכתא לא קניא, אלא שלאסמכתא דמשב"ק יש עדיפות על פני שאר אסמכתאות, שבשאר האסמכתאות ההתחייבות היא רק של צד א" בלא התחייבות של הצד שכנגדו, ועל כן ישנה פחות גמירות דעת מצד המתחייב, לעומת המשב"ק ששני הצדדים מתחייבים זל"ז.
וזוהי כוונת ר"ש באומרו, "כל כה"ג לאו אסמכתא היא", שעדיפה אסמכתא זו על פני שאר האסמכתאות, ועל כן אינה פוסלת בפני עצמה.
ומכ"מ עובר המשב"ק על "גזל דדבריהם", דסו"ס אין גמירות דעת שלימה מצד המתחייב, אך הואיל ולא משמע לאינשי דאיכא איסורא לא נפסלים בעבור זה. אך אם בנוסף לזה אינם עוסקים ביישובו של עולם (ואפשר שכוונתו כפי שביאר רש"י על המשנה שאינם יראי חטא ואינם יודעים בטיב מו"מ), פסלום רבנן.
א"כ עפ"י הר"ן מה שאינו עוסק ביישובו של עולם לא מהווה סיבת פסול עצמאית, דלא עבר על כל איסור, אלא בהיצטרפות עם האיסור "גזל דדבריהם" שקיים במשב"ק, פסלוהו רבנן.
ונראה שכדבריו למד רש"י, שכתב (כד: ד"ה המשחק): "… וכולן מעין גזלנין הן, והתורה אמרה אל תשת רשע עד…".
עולה מדבריו שטעם הפסול של משב"ק הוא משום איסור גזל כל שהוא. ולכאו" זהו טעמו של רמב"ח, וצ"ב מדוע פרש"י למתני" כוותיה, דמפשטות הסוגיא נראה שדברי ר"ש אתו שפיר טפי במתני".
אולם, אם נאמר שסבר רש"י כהר"ן מיושב, דאף ר"ש מודה דאיכא איסור גזל כ"ש במשב"ק, ואף הוא הפוסלו בהצטרף מה שאינו עוסק ביישובו של עולם[6].
אופן נוסף בו אפשר ליישב הסבר זה (שנוקט בדעת ר"ש שאף הוא מודה דאיכא איסורא באסמכתא) ממה שקשה עליו מל" הגמ" "כל כה"ג לאו אסמכתא היא", הוא עפ"י גרסת הגר"א בהגהותיו (כד: אות א), שלא גרס למשפט זה בדברי ר"ש.
אמנם קצת קשה לומר כן בהסבר הר"ן, דעפי"ז ייצא שאין כל התייחסות בדברי ר"ש לאיסור הגזל שקיים באסמכתא המהווה חלק מסיבת הפסול לעדות[7].
ב. קודם להבאת ההסבר הנוסף בדעת ר"ש יש להקדים את דברי ר" ירוחם.
דהנה השו"ע (חו"מ סי" לד, ג) פסק: "הייתה עבירה שעבר מדרבנן, פסול מדרבנן", וכתב על דבריו הרמ"א בשם ר" ירוחם: "וי"א, דבדבר דדבריהם (דהיינו-איסור דרבנן) בעינן שעבר משום חימוד ממון".
ובביאור סברתו של ר" ירוחם נראה לומר, ע"פ מה שיש לדון בגדר פסול רשע לעדות, האם פסולו הוא מחמת חשש שקר (שכשם שלא היה איכפת לו לעבור על העבירה שעבר, לא יהיה איכפת לו להעיד עדות שקר בחבירו), או שמא אף אם איננו חוששים שישקר נפסל הוא, משום שכל העובר עבירה ו(ממילא) יש לו "שם רשע", נפסל לעדות מגזירת הכתוב (פסול "בעצם").
ובהשקפה ראשונה היה נראה, שבזה נחלקו אביי ורבא (כז.), שרבא שפסל לעדות "רשע דחמס" בלבד סבר, דפסול רשע לעדות הוא משום חשש שקר, ועל כן רק כאשר עבר על עבירה מחמת ממון חשדינן ליה שמא יבוא להעיד עדות שקר בחבירו (דחזינן דלא איכפת ליה מממון חבירו). וכנגדו אביי, שפסל לעדות אף בעובר על כל עבירה דאו" שהיא, אף שלכאו" אינה מביאה לחשד, סבר שפסול רשע לעדות הוא מגזה"כ שכל אשר חל עליו "שם רשע" נפסל לעדות[8].
אם אכן ננקוט כך בדעת אביי, דפסול רשע הינו פסול ב"עצם" מגזירת הכתוב, ולא מחמת חשד כ"ש, ממילא אפשר לומר, שחז"ל לא פסלו לעדות בעובר על דבריהם, שהרי לגבי עבירות דרבנן לא נאמרה גזה"כ. ועל כן רק כאשר ישנו חשד, שיבוא עובר העבירה דרבנן להעיד בשקר, פסלוהו חז"ל. עפי"ז מובנית סברתו של ר" ירוחם שהצריך עובר עבירה דרבנן חימוד ממון בכדי לפוסלם לעדות, דכפש"כ בעינן לחשד כ"ש בכדי לפוסלם לעדות.
