במסכת שבת דף סג. אנו שונים : "לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולאה באלה ולא ברומח, ואם יצא חייב חטאת. רבי אליעזר אומר תכשיטין הן לו. וחכמים אומרים אינן אלא לגנאי, שנאמר: 'וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה' (ישעיהו ב)". ובגמרא שם פירשו שדעת רבי אלעזר הסובר שכלי זית חשובים תכשיט משום שהם מבטאים את הודו וגבורתו של הגבור. וחכמים בפשטות חולקים, משום שלדעתם דבר שצריך להתבטל באחרית הימים אינו אידאלי ועל כן אינו אלא גנאי, שכן השלום של אחרית הימים כשלא ישא גוי אל גוי חרב הוא האידאל שאליו אנו משתוקקים וכוספים. ולטענת חכמים עונה רבי אליעזר שאף שודאי שחזון אחרית הימים הוא האידאל, מכל מקום משום שכל זמן שלא הגענו להגשמתו של חזון אחרית הימים ועדיין ישנן מלחמות בעולם , יש צורך בכלי הזין לשם תיקון העולם ושמירת שלומו וטובתו, על כן בזמן זה חשובים כלי הזין תכשיט. ויש שפירשו דעתו שסובר שאף לימות המשיח אינן בטלין.
אכן על הכל ברור ומקובל, שלעת עתה, כאשר עדיין נושאים גוי אל גוי חרב, יש הכרח וחובה לצאת למלחמות לצורך תיקון העולם ושמירת שלומו וטובתו. אין לך דבר שאין לו שעה ואין לך ענין שאין לו מקום. וכך אמרו חז"ל (בראשית רבה סג,ח) שכאשר נצטווה שמואל למשוח את דוד למלך, הוא נרתע בתחילה וטען שדוד הינו אדמוני, שופך דמים, ואם כן במה שונה הוא מעשו, ולמה ראוי הוא למלוכה, ותשובה שהשיבו הקב"ה: "עם יפה עיניים", זה מדעת עצמו הוא הורג, וזה הורג על פי סנהדרין. אין תשובת בורא עולם שוללת את עובדת היותו של דוד שופך דמים, אלא שמכל מקום שוני עקרוני יסודי יש בינו לבין עשו, שכן האחרון הורג על פי עצמו ועל כן הינו רוצח שפל, ואולם דוד, על פי סנהדרין, עיני העדה, הוא הורג, מתוך יראת שמים שהיתה הנר לרגליו, ועל כן ראוי דווקא הוא לאותה אצטלא. חז"ל בטאו בכך שאף שפיכות דמים, כאשר היא במקומה הראוי לה לאור הכוונה מוסרית עליונה מוחלטת, לא זו בלבד שאינה רציחה במשמעותה השלילית, אלא היפוכו של דבר, יש בקיומה מצוה. כשם שצותה תורה: "לא תרצח", כך באותה מדה ציותה בכמה וכמה מקומות: "לא תחוס עינך", שכן אין כאן שני ערכים סותרים אלא שניהם עולים יחד במכלול ערכי אחד, ומשלימים זה את זה. אין ציווייה של תורה על המלחמות, והמלחמות שעמנו נלחם לאור דרכה של תורת ישראל, דוחקים את רגליו של המוסר הטבעי של האדם, אלא אדרבא דווקא כך, לאורה של יראת שמים טהורה, עולה המוסר הטבעי ומתעדן, ויוצא אל הפועל בדרכו השלמה האמיתית.
וכה כתב מרן הרב זצ"ל: "אנו מסתכלים בדורות הראשונים, המסופרים בתורה, בנביאים ובכתובים, אותם הדורות שהיו עסוקים במלחמה, והם הם הגדולים שאנו מתייחסים אליהם בידידות וגדולת קודש. הננו מבינים שהזיק הנשמתי הוא היסוד: אותו מעמד-העולם שהלך במרוצתו אז, שהיתה המלחמה כל כך נחוצה בו, הוא גרם להופיע את אלה הנשמות, שהרגשתן הפנימית בתוכן שלם היתה. מלחמת קיומם, קיום האומה, מלחמת ד' היתה בהכרה פנימית. עזיזים היו ברוחם וידעו בעמק החושך לבחור בטוב ולסור מן הרע, "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע". כשאנו מתבוננים אליהם, הננו, בכל ההופעה הרוחנית שאנו כל כך שוקקים לה, משתוקקים לאמוצם, לכח-החיים החטוב והגבוש, האיתן והמוצק, ששכן בקרבם, ומתוך תשוקה זו, כחנו הרוחני מתאמץ וכח-גבורתנו מתעדן, ואותן הנשמות החזקות חוזרות לחיות בנו כימי עולם" (אורות המלחמה, פרק ב).
