עמלה של תורה
הרב זלמן מלמד שליט"א
כשפנו אלי לדבר בהספד הזה, כמובן שמיד השבתי בחיוב. אסור להתעצל בכלל בהספדו של ת"ח, קל וחומר בהספדו של מו"ר. אבל מצד שני, אח"כ כשהתבוננתי מה אני אומר, חשבתי בליבי שאם לא אומר כל מה שצריך, אולי זו ההתעצלות. ואולי יותר נכון "לך דומיה תהילה". אז אפרש כי אני לא מתכוון לומר, אלא מה שאני יכול, והדברים כמובן הם מעל ומעבר.
באתי לישיבת מרכז הרב לפני למעלה מחמישים שנה, לבניין הישן ברחוב הרב קוק. הישיבה היתה קטנה, כעשרים תלמידים בישיבה, והקשר עם מו"ר, שקראנו לו תמיד "ר" אברום" היה קשר הדוק. כבר אז, הרב נתן שיעורים כלליים בישיבה בכל יום שלישי, והיה בא לסדרים ומעורר אותנו בלימוד, ומראה לנו שאפשר להתבונן בכל סברא מצד זה ומצד זה, ולהעמיק בה, ולהרחיב אותה, ולהסתכל בה מצדדים שונים. הוא היה זה שעורר בקרב התלמידים את ההעמקה ואת ההתבוננות. את הבחינה של הדברים, ואת ההסתכלות מכל הצדדים.
כך הוא בעצמו כותב (מנחת אברהם א" ס"ד), בעניין מצוות ת"ת "הנה זה פשוט שחיוב ההבנה בתורה הוא לא רק חלק ממצוות ת"ת אלא שיור בקיום המצוה עצמה". כלומר ההתבוננות בתורה, לא רק הידיעה השטחית של ההלכה, אלא הבנתה וידיעת טעמה, זה עיקר עניינה של תורה. הרב מביא מגמ" מפורשת בברכות (מז, ב) שמי שלא יודע ביאור הלכות, אע"פ שיודע את כל התורה כולה, הוא בכלל ע"ה, "קרא ושנה ולא שימש ת"ח, [לא למד ביאורי הסברות] הרי הוא בכלל ע"ה". וממשיך עפ"ז את דברי הר"ן (ע"ז מד, ב מדפי הרי"ף), שמותר לפסוק הלכה בבית מרחץ, לומר הלכה בלא טעמה כי זה לא ממש לימוד תורה. הלכה בלא טעם חסר כאן הלימוד תורה. והשו"ע (סי" מז ס"ד) פוסק להלכה, שלא צריך לברך ברכת התורה לפני כן. כלומר זה עוד לא בגדר של לימוד, כאשר הלימוד הוא בלי הבנה. זה בעצם מה שהרב לימד ושינן כל הזמן, ללמוד, להתבונן, להעמיק, ולהבין היטב את עומקה של תורה. אמנם מביא שהגר"א חולק, ולא באנו כאן לפסוק הלכה אלא התבוננות, כמה צריך, ואיך צריך אדם ללמוד תורה.
הרב מביא בהמשך הערה מעניינת מאוד. השו"ע הרב אומר (חלק ה" הל" ת"ת פרקים א"-ג"), שבמצוות ת"ת כל אדם מחוייב לדעת את כל התורה כולה. ומאיר רבינו שהלכה זו מתאימה לדעת הרמב"ם אבל הרב רשם הערה נוספת בנוגע לשיעור המצוה של ת"ת, שהשו"ע הרב ביאר שפירושו של דבר ללמוד את כל התורה כולה, (וכפי שהרמב"ם מונה מצוה אחת בעניין מצוות לימוד תורה). אמנם היראים מונה שתי מצוות. מצווה אחת מצווה רנד, ללמוד ולעמול ולא ילמד לא סברא. ואח"כ במצווה תיד כתב מצווה שילמד את עצמו ויהיו דברי תורה מחודדים בפיו, ז"א יש שתי מצוות יש מצווה אחת להתבונן ולהבין את הסברות של התורה ללמוד ולעמול. לפי היראים כל פעם שאדם לומד ומעיין ועמל הוא מקיים את המצווה. אבל לפי שיטת הרמב"ם שיעור המצוה השלם, שאדם צריך לדעת את כל התורה כולה. אבל לא שאדם יכול בכלל להגיע ללימוד ידיעת כל התורה כולה לכל סברותיה ועומקה, הרי התורה רחבה מני ים. אלא הכוונה שאדם צריך לדעת את עיקרי הדברים שזה שיטת הרמב"ם שכתב בהקדמתו למשנה תורה "לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה ואח"כ קורא בזה (במשנה תורה), ויודע ממנו תושבע"פ, ואינו צריך לקרוא ספר אחר ביניהם". וכוונתו שלא שיפסוק מזה אלא שיקיים את מצוות ת"ת, שלדעת הרמב"ם אדם צריך לדעת את עיקרי התורה כולה עם קצת טעמיה.