לאור דברי ר" ירוחם אלו, ביאר התומים (סי" לד ס"ק טו) את דברי ר"ש:
בתחילה הולך התומים בדרכו של הר"ן שאף ר"ש מודה דאיכא איסור כ"ש מדרבנן ב"אסמכתא", אלא שבהסבר היחס בין איסור זה לטעם ש"אינו עוסק ביישובו של עולם" מבאר התומים אחרת, עפ"י דברי ר" ירוחם, דבעובר עבירה דרבנן בעינן חימוד ממון בכדי לפוסלו לעדות, ועל כן אין לפסול את המשב"ק שעבר על איסור דרבנן בלבד אא"כ יש לו חימוד ממון כל שהוא, לזה הוזקק ר"ש לטעמא דאינו עוסק ביישובו של עולם, דאין לו אומנות אלא הוא, שמזה מוכח שאינו משחק בקוביא רק כבטלנות בעלמא, אלא עושה זאת אף עבור הממון שמרוויח מזה, דאל"ה מהיכן מתפרנס, הרי אינו עוסק ביישובו של עולם ואין לו מקור פרנסה אחר.
א"כ עפ"י התומים מה שאינו עוסק ביישובו של עולם כלל לא מהווה סיבה לפוסלו, (דסיבת פסולו היא עוברו על "גזל דדבריהם"), אלא מהווה כסימן לכך שעובר על האיסור דרבנן מחמת חימוד ממון.
עפ"י דברי התומים נצטרך לכאו" לגר" כגר"א בדברי ר"ש, שלא גר" למשפט "כל כה"ג לאו אסמכתא היא", דר"ש מודה דכה"ג הוי אסמכתא ואסור לעשות כן מדרבנן. ובכ"מ קשה ע"פ שעיקר הפסול ע"פ ר"ש לא צויין בדבריו, וצ"ב.
ובנוגע למה שביארנו בטעמו של ר" ירוחם יש להעיר מדברי הנמוקי יוסף דכתב [ד: ד"ה סוחרי] בטעם מה שסוחרי שביעית לא מפסלי מדאו", על אף עוברם על איסור סחורה בפירות שביעית הדאורייתאי, כך:
"…ולא משמע להו לאינשי דאיכא איסורא בסחורה, כיון דהדרי אכלי לדמי בקדושת שביעית, ולא פסלינן להו בשביל שיעידו או שידונו שקר, אלא מדרבנן בלחוד הוא דפסלינן להו".
ובלא להיכנס לביאור טעמו לכאו" מוכרח מדבריו דאיכא פסול מדרבנן אף בלא חשד כ"ש שהרי כתב מפורש שעל אף שאין חשד לשקר מכ"מ פסלינן לסוחרי שביעית מדרבנן.
וקשה הדבר ביותר עפ"י מה שכתב הקצוה"ח (סי" מו ס"ק יז) בדעת הנימו"י שפסול רשע הינו פסול בעצם[9] מגזה"כ (ולא מטעם חשד), וא"כ לאור האמור לעיל שאין לפסול עפ"י מ"ד זה לעדות מדרבנן אא"כ איכא חשדא, לא ניתן היה לפסול סוחרי שביעית עדות באם אין כל חשד כנגדם. ולכאו" מוכח מדבריו שלית ליה לסברה שכתבנו בדעת ר" ירוחם, או שנאמר שכלל אינו סובר כדברי ר" ירוחם הנ"ל.
אך אולי אפשר ליישב ולומר שהנימו"י אכן סובר כדעת ר" ירוחם וכסברה שאמרנו בדבריו, אלא שיש לחלק בין העובר על איסורא דרבנן ששם אכן יש צורך בחימוד ממון בכדי לפוסלו, לבין העובר על איסור דאו" אלא לא משמע ליה דאיכא איסורא שנפסל מדרבנן, ששם א"צ בחימוד ממון בכדי לפוסלו, דהואיל וסו"ס עובר הוא על איסור דאו" יש כאן "שם רשע" ויכול להפסל מגזה"כ, אלא שהואיל ולא משמע ליה מיפסל מדרבנן בלבד (דהיינו ה"שם רשע" חל עליו אך מדרבנן), וצל"ב.
ג. ביאור נוסף בטעמו של ר"ש כתב הגרי"ד סולבייצ"יק (בקובץ אור המזרח עמ" קמב- קמג): שלמרות שהמשחק בקוביא לא עבר על איסור דרבנן מסויים הפוסלו לעדות, מכ"מ הואיל ועוסק באומנות של רשעות, וכל עיסוקו הוא במעשים שאינם ראויים, הטילו חז"ל עליו "שם רשעות" ופסלוהו לעדות. (סברתו הפוכה לכאו" ממה שכתבנו לעיל בביאור דברי ר" ירוחם, שחז"ל נמנעו מלפוסלו כל עוד אין חשד כנגדו).
א"כ עפ"י הסבר הגרי"ד דברי ר"ש – שאינו עוסק ביישובו של עולם, הוא הוא הטעם שבעבורו פסלוהו חז"ל לעדות.
ולכאו" ניתן להביא סיוע לדבריו, ממה שכתב ההגהות אשרי בביאור דברי ר"נ (כו:) שאמר ש"אוכלי דבר אחר (דהיינו, מקבלי צדקה מן הנכרים) פסולים לעדות".
שכתב ההג"א שם בביאור טעמו של ר"נ: "והטעם דפסול, דדבר שאינו הגון הוא". ולכאו" הביאור בדבריו כנ"ל, דאע"ג שלא עבר על איסור כ"ש, מכ"מ הואיל ועושה מעשים שאינם ראויים הטילו עליו חז"ל "שם רשעות"[10].
והנה הגמ" (כה:) מביאה ברייתא העוסקת בחזרתם של הפסולים לעדות לכשרות, ובכל פסול כותבת הברייתא שצריך לחזור בו עד כדי שאף באופן המותר לו לעשות את המעשה, לא יעשנו.
