מסכת סוטה – עריפת עגלה דף יד.- יד:

מסכת סוטה – עריפת עגלה דף יד.- יד:
הרב מרדכי שנדורפי



עריפת עגלה / יד.- יד:

 

תוכן:

א. סוגית הגמרא

ב. הסבר הכס”מ ברמב”ם וביאורו

ג. הסבר הרדב”ז ברמב”ם

ד. קושיות על הסבר הרדב”ז

ה. הסבר ה”שבט הלוי” ברדב”ז

ו. הסבר ה”נחל איתן” ברמב”ם

ז. סיכום

 

א. סוגית הגמרא

המשנה (ב.) אומרת: “עריפת עגלה בשלושה דברי ר” שמעון, ר” יהודה אומר בחמישה”. והגמרא (יד.) מבארת מנין לכל אחד דבר זה, ושניהם דורשים מהפסוק “ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו וכו””.

כתב התוס” (יד. ד”ה עריפת עגלה), וז”ל:

“עריפה לאו דוקא דמדידה הוא דהויא בג”, כדתנן בפ” עגלה ערופה (סוטה דף מד:) ג” מב””ד הגדול שבירושלים היו יוצאין וכו” והדר קתני נפטרו זקני ירושלים והלכו זקני אותה העיר ומביאין עגלה ערופה והתם לא קתני ג” וקראי נמי דמייתי בגמרא במדידה כתיבי”.

תוס” אומר שאף על פי שכתוב בגמרא עריפה אין הכוונה לעריפה ממש אלא למדידת החלל לפני העריפה ומביא שתי הוכחות לדבריו:

א. שבמשנה בסוטה (מד:) כתוב שג” מב””ד הגדול שבירושלים היו יוצאין למדידה ואילו לגבי העריפה שנעשית בזקני אותה העיר לא קתני ג”.

ב. הפסוקים שמביאה הגמרא שמהם למדו ר”י ור”ש את דבריהם מדברים על מדידה ולא על על עריפה. כדברי תוס” כן כתב הר”ן (יד. ד”ה עריפת עגלה).

אח”כ אומרת הגמרא (יד:):

“מתניתין דלא כי האי תנא, דתניא רבי אליעזר בן יעקב אומר (דברים כא,ב) “ויצאו זקניך ושופטיך” זקניך זו סנהדרין ושופטיך זה מלך וכהן גדול… איבעיא להו רבי    אליעזר בן יעקב בחדא פליג או בתרתי פליג? במלך וכהן גדול פליג אבל בסנהדרי אי כר” יהודה אי כרבי שמעון, או דילמא בסנהדרי נמי פליג דאמר כולה סנהדרי בעינן.

אמר רב יוסף ת””ש “מצאן אבית פגי והמרה עליהן, יכול תהא המראתו המראה? ת””ל “וקמת ועלית אל המקום” (דברים יז, ח) מלמד שהמקום גורם”…דנפוק כולהו …לדבר מצוה, היכי דמי לאו למדידת עגלה וראב”י היא דאמר כולי סנהדרי בעינן?! אמר ליה אביי לא! כגון שיצאו להוסיף על העיר ועל העזרות, כדתנן “אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא בבית דין של שבעים ואחד”. תניא כוותיה דרב יוסף “מצאן     אבית פאגי והמרה עליהן כגון שיצאו למדידת עגלה ולהוסיף על העיר ועל העזרות, יכול שתהא המראתו המראה. ת””ל “וקמת ועלית אל המקום” מלמד שהמקום גורם”.

א”כ מצינו שלוש דעות כמה זקנים בעי למדידת החלל, ר” שמעון – שלושה, ר” יהודה – חמישה וראב”י – שבעים ואחד.

 

ב. הסבר הכס”מ ברמב”ם וביאורו

הרמב”ם (סהנדרין ה, ה) פוסק: “עריפת עגלה בחמישה”.

אומר הכס”מ: “ודע שמה שכתב רבינו ועריפת עגלה העתיק לשון המשנה, ואין הכוונה אלא על המדידות כמו ששנינו בפרק עגלה ערופה (סוטה מד:), וכתבוהו התוס””.