ומעמיק עוד הרב, בגדר של שלמות מצוות לימוד תורה, ומביא שיש כמה ממוני המצוות שמונים מצוות ל"ת בפנ"ע על שכחת התורה, ולומדים זאת מהפס" "השמר לך פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך" אומנם הרב מביא כי הרמב"ם לומד שאף הפס" הזה מלמד אותנו בשיעור מצוות ת"ת. זה לא לאו של איסור של שכחת התורה, אלא זהו גדר במצוות ת"ת. דהיינו אומר הרמב"ם (הל" ת"ת פ"א ה"י) "עד מתי חייב אדם ללמוד תורה, עד יום מותו, שנא" "פן יסורו מלבבך כל ימי חייך", וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח". ז"א לדעת הרמב"ם זה לא רק לאו, אלא המצווה לדעת את כל התורה כולה, זה לא רק ללמוד את כל התורה כולה, אלא גם לדעת אותה. ואם אדם שוכח, מתבטלת המצוה, כיוון שמחויב לדעת את כל התורה כולה וחסר לו משיעור המצוה. כך הוא מגדיר.
ע"פ זה הוא מתרץ תירוץ מעניין לגבי הגמ" במנחות (צט, ב). הגמ" אומרת עה"פ שהזכרנו מקודם "פן תשכח את הדברים וגו"" שאסור לשכוח התורה, והגמ" שואלת יכול אפי" מחמת אונסו, אדם ששכח בע"כ את התורה האם עובר בלאו? ת"ל פן יסורו דווקא במסיר ממש ולא מחמת אונסו. שואל הרב מה ההו"א, הרי אונסא רחמנא פטריה בכל התורה כולה, ומתרץ הרב שההו"א היתה שאם אדם שוכח חלק מהתורה, אז חסר לו בשיעור קיום מצוות ת"ת, וכאן אפי" באונס, הרי סוף סוף הוא לא יודע ומבואר ע"פ זה הדיון בגמ".
ההתבוננות הזאת שהרב לימד אותנו. שאדם צריך ללמוד תורה, לשאוף להיות גדול בתורה, להעמיק בתורה ולהבין את התורה בעומק. הרב מסביר את העניין, כשאדם מתבונן מעיין מעמיק מתבונן בסברות יכול לסור אולי מדרכי האמת. אדם מפלפל מאוד מעמיק מאוד חושב מאוד ממציא סברות מעצמו. ע"ז הרב מדבר במקום אחר. עמל התורה – אם בחוקותי תלכו – היו עמלים בתורה ע"מ לשמוע ולקיים כמ"ש "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם". והפי" שאדם לומד תורה שלא יהיה ח"ו כמ"ש בירושלמי על תלמיד ותיק שהיה לו לר"מ שהיה מטהר את השרץ ומטמאו מאה פעמים. אמרינן אותו תלמיד לא הוי יודע אמוריא א"ר יעקב ברדסאי דההוא תלמידא קטיעא מטורא דסיני הוה. כלומר הוא היה קטוע, יודע מאוד לפלפל יודע לטהר את השרץ במאה חמישים טעמים. מה זה קטוע מטורא דסיני, לא רק כדברי הרמב"ם שאומר שיש מצוה מיוחדת לזכור את מעמד הר סיני, "השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ד" אלקיך בחרב" והרמב"ם אומר שזה לאו דאורייתא שאדם מחויב לזכור תמיד את מעמד הר סיני. כאן זה יותר מזה כשאדם עוסק בתורה, שלא יהיה קטוע מטורא דסיני פי" של דבר לחפש ולהמשיך את התורה שנאמרה בסיני. כי כל דבר שנאמר מפי תלמיד ותיק כבר נאמר לו למשה בסיני, הוא צריך לכוון למה שנאמר לו למשה בסיני, כלומר לחפש להיות מחובר לשורש התורה. זה יסוד גדול שכשלומדים ומתבוננים ומעיינים לפעמים אדם מחפש את הסברא של עצמו וההגיון של עצמו ולימוד התורה האמיתי צריך להיות עמוק מאוד פי" של דבר לחפש את עיקר עניינה של תורה. וממשיך ומזכיר שזה היה ר"א שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו ואמר דברים שלא שמעתן אוזן, דהיינו כל החידושים היו חידושים שגנוזים בתוך הדברים ששמע מפי רבו ומי שלומד כך את התורה ומי שלומד ומכוון לאמיתתה של תורה, ולהמשכתה של תורה מהר סיני אז התורה היא בבחינת החידושים שלו ההבנות שלו החכמה שלו, היא בחינה של נביאות. כמ"ש בגמ" הנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם, שנאמר "אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו" – אלו ת"ח שת"ח שלומדים תורה לשמה אז יש להם ס"ד רוה"ק מין ניצוצות של נבואה. זו היתה הדרכתו הקבועה והמתמדת של מו"ר להמשיך את המסורת לא לזוז מהמסורת. להיות מחדש גדול ולא לזוז מהמסורת. כל הזמן.