וגבי משב"ק כתב התנא:
"ואימתי חזרתן, משישברו פיספסיהן (כלי המשחק), ויחזרו בהן חזרה גמורה, דאפי" בחינם לא עבדי".
ולכאו" אליבא דר"ש, שהפסול הוא שאינם עוסקים ביישובו של עולם, א"כ מה הרבותא בכך שאפי" בחינם לא עבדי, הרי לכאו" אף זה אסור להם, דסו"ס אינם עוסקים ביישובו של עולם?
אמנם על דרך התומים והר"ן המוזכרים לעיל מיושב, מפני שעיקר פסולו של המשב"ק מיוסד על איסור גזל מדרבנן ומאיסור זה צריך לחזור בו. ועל כן כאשר אפי" בחינם לא עביד על אף שאין כל איסור בזה, חזרתו חזרה[11].
ג. בגדרי פסול מפריחי יונים לעדות
והנה הגמ" (כה.) הביאה ב" הסברים בביאור פסול "מפריחי יונים" המופיע במשנה:
הסבר א: "ארא", דהיינו, המפריח יוניו וגורם להן למשוך יונים של אחרים לרשותו.
הסבר ב: "אי תקדמי יונך ליון", דהיינו כעין משב"ק, שעשו שני אנשים "תחרות יונים", ובעלי היונה שתקדם הוא המנצח ויזכה הוא בכסף מחבירו.
וביארה הגמ", דמ"ד "ארא" לא פירש כמ"ד האחר, דא"כ אין הבדל בין מפריחי יונים למשחקי בקוביא, ומדוע מנתה המשנה את שניהם. ומ"ד "אי תקדמי יונך ליון" יישב דתרוויהו צריכי, א" לתולה בדעת עצמו (המשב"ק), וא" לתולה בדעת יונו (מפר"י), דס"ד שהואיל ויודע שסכוייו לזכות בממון קטנים מפני שנצחונו לא כ"כ תלוי במעשיו, ובכ"ז נחית להסכם זה גמר ומקני, קמ"ל שעדיין אסור הדבר, והוי אסמכתא, וכן עושה הגמ" צריכותא לצד האחר (אי תנא מפריחי יונים ולא תנא משב"ק), עיי"ש.
ולכאו" סברות אלו שמעלה הגמ" בצריכותא בגמירות דעתו של האדם שייכות אליבא דרמב"ח שהסביר את פסול משב"ק במשנה מטעם שאסמכתא לא קניא דחסר בגמירות דעתו של האדם, ולכן ס"ד שכשיש יותר גמ"ד גמר ומקני, ונוטל הממון לא יפסל לעדות. אך אליבא דר"ש דטעם הפסול הוא שאינו עוסק ביישובו של עולם, מה בכך דאית ליה גמ"ד יתירה, הרי סו"ס אינו עוסק ביישובו של עולם.
ואכן הר"ן הקשה כן, וכתב שמחלוקת האמוראים בהסבר פסול מפריחי יונים דמתני", תלויה במח" רמב"ח ור"ש, ומ"ד "אי תקדמי יונך" דעביד לצריכותא הנ"ל אכן ס"ל כרמב"ח, ודלא כר"ש[12].
אמנם על דרך התומים דלעיל, מיושבת קושיא זו, דאכן עיקר פסולו הוא מטעם שעבר על איסור "גזל דדבריהם" (אלא דבעינן שלא יעסוק ביישובו ש"ע כתנאי לפוסלו), ועל כן יש ס"ד שבמקרה בו הגמ"ד גדולה יותר לא יעבור על איסור גזל, ויהיה כשר לעדות.
אך יש להעיר שלכאו" אף ע"פ דרכו של הר"ן בביאור דעת ר"ש מיושבת קושייתו כאן, דהרי סו"ס בעינן להצטרפות של ב" העניינים, גם שלא יעסוק ביישובו של עולם, וגם שיעבור על איסור גזל מדבריהם, ועל כן אם היתה גמ"ד מספקת ולא היה עובר על איסור גזל לא היה נפסל, ושפיר עבדא הגמ" צריכותא אף אליבא דר"ש, וצ"ב.
הגמ" הסבירה דמ"ד "אי תקדמי יונך ליון" לא פירש כמ"ד "ארא", מפני שסבר דב"ארא" (דהיינו, ביוני שובך ויוני עליה, שאין לבעל השובך כ"כ שליטה עליהן) אין איסור אלא מפני "דרכי שלום בעלמא", ועל כן לא די בכך לפוסלו לעדות.
ונראה לומר שנחלקו בגדר תקנת חז"ל, במקרים בהם אסרו גזל מפני דרכי שלום: שאפשר לומר שבתקנה זו תיקנו חז"ל לאדם קניין ובעלות בממון, ומאידך אפשר לומר שחז"ל לא הקנו לאדם את הממון, אלא רק תיקנו איסור נטילה, דהיינו שאסור לאף אדם אחר ליטול את ממון זה ממנו[13].
ובזה נחלקו, דמ"ד דמפריחי יונים היינו "ארא" סבר, דתיקנו חז"ל מפני דרכי שלום קניין ובעלות, ועל כן כאשר נוטל אדם את יונים אלו מהמחזיק בהן, נוטל הוא ממון שאינו שלו מדרבנן, ועל כן נפסל לעדות. אך כנגדו, סבר המ"ד האחר שגדר תקנת חז"ל מפני דרכי שלום הוא איסור נטילה בלבד, אך לא הקנו את הממון למחזיק בו, ועל כן, הואיל ולא נטל ממון שאינו שלו אינו נפסל, ועל כן נמנע מ"ד לפרש את מפריחי יונים דמתני" מטעם זה[14].