וכן כתב המאירי (יד: ד”ה עריפת עגלה) בדעת גדולי המחברים, הוא הרמב”ם.

ולכאורה קשה על דבר זה שכן כתב הרמב”ם לפני כן (סנהדרין ה, א): “ואין מוסיפין על העיר ועל העזרות ולא מוציאין למלחמת הרשות ולמדידת החלל אלא עפ”י ב”ד הגדול” משמע שצריך לפי הרמב”ם את כל הסנהדרין למדידה ולא רק חמישה מזקני ב”ד הגדול.

אלא מבאר הלח”מ (שם):

“אין לפרש דשבעים ואחד היו יוצאין דומיא דאין מוסיפין על העיר וכו” דכולם היו יוצאין, דודאי לא היו יוצאין אלא חמישה כדברי ר” יהודה בגמרא, דמפיק ליה הכי מקרא דזקניך ושפוטיך, וכן כתב רבינו בסמוך “עריפת עגלה בחמישה”, וכן כתב בפ”ט מהלכות רוצח (ה”א) “ויוצאים חמישה מזקני ב”ד הגדול”. אלא רצה לומר החמישה שהיו יוצאין היו יוצאין ברשות ב”ד הגדול”.

נראה שניתן להוכיח שזו כוונת הרמב”ם, שהרי כתב: “ולא מוציאין למלחמת הרשות ולמדידת החלל אלא בב”ד הגדול”. ו”מוציאין על פיהם” משמע שהם רק נותנים רשות. ועוד, דומיא דמלחמת הרשות, שודאי שאין הכוונה שהסנהדרין יוצאים ממש, אלא רק נותנים רשות לצאת, א”כ גם במדידת החלל אין הכוונה שיוצאים ממש, אלא רק נותנים רשות לצאת.

א”כ ראינו שהכס”מ והלח”מ מסבירים בדעת הרמב”ם שלמד את הגמרא כמו תוס”, שמדברת על המדידה ולא על העריפה עצמה, ופסק כר”י שחמישה מזקני ב”ד הגדול צריכים לצאת.

אך ברמב”ם מצאנו דין נוסף שלא הוזכר בגמרא, והוא שצריך שהחמישה יקבלו את רשותם מכל הב”ד הגדול. וכתב על זה הלח”מ (שם): “ולא ידעתי מאין יצא לרבינו דבר זה”.

החזון יחזקאל (סנהדרין ג, ב / סוטה ט, ב) ונחל איתן (להגר”י קנייבסקי שליט”א, עמוד ע ועמוד רד). אומרים שמקורו של הרמב”ם הוא התוספתא בסנהדרין (ג, ב), שכתוב בה: “…ואין עורפין את העגלה ..אלא בב”ד של שבעים ואחד”. או התוספתא בסוטה (פ”ט ה”ב) שכתוב בה: “כיצד עושין לו. שלוחי ב”ד יוצאין… ומכינין את מקומו עד שיבואו לב”ד שבלשכת הגזית וימודו”. ובירושלמי (סוטה פ”ט ה”א) בציטוט תוספתא זו הגירסא היא “עד שיצאו ב”ד שבלשכת הגזית וימודו”.

לכאורה יש להקשות על הסבר זה קושיא נוספת, והיא שידוע הכלל “משנת ר” אליעזר בן יעקב קב ונקי”. שאומר שכל מקום שאומר ראב”י את דעתו, ההלכה צריכה להיות כדבריו. ולפי הסבר זה יוצא שפסק הרמב”ם במחלוקת ר”י ר”ש וראב”י, כמו ר”י ולא כמו ראב”י.

אפשר לענות על שאלה זו בכמה אופנים כיון שיש מחלוקת בין הראשונים מתי כלל זה נכון.

א. הרא”ש (ערובין פ”ד סי” ב) כותב שהלכה כמותו בק”ב מקומות וא”כ אפשר לומר שכאן אין זה אחד מהם.

ב. הרשב”א (חולין סד. ד”ה ולענין) כותב שהלכה כראב”י רק כשהמחלוקת נשנתה במשנה ולא כאשר נשנתה בבריתא. וכאן הרי דבריו הובאו רק בבריתא.

