על מרן הרב זצ"ל
לקראת ג' אלול, יום העלות מרן הראי"ה קוק זצ"ל לגנזי מרומים, מובאים להלן סיפורים קצרים מחיי הרב ותיעוד פטירתו, כפי שנרשמו ע"י הרב יוסף אריה לייב זוסמן זצ"ל, תלמידו הנאמן של הגרי"מ חרל"פ זצ"ל. תודתנו לגרשון באס על הבאת הדברים לדפוס.
פעם אחת כשהיה רבינו הקדוש זיע"א, בעיר בויסק, הלך בדרך ופגש בו איש נכרי-ערבי וחרבו שלופה בידו, ובדרך לא היה שם איש רק רבינו וירם הערבי את חרבו (זה הי' גרזן) ויאמר בלבו:"עָבר יַעֲבר כאן רבינו ואכה אותו בגרזן". ויהי כַּעֲבר רבינו זצ"ל ותיבש יד הערבי ולא היה יכול להורידה מטה, עד אשר עבר רבינו זצוק"ל מן המקום ההוא…
פעם אחת שלח חותנו של רבינו זצוקללה"ה (הוא הגאון וכו' האדר"ת זצוק"ל) אל רבינו זצוק"ל שיבא לביתו בפוניביז. עלה רבינו ברכבת שנסעה מעירו לפוניביז. ויהי כבואם לְוִילְנָא, ותעמוד שם הרכבת, ועבר שם בחור אחד התחיל רבינו זצוק"ל לשוחח אתו בדברי תורה ובשקעו בלימוד התורה שכח לגמרי שהוא צריך ליסע אל חותנו זצוק"ל, בין כך עברה הרכבת, ורכבת אחרת באה, ועמדה שם במקום הרכבת הראשונה, ורבינו זצוק"ל לא ידע, ועלה אל הרכבת השניה, ולא ידע רבינו זצוק"ל שהיא נוסעת מִוִילְנָא לבויסק, ויבא רבינו זצוק"ל בביתו, וכעבור ימים אחדים בא מכתב מכבוד חותנו (הגאון החסיד והעניו האמיתי וכו' וכו' האדר"ת זצוק"ל) ושאל: מה שלום חתני? שהרכבת שהלכה מבויסק לפוניביז, נהפכה בדרך ונהרגו כל אנשי הרכבת…
פעם אחת כשהיה רבינו זצוקללה"ה זיע"א, בלונדון בא אליו איש אחד, אשר נאשם לישב במאסר חמש שנים, ובקש מרבינו שיברכו, נתן לו רבינו זצ"ל את ספרו "ריש מילין", לקח האיש ההוא את ספרו הקדוש של רבינו הקדוש זצוקללה"ה מיד יצא זכאי, בזכות הספר הקדוש שהיה בידו…
רבינו הקדוש טהור עינים קדוש עליון פה קדוש זצוקללה"ה זי"ע ועכי"א, נסע עם הגרי"מ חרל"פ יבדל"ח אל כנרת, ובאו שם לאיש אחד אשר שנה ופירש והתוכח אתו רבינו זצוק"ל, ורק שלשתם היו בבית (בזמן ההוא לא נתפרץ עדיין לילך בגילוי הראש) החציף האיש ההוא את פניו וגלה את ראשו, היטב חרה לו להגרי"מ חרל"פ יבדל"ח על הדבר הזה. כשיצאו אמר לו הגרימ"ח יבדל"ח לרבינו זצוק"ל, איך החציף האיש ההוא את פניו לגלות ראשו לפני רבינו? ענה לו רבינו זצ"ל: "באמת שלא ראיתי שגלה ראשו…"
כשבא מלונדון לארץ ישראל, היה מנשק את אבני תל אביב כמו שעשה ר' אבא כדאיתא בסוף מס' כתובות :"ר' אבא היה מנשק כיפי דעכו" פירש"י כיפי, סלעים, כלומר שהיה מנשק אבני עכו וכן עשה רבינו הקדוש זצ"ל.
יציאת נשמתו של רבינו זצוק"ל. בשנת תרצ"ה ג' אלול, היה לרבינו זצוק"ל שטף דם פנימי, וידעו כי באותו יום הגיע העת שתעלה נשמתו של רבינו זצ"ל לאביו שבשמים, ונתאספו הרבה רבנים וגאונים שם ביום ההוא, באותו היום שנתבקש לישיבה של מעלה היה שמח בשמחה עצומה, כשהגיע השעה שתעלה נשמתו השמימה ברגעים האחרונים של חייו, וַיַּסֵב יחזקיהו פניו אל הקיר (יחזקיהו הוא השם שנתוסף לרבינו זצ"ל מפני חליו) והתחיל גוסס, מיד התחילו כל העם לבכות ואמרו "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" בקול גדול, כשהגיע הקהל ל"אחד" התגבר רבינו זצ"ל כארי, בכל כוחותיו, וְהֵסַב את פניו למעלה, ואמר:"אחד" ואע"פ שלא היה יכול לדבר בשעת הגסיסה, אבל זה היה כח קדושה עליונה ויצאה נשמתו באחד. וכראות הגרי"מ חרל"פ כי נשמתו של רבינו זצוק"ל יוצאת, התחיל לבכות וצעק צְעָקָה גדולה ומרה ואמר:"אבי אבי רכב ישראל ופרשיו". נפלה עטרת ראשנו. קול נהי נשמע בציון, וכהלום רעם פלחה ומחצה את לב כל בית ישראל השמועה האיומה והמחרידה כי נצחו אראלים את המצוקים ושבה ארון הקדש הורם הנזר והוסר עטרת תפארת ישראל רבה של ירושלים נשיא ארץ הקדש ורבן ומאורן של ישראל שר התורה גאון הדור וצדיק יסוד עולם, פאר חמדת ישראל וקדוש ד' הכהן הגדול מורנו ורבנו מרן אברהם יצחק הכהן קוק זצוק"ל זי"ע ועכ"י אמן.
הגאב"ד דעיה"ק ירושלים וראש הרבנים לא"י נתבקש בישיבה של מעלה ביום הראשון ג' אלול (תרצ"ה) בשעה חמש ורבע אחה"צ בשנת השבעים לימי חייו.