ונראה שכן למד היד רמ"ה בביאור דברי הגמ" ד"דרכי שלום בעלמא הוא", שכתב: "… דממילא קאתיין ליה (היונים), ולא זכה בהן בעל השובך, וכיון דאין להם בעלים, אשתכח דלית בהו צד גזל כלל, כי היכי דליפסליה עלוייהו".
אמנם על פי הסבר זה אכתי צ"ע, על אף דהוי "דרכי שלום בעלמא" מדוע לא נפסל לעדות, הרי סו"ס עבר על תקנת חז"ל (מחמת חימוד ממון) שאסרו ליטול ממון זה[15].
ואולי צריך לומר, שיש רמות שונות של איסורים דרבנן, ואיסור זה הוי איסור קל, ועל כן העובר עליו לא נפסל לעדות, אך צריך מקור לזה, וצ"ב[16].
ואולי אפשר ליישב בדוחק, דמה שהשיג מ"ד "אי תקדמי יונך ליון" על מ"ד "ארא", ד"דרכי שלום בעלמא הוא", אין כוונתו לומר שלא נפסל בעבור זה, ומטעם שכתבנו.
אלא כוונתו לומר, שהואיל וגדר תקנת חז"ל אינו קנין ובעלות בממון הנלקח (בנידון דידן- היונים), ממילא יש עדיפות לשנות במשנה את הדין של "אי תקדמי יונך ליון" הדומה יותר לשאר דיני המשנה העוסקים בלקיחה אסורה של ממון השייך לאדם אחר, מאשר את דין "ארא" שבו מדובר בלקיחה אסורה, אך של ממון שאינו משוייך לאדם אחר.
והנה, שנינו בגמ" (כה:): "תנא הוסיפו עליהן (על הפסולים לעדות) הגזלנין והחמסנין..".
ושאלה הגמ", דגזלנין פסולים מדאו", ולא מתקנת חז"ל? והשיבה הגמ", שתקנת חז"ל היתה לגבי הגוזל מציאת חש"ו, "מעיקרא (קודם שתיקנו) סבור…מפני דרכי שלום בעלמא, כיון דחזו דסו"ס ממונא הוא דקא שקלי פסלינהו רבנן".
וביאר הגרי"ד סולבייצ"יק, שהשינוי בין ה"מעיקרא" לבין השלב שתיקנו, נעוץ בשאלה דלעיל, כיצד להגדיר את תקנת חז"ל בגזל מפני דרכי שלום.
דמעיקרא סברו, שגדר התקנה היה איסור נטילה בלבד, ועל כן סברו שעבור זה אין לפסול את הנוטל לעדות. ולבסוף סברו שגדר התקנה הוא קנין ובעלות, ועל כן הנוטל מציאת חש"ו, נפסל לעדות בעבור זה. (ואכן, בתורא"ש פירש שסברת חז"ל מעיקרא – ד"דרכי שלום בעלמא הוא", אזלא למ"ד "אי תקדמי יונך ליון", ולמסקנה אף הוא מודה למ"ד "ארא" שהוסיפו עליהן את פסול זה. וכתב, שיכלה הגמ" לומר, שכוונת התנא בהוספת ה"גזלנין" היא למפריחי יונים, ואתי שפיר עם מה שהסברנו לעיל בביאור מחלוקתם).
אמנם אף בדבריו קשה לכאו" כנ"ל, מדוע אף "מעיקרא" לא נפסלו נוטלי מציאת החש"ו, על אף דהוי "דרכי שלום בעלמא"? וצ"ב.
ד. בגדרי פסול מלוי בריבית לעדות
כפי שציינו לעיל שיטת תוס" היא שהמשנה עוסקת בפסולי עדות מדרבנן בלבד, ועל כן הסבירו תוס", לשיטתם, את פסול מלוי בריבית דמתני" בשני אופנים אפשריים: או שמדובר במלוה בריבית שאינה קצוצה, שעובר על איסור דרבנן בלבד, או שמדובר במלוה בריבית קצוצה, האסורה מדאו", אך מכ"מ נפסל מדרבנן בלבד הואיל ולא משמע להו לאינשי דאיכא איסורא, "כיון דמדעתיה יהיב ליה".
והר"ן לשיטתו דלעיל (שסבר דהיכא דלא משמע להו לאינשי דעבדי איסורא אינם נפסלים לעדות), פירש כפירוש הראשון בתוס"[17].
והיד רמ"ה לשיטתו (שהמשנה עוסקת אף בפסולים דאו") הסביר, שמדובר במלוי בריבית קצוצה הנפסלים מדאו", ושנינו אותם במשנה בהדי פסולי דרבנן (בשונה מפסול גזלנין שלא נשנה במשנה, וכנ"ל), מטעם שהמשנה עוסקת בין בפסולי דאו" בין בפסולי דרבנן דנטלו ממון של אדם אחר אך מהסכמתו, ואף מלוי בריבית בכלל זה.
וצ"ב בשיטת תוס", כיצד אפשר לומר דלא משמע להו לאינשי דאיכא איסורא בהלואה בריבית מטעמא ד"מנפשיה יהיב ליה" הלוה את ממון הריבית, הרי כל איסור ריבית האמור בתורה מיירי אפילו היכא דיהיב ליה מדעתיה.