ג. גם הדעות שסוברות שגם בבריתא הלכה כמותו אפשר לומר שזה רק כשנחלק עם תנא אחר המובא בבריתא ולא כאשר דעת ראב”י מובאת בבריתא נגד דעה המובאת במשנה. (כך הוכיח הנחל איתן (עמוד ע הערה י) בדעת רש”י).

 

ג. הסבר הרדב”ז ברמב”ם

אך הרדב”ז (שם) מאן בפירוש זה וכתב בהלכה א:

ולמדידת החלל ע”פ ב”ד הגדול – פלוגתא דתנאי ופסק כר” אליעזר בן יעקב דאמר כולי סנהדרי בעינן, ותניא כוותיה דרב יוסף מצאן אבית פגי והמרה עליהן כגון שיצאו למדידת החלל וכו”.”

ובהלכה ה” כתב:

עריפת עגלה בחמישה – שם במשנה פלוגתא דתנאי ופסק כר” יהודה דאמר בחמישה וכו” ואע”ג דלגבי מדידת החלל בעי כל סנהדרי הגדולה לגבי עריפת עגלה סגי בחמישה המיוחדין שבהם.

זאת אומרת שמסביר הרדב”ז את הרמב”ם כפשוטו שבהלכה א” מדבר על המדידה שצריכה להיות בשבעים ואחד. ובהלכה ה” מדבר על העריפה עצמה שמספיק שתהיה בחמישה.

לפי דבריו, המשנה ג”כ תתפרש כפשוטה שמדברת על עריפה ממש ולא כמו שביאר תוס” שהמשנה מדברת על המדידה.

יש לציין שדברי הרדב”ז יותר פשוטים, הן ברמב”ם והן במשנה, שלא נצרך לומר שהמשנה ובעקבותיה הרמב”ם אמרו לשון לא מדוייקת. וכן יש לו עדיפות שלפי דבריו הרמב”ם פסק כראב”י שמשנתו קב ונקי, והגמרא דנה בדבריו והביאה סיעתא לדברי רב יוסף שהסביר את דבריו כך, שזו עוד סיבה לפסוק כמותו.

 

ד. קושיות על הסבר הרדב”ז

דברי הרדב”ז קשים מאד, הן מפסוקים כמעט מפורשים, הן מהגמרא, הן מהרמב”ם והן מדבריו עצמו!

א. הרדב”ז כתב (בה”ה) שלעריפה עצמה סגי בחמישה “המיוחדין שבהם”. וקשה שהרי אומרת התורה (דברים כא, ג-ה) “ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר וכו” וערפו שם את העגלה בנחל”, ודורשים בסיפרי (שופטים רו) “ולקחו זקני העיר ההיא-ולא זקני ירושלים”. (וכן משמעות הגמרא בסוטה מה:) שאסור לזקני ירושלים להיות שם בשעת העריפה, ופסק דין זה הרמב”ם בהלכות רוצח ושמי”נ (ט,ב), ואיך אפשר לומר שמיוחדין שבשופטיך שאלו הסנהדרי הגדולה כמו שלומדת הגמרא (יד.) יהיו בעריפה עצמה?

ב. בהלכה א” כתב הרדב”ז שהרמב”ם פסק כראב”י, שבעי ע”א למדידה. ומצד שני בהלכה ה” כתב שפסק הרמב”ם כר”י, שסגי בחמישה בעריפה עצמה. בעוד שהגמרא אומרת בפירוש (יד:) “מתניתין דלא כי האי תנא”- שראב”י חולק על ר”י ואיך אפשר לפסוק כמו שתי דעות חולקות?

ג. הרדב”ז למד בדעת הרמב”ם שהמדידה נעשית בשבעים ואחד, והרי הרמב”ם עצמו בהלכות רוצח ושמירת הנפש (ט,א) כותב בפירוש: “ויוצאים חמישה זקנים מב”ד הגדול שבירושלים… ומודדין”!

ד. ההוכחה הראשונה של תוס” היא קושיא על הרדב”ז, שלא מצינו בגמרא בסוטה (שבה דנים בכל דיני עגלה ערופה), שהעריפה צריכה להעשות בשלושה או בחמישה.