על כן באותה מידה ובאותה דרך יש להאיר את משמעותו של השלום האידאלי ויחסנו אליו, באור משמעותו הערכית מוסרית. במדרש תנחומא ישן בפרשת יתרו למדנו: "זה שאמר הכתוב: 'דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום' (משלי ג'), בקש הקב"ה ליתן תורה לישראל בשעה שיצאו ממצרים, והיו חולקים זה על זה והיו אומרים בכל שעה נתנה ראש ונשובה מצרימה… שהיו נוסעים במריבה וחונים במריבה. וכשבאו לרפידים הושוו כולם ונעשו אגודה אחת, שנאמר: 'ויחן שם ישראל נגד ההר'. אמר הקב"ה התורה כולה שלום, ולמי אתננה? לאומה שאוהבת שלום, הוי כל נתיבותיה שלום". וכעין זה למדנו במכילתא שם.
נמצאנו למדים שרק כאשר נעשו כולם אגודה אחת, נתעלו לאותה דרגה רוחנית שבה ראויים היו לקבלת תורה. משום שרק מתוך ענות אמת והתעלות רוחנית זכו לאותה אספקלריה עליונה שלאורה ראו את כל עם ישראל כולו, וכן את האנושות כולה כחטיבה אחת. "גדול השלום שניתן לאוהבי תורה, שנאמר: 'שלום רב לאוהבי תורתך' (תהלים קיט)" (ספרי נשא מב). "גדול השלום שניתן לענוים שנאמר: 'וענוים ירשו ארץ והתענגו על רוב שלום' " (שם). שכן מי שזכה לענות אמת, לא רק את עצמו הוא רואה אלא את הכלל כולו, ואת שגב מעלת עצמו הוא מוצא בהיותו חלק מן הכלל, ועל כן דבק הוא בשלום.
במסכת ברכות (יד ע"א) הובאו דברי רב שאמר: "כל הנותן שלום לחברו קודם שיתפלל, כאילו עשאו במה". וכך פירשם ומרן הרב קוק זצ"ל ב"עולת ראיה": יש מי שטובת עצמו היא עיקר עניינו, וכדי להגשימה הוא משלים עם זולתו כדי שהלה יסייענו בכך ולא יפגע בו. שלום כביכול זה אינו שלום אמת אלא אמצעי להשגת טובתו שלו, רק בכך הוא תלוי ואין סופו להתקיים. ואולם הדבק בשלום אמת, הוא זה הרואה ומבין שכולנו אחים, בנים לאבינו שבשמים, ולאור זאת הוא דבק באחדות ובשלום שבין כולם. שלום זה אינו אמצעי גרידא אלא ערך מוסרי נעלה ועל כן סופו להתקיים. אוי לו למי שימיר שלום-אמת זה בשלום-כביכול שאינו אלא אמצעי למטרה אנוכית ותו לא. על כן רק לאחר שיתפלל, ויתעלה ברוחו וישיג את ההכרה בכבוד שמים וברוממות ההשגחה הא-לקית – ראוי הוא האדם לשאת שם שלום על שפתותיו, שכן רק כך יהא מובטח שבקשת שלום אמת פועמת בלבבו.
על מנת להשיג מעלה זו של דבקות של אמת בכלל ובטובתו, עלינו לטפח ולפתח תחילה את רוחנו, ומה גם שתיקונו ושכלולו של הכלל מחייב את השלמתם ותיקונם של הפרטים הכלולים בו. ועל כן יש זמנים שההשלמה האישית מחייבת התבודדות והינתקות מן העסוק המעשי בעניני הכלל כולו. אם תוכן העילוי שמוסיף האדם בהתבודדות זו הוא אצילי ונעלה, דוקא בכך ישיג דבקות של אמת בכלל. דוקא בהתבודדות זו טמונה הכללה נשגבה של אחדות. ואולם מאידך, אם חשבון הנפש שיעשה האדם על דרכו, יהא שטחי, והוא ימנע מטיפוח עצמו, מתוך חשש שיש בכך התנכרות לכלל, סופו שיחסר את אותה אספקלריה רוחנית הדרושה לדבקות אמת בכלל, ימנע מן הכלל את שלמות עצמו, ויפגום ביכולתו להועיל לכלל, ואין לך פגיעה בכלל גדולה מזו.
באור זה רואים אנו גם את יעודו של עמנו, ממלכת כהנים וגוי קדוש, שדוקא בהיותו "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" טמונה יכולתו להיות אור לגויים. דוקא בהתיחדותו ודבקותו בשגב רוחו נעוצה דבקותו באונברסליות ובשלום.