והנימו"י [ד:] הלך ג"כ בדרכם של תוס", דפסול מלוה בריבית דמתני" הוי מדרבנן, ומטעם דלא משמע להו לאינשי, אך אין כוונת המשנה שהמלוה נפסל מטעם זה מדרבנן, דודאי משמע להו לאינשי דאיכא איסורא אפילו היכא דמנפשיה יהיב ליה, ונפסל המלוה מדאו". אלא כוונת התנא (ב"מלוה בריבית- מילוה הבאה בריבית"), היא לפסולו של הלוה, שלגביו אכן לא משמע להו לאינשי דאיכא איסורא, דהרי הוא מפסיד מכח פעולת ההלואה, ועל כן נפסל הוא מדרבנן בלבד.
אמנם בכוונת תוס" אין לומר כן, דמשמע מלשונם שהמשנה עוסקת בפסול המלוה, וביותר משמע כן מהתוס" בר"ה (כב. ד"ה אלו) שכתבו: "ואפילו בריבית קצוצה לא משמע להו לאינשי איסורא כשנותן לו מדעתו, אלא א"כ משכנו בעל כרחו", מפורש בדבריהם דאתו מצד פסולו של המלוה, וצ"ב.
והנה רש"י ר"ה על משנת הפסולין לעדות החודש, המונה בין השאר את פסול מלוה בריבית, כתב (ד"ה "ומלוה בריבית"): "ומלוה בריבית, לאו גזלן דאו" הוא למפסליה משום "אל תשת עד חמס", דהא מנפשיה יהיב ליה".
ובהמשך דבריו, בסיכום פסולי המשנה, כתב: "לפי שנחשדו אלו לעבור על דת מחמת ממון, להיות מעידים שקר ע"י ממון ושוחד".
בשני המקומות פרש"י את פסולו של המלוה בריבית מטעם עובר על דת, מחמת חימוד ממון, לכאו" כדעתו של רבא (כז.), דבעינן "רשע דחמס" בדווקא בכדי לפסול לעדות.
והקשה על דבריו הטורי אבן (שם): מדוע הוזקק לפרש את טעם הפסול מחמת חימוד ממון שזהו לכאו" טעמו של רבא, והרי הלכתא כוותיה דאביי דפסול לעדות בכל רשע (אף דלא הוי רשע דחמס).
א. אפשר לומר, דרש"י ס"ל כדעת ר" ירוחם המובא ברמ"א (הנ"ל), שבעבירה דרבנן בעינן חימוד ממון בכדי לפוסלו לעדות, ועל כן אע"ג דהלכתא כוותיה דאביי, מכ"מ הואיל ועוסקת המשנה בפסול דרבנן, הוצרך רש"י לציין, דאיכא הכא חימוד ממון, דבלא זה לא היה נפסל[18].
אמנם, עדיין קצת קשה עפ"י זה, מדוע הביא רש"י את מקורו של רבא "אל תשת עד חמס".
ועוד, דע"פ מה שכתבנו לעיל, דאף לדעת ר" ירוחם יש חילוק בין הפסולים מחמת עבירה דרבנן שעברו, דהתם בעינן חימוד ממון, לבין הפסולים מדרבנן מחמת עבירה דאו" שעברו, אלא שלא משמע להו לאינשי דאיכא בה איסורא, דהתם לא בעינן חימוד ממון, אין אפשרות ליישב כן את דברי רש"י, דהרי הכא עסקינן בעבירה דאו", אלא דלא משמע להו לאינשי דאית בה איסורא[19], דמדעתיה יהיב ליה, וע"פ דברינו אין צורך בחימוד ממון בכדי לפסול במקרה זה.
ב. ניתן ליישב דברי רש"י באופן אחר: שיטת הרמב"ם היא, דאף לאביי הפוסל בכל רשע (אף דלאו רשע דחמס הוא), בעינן שיעבור על עבירה שיש בה מלקות בכדי לפוסלו, ועל כן מלוה ברבית דהוי לאו שאין לוקין עליו משום שניתן לתיקון ע"י השבה, אין לפוסלו מחמת שעבר על איסור דאו", דהרי אין בו מלקות, ובעינן (אף לאביי, דפסק הרמב"ם כוותיה) חימוד ממון בכדי לפוסלו.
אם נאמר שרש"י סובר כרמב"ם (דבכדי לפסול לעדות משום "רשע" גרידא בעינן לאו שיש בו מלקות), מובן היטב מדוע הוצרך רש"י לחימוד ממון, אף אליבא דאביי בכדי לפוסלו, דהכא עסקינן בריבית דאין בה מלקות.
אמנם, גם על פי הסבר זה נצטרך לומר בדעת רש"י דלא משמע להו דאיכא איסורא בריבית, ועל כן מיפסלי מדרבנן בלבד, וכשיטת תוס", וכפי שהבאנו לעיל קשה לומר כן (וכה"ק הריטב"א עצמו שם בר"ה על רש"י).
ג. אפשר ליישב דברי רש"י באופן אחר, ונקדים, דצריך לברר בדעת אביי שס"ל שכל רשע נפסל לעדות (מגזה"כ / חשש שקר), מה טעם פסולו של "רשע דחמס". דאפשר לומר שע"פ אביי יש שני מסלולי פסול: האחד, מטעם רשע דעלמא, והשני, של רשע דחמס, מחמת חימוד ממון.
אך אפשר לומר שפסול רשע עפ"י אביי הינו הפסול היחידי, ואף רשע דחמס אינו פסול מפאת חימוד הממון שבו, אלא מחמת מעשה הגזילה שעשה (זאת אומרת, עפ"י האפשרות הראשונה יש שתי אפשרויות פסול שונות, אחת ע"י שם רשע, והשניה ע"י חימוד ממון (חשד כ"ש). ועפ"י האפשרות השנייה יש דרך פסול אחת, והיא ע"י פסול רשע, אלא שיש שני דרכים בהם "שם הרשע" יכול לחול על האדם).