ה. ההוכחה השניה של  תוס” היא ג”כ קושיא על הרדב”ז, שהפסוק שהביאה הגמרא שמהם למדו ר”י ור”ש את דעותיהם הוא פסוק המדבר על מדידה- “ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו”.

 

ה. הסבר ה”שבט הלוי” לדברי הרדב”ז

ה“שבט הלוי” (לגר”ש וואזנר שליט”א, ח”ד סי” קפה) טורח לבאר את הרדב”ז ולחומר הקושיות הוא מוציא אותו מפשוטו ואומר:

“ודאי אם ננקוט דברי הרדב”ז כפשוטן אומר אני בטח, דחלילה לומר דברים אלו יצאו מפה קדשו של הרדב”ז לסתור מקרא ומשנה מפורשת וגם דברי הרמב”ם אינם מתיישבים כלל…”.

ולכן מבאר שגם הרדב”ז לא התכוון לומר שיש חובה על כל ב”ד הגדול לצאת ולמדוד, אלא רוצה לומר בדעת הרמב”ם, שאע”פ שלא פוסקים כראב”י נגד משנתינו, אך דבר אחד מדבריו שבו לא סותר את דברי ר”י ור”ש כן פוסקים כדבריו. והוא שאע”פ שלא צריך שיצאו כל הסנהדרין עכ”פ צריך שהחמישה שיוצאים יקבלו את רשותם מכל הסנהדרין, וזה כראב”י במקצת. (ורצה הרמב”ם לפסוק כך גם כי זה דעת ראב”י וגם כי הגמרא דנה בדעתו משמע שהוא להלכה). וכיון שצריך את רשותם, מותר להם גם לצאת לדבר זה, ואין זה נחשב לדבר הרשות שאסור להם לצאת בשבילו, ושייך שימצא אותם הזקן הממרא מחוץ ללשכת הגזית כשהלכו לדבר זה.

ואחרי שמדדו בין שהיו חמישה בין שהיו שבעים ואחד, נותנים רשות לזקני העיר ההיא לערוף את העגלה. וחייבים את רשותם בשביל לערוף כדי שכל מעשה העריפה יהיה קשור לב”ד הגדול, שהעורפין מקבלים את רשות מהמודדים שקבלו רשות מב”ד הגדול.

ויבוארו דברי הרמב”ם לפי הרדב”ז כך: בהלכה א” פסק הרמב”ם לענין קבלת רשות כדי לצאת למדוד, שצריך רשות מב”ד הגדול. ובהלכה ה” פסק הרמב”ם לענין קבלת רשות לערוף, שזקני העיר ההיא צריכים לקבל את רשותם מאותם חמישה זקנים מב”ד הגדול שבאו למדוד.

ולפי הסבר זה מיושבות כל הקושיות:

א. מה שהקשנו שאסור לזקני ב”ד הגדול להיות בעריפה עצמה, באמת אינם נמצאים בעריפה אלא רק נותנים את רשותם לערוף, ואח”כ חוזרים למקומם, ודין זה אע”פ שלא כתוב ברמב”ם כאן השלימו הרמב”ם בהלכות רוצח.

ב. מה שהקשנו שלפי דבריו הרמב”ם פסק גם כראב”י וגם כר”י, אמנם באמת פסק כך אבל רק לענין דבר מסוים פסק כראב”י, ובו אין בהכרח סתירה לדברי ר”י שיכול להיות שיודה לראב”י בדבר זה.

ג. מה שהקשנו מדברי הרמב”ם בהלכות רוצח ושמי”נ שרק חמישה מודדין, דבריו שם הם רק לעיכובא אבל אפשר שכל השבעים ואחד יצאו, ועכ”פ הם צריכים לתת רשות.

ד. מה שהקשנו מראית תוס” שלא מצינו בגמרא בסוטה שצריך חמישה או שלושה לעריפה, באמת לא צריך יותר ומה שצריך חמישה זה רק חמישה מזקני ב”ד הגדול שיפסקו שצריך לערוף.

ה. מה שהקשנו מהוכחת תוס” השניה שהפסוקים שהביאה הגמרא הם על מדידה ולא על עריפה, כך גם למד הרדב”ז ברמב”ם וכך פסק בהלכות רוצח ושמי”נ, אך כאן כתב הרמב”ם דין אחר והוא שצריך את רשות החמישה לערוף.