לגבי השאיפה לגדלות הוא כמובן חינך אותנו שזה צריך להיות בהדרגה. אני זוכר שאנחנו שישבנו בישיבה בבניין הישן ויצאה שמועה שיש גבינות מסוימות שהם לא כ"כ מהודרות בהכשר ובישיבה אכלו אותם. שאלנו את הרב יש שמועות שזה לא כל כך מהודר. הרב אמר לנו תראו יש כאן ב"ה את הרצי"ה ור" נתן רענן כשתהיו כמותם אח"כ תוכלו להיות יותר מהם. קודם תעשו כמו שהם, תדקדקו במצוות כמו שהם, תהדרו במצוות כמו שהם, אח"כ כשתעברו אותם תהיו עוד יותר מהדרין. לימד אותנו הדרכה שיש אנשים שרוצים להיות צדיקים יותר מרבותיהם.
עומדת בפני דמותו של הרב, ג"כ בבניין הישן בשמחת תורה, עומד על הבימה ע"י ארון הקודש רוקד מצד לצד, מחזיק את שני העמודים שם. זו תמונה שא"א לשכוח אותה את השמחה הגדולה ומאור הפנים שהקרין על כל התלמידים.
הקצב של ההליכה המרץ התפילה בקול רם ההתלהבות כל פרק שבתפילה הוא תמיד היה הראשון שמתחיל ראשון ובקול רם וכל התפילה נמשכת ע"פ התנופה שהוא מרים אותה. החביבות אל התלמידים אהבת התלמידים, אפשר היה לראות את זה בהלוויה. רבינו ב"ה היה מופלג, זקן ושבע ימים. והבכיות והצער והתחושות של הפרידה, מבטאות את החיבור הנפשי הפנימי של הרב. שזה לא קורה אצל כל ת"ח. אני זוכר איזה זרם עבר בציבור כשנודע שהרב עומד לבוא לכפר מימון. זה היה כשהתאספנו שם וקיווינו שנצליח לעצור את הגירוש הנורא, ועברה השמועה שהרב עומד לבוא. כל הציבור כאילו זרם עבר בכל הציבור. והרי היה לו קשה לבוא. והרי כבר לא יצא מירושלים יציאות זמן ממושך. אבל הכאב הזה על מה שחשב שח"ו עלול לקרות, היה כ"כ בתוכו שהוא נסע. ואח"כ שנודע שהרב יבא לתפילה בנווה דקלים אותו דבר, הציפייה שהרב יבוא. כמה הוא כאב על הגירוש. את עוצמת ההוראה שהורה לפני כן על האיסור להשתתף בזה איסור לעבור על ד"ת גם כשממשלה קובעת אחרת. אני חוזר על דברים שגם אחרים אמרו, אבל לחזק את הדברים, לאמת את הדברים, הרב היה משענת ועמוד תווך לראשי ישיבות, לנו. כשהיו לנו שאלות ידענו שיש לנו כתובת למי לפנות. ונוצר חלל גדול. באנו לשמוע את דעתו את עצתו, והוא ריכז את רבני א"י במאבק על שלמות הארץ. כמה הדבר הזה היה עיקר לו וחשוב לו.
אני רוצה לומר עוד צד של הסתכלות כעת. מצד אחד הכאב מאוד מאוד גדול ממש. זה לא דברים שבפה בלבד, זה דברים שבלב, החיסרון גדול מאוד. אבל צריך גם להודות לרבש"ע עכשיו על כל השנים הטובות שזכינו לרב כזה, שהיה לנו על מי להשען שהיה לנו את מי לשאול. שהיה לנו עמוד של תורה כזה גדול עם סייעתא דשמיא שזכה לאורך ימים טובים. וצריך לומר גם תודה לרבש"ע – ד" נתן, היתה מתנה מאוד גדולה. חז"ל מלמדים אותנו שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. אחד המקורות לזה שחז"ל מביאים מהפס" "ד" נתן וד" לקח יהי שם ד" מבורך". אנחנו צריכים כל מה שאנחנו שומעים כאן ולומדים לקחת ולהמשיך שזה יהיה לזכותו ללמוד מכל המעלות הגדולות שאנחנו ראינו אצל הרב ולהעתיק אותם. אני מברך את הרב יעקב שפירא שליט"א שהוטל עליו כעת עול כבד של הנהגת הישיבה. שד" יסייע בידו שימשיך את עבודת הקודש של רבותינו הגדולים, מרן הרב, רבינו הרצי"ה ועכשיו מרן הרב שפירא. שד" יחזקו, חזק ואמץ.