הקדמה נוספת שיש להקדים היא, דצריך לברר בגדר איסור ריבית, דאפשר לומר דהוי "איסור ממוני", דהיינו, דריבית הוי סוג מסוים של גזל, דנוטל ממון חבירו בעל כורחו (שחבירו באמת אינו מעוניין בזה, אלא שלאונסו, מפני דוחקו הכלכלי, נאלץ ללוות בריבית).
אך אפשר לומר, דאיסור ריבית הוי "איסור איסורי", דהיינו, מסברה גומל המלווה עמו חסד, שהלוה זקוק עתה לכסף, והמלווה כביכול "משכיר" לו את כספו לזמן מסוים, ואע"פ כן אסרה התורה פעולה זו, אך אינו מוגדר כגוזל כלל (מצד משפטי הממון קנוי לו הממון לחלוטין), ועל כן על אף שיתכן ויש חובת השבה כ"ש, מכ"מ עתה , קודם ההשבה, ממון הריבית משוייך למלווה לחלוטין[20].
אם נחבר את ב" הקדמות אלו, ונאמר, שרש"י למד שע"פ אביי פסול רשע דחמס אינו פסול נפרד משאר פסול רשע, אלא נפסל ג"כ מחמת שם הרשעות שחל עליו בעקבות מעשה הגזילה, ואף למד שאיסור ריבית הוי "איסור איסורי", זאת אומרת שמצד משפטי הממון, הממון שייך למלוה לחלוטין וכלל לא עשה מעשה גזילה, אפשר לומר: שכוונת רש"י במה שכתב: "דהא מנפשיה יהיב ליה" היא לומר, דאע"ג דאיכא הכא חימוד ממון, מכ"מ מעשה גזילה המטיל עליו שם רשע (דחמס) לא היה כאן, ועל כן, אף שעל פי רבא יתכן ויפסל כאן מדאו" מטעם דחמוד ממון יש כאן, מכ"מ ע"פ אביי לא יפסל, דמעשה גזילה אין כאן (הואיל ואיסור ריבית הוי "איסור איסורי"), ועל כן כתב רש"י שהמלוה בריבית נפסל מדרבנן בלבד ומחמת שיש לו חימוד ממון (ובכך שיש בו חימוד ממון, לא די לפוסלו מדאו", וכנ"ל).
[1] יש להעיר, שלדעת הר" דוד המובא בר"ן (יובאו דבריו בסמוך) עוסקת המשנה אף בפסולי דאו", ואף מנתה לפסול "גזלנים" הדאורייתאי במשנה, דהיינו- משב"ק.
[2] תוס" וסיעתם הביאו לשיטתם מס" ראיות, וצ"ב כיצד ישיב עליהן היד רמ"ה: ראיה א" מדברי הגמ" (כו:): "אמר ר" אבהו: כולן צריכים הכרזה" ומסיקה הגמ" שם שהצורך בהכרזה בכדי שעובר העבירה יפסל הינו בפסול דרבנן בלבד. ובאופן פשוט כוונת ר" אבהו באומרו "כולן" היא על כל פסולי המשנה, וא"כ מוכח שכל הפסולים המנויים במשנה, הינם פסולי דרבנן בלבד. וכן מוכח מסוגיית הגמ" בר"ה (כב.), שאף שם מנתה המשנה את הפסולים לעדות, וכתבה המשנה שם, שכל עדות שאין האשה כשירה לה הפסולים אינם כשירים לה, ומזה דייק ר" אשי בגמ" דגזלן דדבריהם (דהיינו, הפסול מדרבנן) כשר לעדות אשה, ומוכח דכל הפסולים המנויים המשנה הינם פסולי דרבנן (דאל"ה, יכל ר" אשי לדייק, דאף לפסולי דאו" כשרים לעדות אשה).
ביחס לראיה הראשונה השיב היד רמ"ה, שמה שאמר ר" אבהו "כולן", כוונתו לכל הפסולים מדרבנן, אמנם בנוגע לראיה השנייה צ"ב כעת.
[3] ענייני "אסמכתא" נידונו בהרחבה במאמרו של דביר שרביט הי"ו ועל כן נביאם בקצרה רבה, ורק בעניינים הנוגעים לפסול לעדות.
[4] לכאו" ק"ק ע"פ דבריו, מדוע לא תירצה הגמ" כתשובה לשאלה "מאי בנייהו"?, דאיכא בנייהו טובא, דהרי יש מהגאונים שנקטו (עי" בשלטי גבורים ו. בדפי הרי"ף אות א) שהמקדש בפני עדים הפסולים לעדות מדרבנן בלבד חוששים לקדושיו, בשונה מהמקדש בפני פסולים לעדות מדאו", וא"כ אי פסול משב"ק לרמב"ח הינו מדאו" (לעומת ר"ש דפסולם מדרבנן) איכא נפק"מ טובא ביניהם. וצ"ל שהעדיפה הגמ" לומר נפ"מ האחוזה ממש בטעמיהם של רמב"ח ור"ש.