 

יש לברר מה צריך ב”ד הגדול לפסוק שצריך לצאת, הרי אומרת הגמרא (יד.:) שאפילו נמצא בעליל לעיר (שאין ספק מי העיר הקרובה) מצוה למדוד, ואיזו מציאות יש שלא מודדין בה?

אפשר לבאר בשני אופנים:

א. המשנה בסוטה (מה:) אומרת שלא מודדין לעיר שרובה גוים או עיר הסמוכה לספר, וא”כ צריך ב”ד הגדול לפסוק האם רובה גוים או לא, או לבדוק האם היא נקראת סמוכה לספר.

ב. לגבי נתינת רשות לצאת למלחמת הרשות כתב הנצי”ב (סנהדרין כ: ד”ה ובמשנה) שב”ד הגדול לא בודק האם צריך לצאת או לא אלא שואלים אותו רק כדי שיאשר, והוא חייב לאשר. שהרי כבר לפני כן יעצו באחיתופל (טז.), ואם היה ב”ד הגדול יכול לומר לא, היו צריכים להתייעץ רק אחרי אישור של ב”ד הגדול. והמהרש”א (ח”א טז. ד”ה יועצין) אומר שב”ד הגדול רק אומר איך להתנהג במלחמה מבחינה הלכתית. וא”כ אפשר לומר מדסמכינהו הרמב”ם, שהוא הדין כאן שב”ד הגדול רק צריך לתת אישור, או להגיד להם איך למדוד.

יש להעיר שהסבר זה אולי טוב בדעת הרמב”ם, אך בתוך דברי הרדב”ז הוא ממש דחוק,שכן הרדב”ז כותב שהרמב”ם פסק כראב”י ומשמע לגמרי ולא רק לענין רשות , ואם זאת היתה כוונתו היה צריך לכותבה והעיקר חסר מן הספר. ושבט הלוי מסיים שם את תשובתו: “כתבתי ממש בחינת מצוה ליישב”.

לולי דברי הרדב”ז היה אפשר לומר בפשטות על בסיס דברי ה”שבט הלוי”, שהרמב”ם פסק כר”י שמדידה בחמישה, אבל פסק גם כמו התוספתא שצריך ע”פ ב”ד הגדול, שהחמישה יקבלו רשות מכל הב”ד הגדול, והחמישה נותנים רשות לזקני העיר ההיא לערוף ומסתלקים, וב”ד של העיר ההיא עורפים, ולא נאמר בהם מנין מיוחד.

 

ו. הסבר ה”נחל איתן” ברמב”ם

ה”נחל איתן” (עמוד ע,  ועמוד רד) דייק בלשון הרמב”ם, שבהביאו את דברי המשנה לא שינה את לשונו וכתב “עריפת עגלה בחמישה”. ואילו בהביאו את דברי התוספתא כן שינה את לשונו, ובמקום לכתוב “אין עורפין את העגלה אלא בב”ד הגדול” כלשון התוספתא, כתב “אין מוציאין למדידת החלל אלא ע”פ ב”ד הגדול”.

ודייק מכך שהרמב”ם בהלכה א” התכוון שצריך את רשות ב”ד הגדול לערוף, ובהלכה ה” התכוון לעריפה ממש.

עוד הוכיח שמדובר שם בעריפה ממש שכן הלכה ה” היא חלק מכמה הלכות שבהן מונה הרמב”ם מספר דינים בכמה דיינם נעשים ובסופם כתב (ה”ז) “וכל אלו סמוכין כמו שבארנו”. ומכך שלא חילק הרמב”ם לכתוב שלגבי עריפת עגלה מדובר בזקני ב”ד הגדול, אלא סתם סמוכין, משמע שלא מדובר אלא בסמוכין סתם מזקני העיר ההיא.