[5] יעוי" ברש"י בר"ה (כב.) שנקט לכאו" כדעת הר"ן, שכתב: "ואמור רבנן אסמכתא לא קניא, והרי הן (המשב"ק) גזלנים מדרבנן, דמדאו" אינו קרוי גזלן אלא החוטף מיד איש". מסו"ד רש"י משמע כר"ן, אמנם בתחילת דבריו כתב שד"אמור רבנן אסמכתא לא קניא", ומשמע שסבור דאסמכתא קניא מדאו" (ושמא סובר רש"י כדעות שנביא לקמן בדעת ר"ש, שאף הוא מודה דמדרבנן אסמכתא לא קניא), וצ"ב מדוע הוצרך גם לזה וגם לומר ד"מדאו" אינו קרוי גזלן אלא החוטף" וכו". עיי"ש ברש"ש שם, ובס" תרועת מלך עמ"ס ר"ה (סי" מח) מש"ב בזה.
[6] אמנם קצת דחוק הדבר בל" של רש"י, שסו"ס היה לו להזכיר אף לעיקר הטעם דנקיט ר"ש, שמהווה חלק מסיבת הפסול- שאינו עוסק ביישובו של עולם.
[7] אכן, גם עפ"י הסבר הר"ן עצמו ק"ק הדבר, וצ"ל על פיו שכוונת דברי ר"ש היא, לומר אין באיסור הקיים באסמכתא זו די בכדי לפוסלו לעדות, ועל כן יש צורך בגורם נוסף, וקצת דחוק.
[8] אמנם אין הדבר מוכרח כלל, יעוי" בנידון זה בהרחבה במאמרו של מנשה צימרמן הי"ו.
[9] הקצוה"ח הוכיח זאת ממה שכתב הנימו"י [ה:]: "לאביי לא הוי טעמא משום דעבירה קעביד, אלא טעמא דאביי משום דרשע הוא ורחמנא פסלי לעדות, דכתיב "אל תשת רשע עד", אבל בעלמא בשאר איסורים דלא שייך עדות…ליכא למיפסליה". ביאור דבריו, שפסולו אינו בגלל חשד כ"ש שכפי שעבר עבירה א" יעיד עדות שקר, אלא שמי שיש לו "שם רשע" נפסל לעדות. ועל כן זהו דין במקום בו צריך עדות, אך במקום בו א"צ בעדות ממילא לא מיפסל.
[10] אכן, יש שביארו את דברי ר"נ באו"א, יעוי" ביד רמ"ה שם שביארו מצד חילול ה". ובאופ"נ ביארו, משום פריצותא, דמכך שיש לו חוצפה כולי האי מסתמא רשע הוא, עיי"ש בדבריו.
[11] יעוי" בנימו"י [ה.] שתירץ, דאם עביד בחינם לא מימשיך אבתריה, ואם בכ"ז נמנע הוא מעשיה בחינם, בזה הוי חזרה גמורה. וצל"ב כוונתו, דלכאו" לא אזיל כביאורים דלעיל בדעת ר"ש.
[12] ועי" ברע"א בגהש"ס משה"ק על תירוצו של הר"ן.
[13] כהרחבה, נביא את לשונו של הגרי"ד סולובייצ"יק שאף הוא חקר בזה: "דמצינו ב" תקנות חז"ל, דלפעמים יש גזירה שמרחיבה את הדין ואוסרת פעולה המותרת מהתורה (דהיינו כצד של איסור נטילה), ויש לפעמים גזירה שכאילו משנה איזו מציאות (דהיינו כצד של קנין ובעלות), ואשר ממילא הדינים השתנו.
ונפק"מ אפשרית בחקירה זו היא, האם יש חובת השבה בגזל מפני דרכ"ש או לא. דא"נ שתיקנו חז"ל קניין ובעלות יתכן ותהיה חובת השבה, אך א"נ שחז"ל רק אסרו את מעשה הגזילה ממילא לא תהיה חובת השבה. ונחלקו בזה הפוסקים: יעוי" בזה ברדב"ז (שו"ת ח"א סי" תקג), דמשמתינן למאן דלא מהדר, ובש"ך (תקפו כהן סי" ל) פליג ע"ז.
[14] על דרך חקירה זו שמעתי מהרב פנחס מונדשיין שליט"א, לבאר את מהלך הסוגיא בב"מ (ח.): "אמר רבא, השתא דאמרת אמרינן מיגו (דזכי לנפשיה, זכי נמי לחבריה), חרש ופיקח שהגביהו מציאה, מתוך שקנה חרש קנה פיקח. בשלמא חרש קני, דקא מגבה ליה בן דעת, אלא פיקח במאי קנה? אלא אימא.." וכו". וצ"ב הס"ד של הגמ" שבין החרש ובין הפיקח יקנו, הרי סו"ס אין מי שהגביב את חלקה השני של הטלית עבור הפקח, והויא כמונחת ע"ג קרקע ומדוע קנה? ואפשר לומר שתלוי הדבר בגדר תקנת חז"ל במציאת חש"ו, דא"נ שתיקנו חז"ל לחרש קניין ובעלות במציאה, ממילא יתכן ונאמר מיגו שקנה לעצמו יקנה אף לאחרים, ואפשר שכך למדה הגמ" בהו"א. אך למסקנה אומרת הגמ" שאין הדבר כן, אלא דגדר תקנת חכמים היה איסור נטילה בלבד, ועל כן, אין מעשי החרש יכולים להועיל אף לקניית הפיקח.
[15] והנה הדבר אברהם (ח"א סי" כא ס"ק טז) האריך לדון בחקירה זה בגדר תקנת חז"ל לאסור גזל מפני דרכי שלום, והביא לדברי היד רמ"ה, וביארו כדברינו, אך כתב שלא נתון הדבר במחלוקת המ"ד, וכו"ע הכי ס"ל.