הסברו של הנחל איתן קרוב להסברו של הרדב”ז, ועל כן אף עליו יקשו חלק מקושיות הרדב”ז, אלא שהוא מסביר שאע”פ שהפסוקים המובאים בגמרא הם על מדידה, המשנה מדברת על עריפה ממש ולא כמו שכתבו התוס”, אבל כיון שמקורם של דברי ר”י ור”ש למנין הדיינים בעריפה הוא במדידה, וממדידה למדו כל אחד לשיטתו גם לעריפה, הביאה הגמרא את הפסוק הנאמר במדידה. (ולגבי הוכחת תוס” הראשונה אפשר לומר שאע”פ שלא כתוב דין זה בגמרא בסוטה הוא נלמד במשנה כאן).

גם בהסבר זה צריך לומר שהרמב”ם כאן סתם חלק מהדברים ופירשם בהלכות רוצח ושמי”נ.

אך עדיין ישארו דחוקים בדבריו שני דברים:

א. שהרמב”ם בהלכות רוצח ושמי”נ (ט,ב) הזכיר את הדין של עריפה בזקני העיר ההיא וכתב רק “ובית דין של אותה העיר מביאין עגלת בקר” ולא הזכיר שהם צריכים להיות חמישה. (ואף אם זה כתוב כאן, כיון שכבר הזכיר הרמב”ם דין זה גם שם, היה צריך לכתוב שאין הכוונה לב”ד רגיל אלא לב”ד של חמישה).

ב. הגמרא שאומרת “מתניתין דלא כי האי תנא וכו”” קצת דחוקה, שאמנם ראב”י חולק על ר”י ור”ש שהם מדברים גם על מדידה, אך במשנה דבריהם מוסבים על עריפה עצמה ולא על מדידה. (דברי ראב”י ודאי מוסבים רק על מדידה שהרי מצריך את כל הסנהדרין הגדולה והרי למדנו לעיל בסיפרי שאסור להם להיות בעריפה עצמה).

 

 

 

 

 

ז. סיכום

א. בפשט הגמרא ע”פ ביאור תוס”, מצינו שלש דעות בכמה נעשית מדידת החלל, בשלושה חמישה או כל הסנהדרין.

ב. הרמב”ם פסק כר” יהודה שאמר בחמישה, אך הוסיף פרט שלא מוזכר בגמרא והוא שצריך על פי ב”ד הגדול, כך ביארו הכס”מ ועוד. הלח”מ כותב שהוא לא יודע מה מקורו של המב”ם לדין זה, והראנו שהאחרונים מציינים למקור את התוספתא בסנהדרין או בסוטה…עוד בארנו מדוע לפסוק כר”י נגד ראב”י אפילו שמשנתו קב ונקי.

ג. אך הרדב”ז כותב שהרמב”ם פסק כראב”י שמדידה בשבעים ואחד וכר”י שעריפה עצמה בחמישה, ולפי הסברו הגמרא מדברת על עריפה ממש.

ד. הקשנו עליו חמש קושיות. א. הרי אסור לחמישה מב”ד הגדול להיות בעריפה. ב. איך אפשר לפסוק גם כראב”י וגם כר”י שחולקים בינהם. ג. מפורש ברמב”ם בהלכות רצח שרק חמישה מודדין ולא כל הב”ד הגדול. ד. לא מצאנו בגמרא בסוטה שצריך לעריפה חמישה זקנים. ה. הפסוקים שהביאה הגמרא הם על מדידה ולא על עריפה.

ה. שבט הלוי הסביר שכוונת הרב”ז היתה לומר שצריך אישור ב”ד הגדול למדוד ואישור החמישה לערוף ולכן זה נקרא על שמם, ועל ידי זה מיושבות כל הקושיות. ודנו בדבר זה של האישור לשם מה הוא נצרך ואמרנו שנצרך או לפסוק האם רובה גוים וכדו”, או שצריך שב”ד יאשרו אפילו אם אין שום ספק אלא זה דבר שנמצא בסמכותם. עוד אמרנו שלולי דברי הרדב”ז הסבר זה יכול להיות טוב בדעת הרמב”ם.

ו. הנחל איתן ביאר אחרת ברמב”ם, קרוב לדברי הרדב”ז, אך לא אומר שפסק כראב”י אלא רק כר”י, ועוד הוסיף סברא לומר שדעתם של ר”י ור”ש לגבי עריפה נלמדה ממדידה ולכן הובאו פסוקים של מדידה, אך גם עליו נשארנו בשני דחוקים.

נגישות