אמנם, גם על פי דבריו יקשה מדוע לא נפסל מטעם זה (לכה"פ לאחת מהדעות) לעדות.
[16] יתכן וניתן לומר, שהואיל וכל מה שאסרו חז"ל במציאת חש"ו הוא איסור בגברא (ליטול) ולא בחפצא, ממילא פעולת הנטילה איננה מוגדרת כמעשה עבירה, וצל"ב.
ובנוגע לחילוק בתוך איסורים דרבנן, בין איסורים קלים לחמורים, יעוי" בפת"ש על סי" לד סוף סעי" ג, ויעוי" עוד ברע"א בהגהותיו לשו"ע סי" פז, סעי" ט.
[17] הר"ן הקשה על תוס" מהגמ" (כה.) שהביאה מעשה ב"בר ביניתוס" שהעידו כנגדו ב" עדים שהלוה בריבית לא" משניהם, וקיבל רבא את עדותם. ותמהה הגמ" על רבא כיצד קיבל עדותם, הרי לדבריהם א" מהם פסול לעדות מפני שלוה בריבית, ועיי"ש מה השיבה. ולשיטת תוס", דהיכא דלא משמע לאינשי דאיכא איסורא מפסלי מדרבנן, א"כ לוה בריבית דלא משמע לאינשי דאיכא איסורא ומיפסיל מדרבנן בלבד, לא נפסל עד שיכריזו עליו בבי"ד ככל פסול דרבנן, וא"כ במעשה דבר ביניתוס אכתי לא אכרזו עליו (שהרי רק עתה נודע שלוה בריבית), לא נפסל ומה תמיהת הגמ" על רבא שקיבל עדותם. ויעוי" בנימו"י שהשיב ב" תשובות, ותורף דבריו: א. דכל הצורך בהכרזה הוא משום הפסד לקוחות, ועל כן היכא דאין פסידא מיפסיל לאלתר. ב. דמה דבעינן הכרזה, היינו לעדויות אחרות, אך לאותו דבר שנחשד נפסל להעיד לאלתר.
ובאופן אחר יש ליישב, עפ"י דברי הגרי"ד סולבייצ"יק שהזכרנו לעיל בטעמו של ר"ש, דפסול משב"ק הוא בגלל התעסקותו במעשים שאינם מהוגנים. וכתב הגרי"ד, דדוקא בפסול דרבנן כמשב"ק, שלא עבר עבירה מסויימת בעינן הכרזה בכדי לפוסלו, אך שאר פסול דרבנן הוי כדאו", וא"צ בהכרזה לפוסלו, וע"כ הכא בלוה בריבית דפסול מדרבנן עקב עבירה שעבר, א"צ הכרזה בכדי לפוסלו (אמנם יש להעיר, שהסבר זה קשה בלשון הסוגיא של הכרזה בפסולי עדות, ב- כו:).
[18] יעו" בהגהות אמרי ברוך על הטו"א שכתב ליישב כן, וא"כ נראה דלית ליה להאי חילוקא שחילקנו לעיל בין עבירה דרבנן, לעבירה דאו" אלא דלא משמע להו לאינשי.
[19] דלא נראה לומר בכוונת רש"י דמוקי למתני" בריבית שאינה קצוצה, וכן דייק מדבריו הריטב"א (ר"ה כב.): "נראה מפרש"י ז"ל, דמיירי אפי" בריבית קצוצה דאו"". עוד יש להעיר בהסבר זה, ממש"כ רש"י עה"מ (כד:) לכך שחימוד ממון מעבירו על דברי תורה רק על פסול סוחרי שביעית, ומשמע, דשאר הפסולים המנויים במשנה עד לסוחרי שביעית, לא מיפסלי מטעם זה. אמנם מרש"י (כה. ד"ה לוה) עולה דלכה"פ אף לווי בריבית מיפסלי מחמת חימוד ממון, שכתב:"… וכיון דחימוד ממון מעבירו על דת, הוו"ל כרשע דחמס, דעובר נמי על ל"ת מפני חימוד ממון", וצ"ב. עוד יש להעיר, דמרש"י זה משמע כפירוש הריטב"א בדעתו, דמתני" מיירי בריבית קצוצה ("דעובר נמי על ל"ת").
[20] והנה הריטב"א (ב"מ סא.) הביא מחלוקת ראשונים בשאלה האם ניתן למחול על חובת ההשבה בריבית, דדעת הרמב"ם דניתן למחול, ולעומתו הגאונים סברו שלא ניתן למחול. וכתב שדעת מורו כדעת הגאונים, וכתב בטעם הדברים: "וטעם הדברים אומר מרי, דתביעת ריבית לא הויא כשאר תביעות בגזל ואונאה וכיו"ב דאית ליה על חבריה שיעבוד ממון, אלא חיוב הוא שחייב הכתוב להשיב איסור שבלע".
נראה מדבריו שלמד כאפשרות השנייה, שריבית היא "איסור איסורי" ולא גזל כ"ש, ועל כן יש עליו חיוב להשיב בלא קשר למעמד הממוני של החפץ (דהיינו, אע"ג שאין שעבוד). בשונה מהרמב"ם שלמד דהוי מעין איסור גזל, וחייב להשיב את ממון חבירו הנמצא תח"י.
ונראה כן מעוד מקור בשיטת הריטב"א, שכתב בקידושין שהמלוה יכול לקדש בממון הריבית אשה (כמובן, כל עוד שלא השיבו), והביאור בזה כנ"ל, דמצד משפטי הממון הממון משוייך לו לחלוטין, רק במישור האיסורי סו"ס עבר על איסור.