פטור שן ורגל ברשות הרבים

פטור שן ורגל ברשות הרבים
שלמה ליפשיץ



לע”נ החברותא שלי, יונדב חיים הי”ד בן צמח יהודה יבדלט”א,

אשר את עיקרי הדברים בסוגיא זו זכיתי ללבן ביחד אתו,

וכעת עלה ונתעלה ל”מקום שאין ברייה יכולה לעמוד במחיצתן”.

 פטור שן ורגל ברשות הרבים

א. יסוד פטור שן ורגל ברשות הרבים.
ב. גדרי חיוב שן ורגל ברשות הניזק.

 א. יסוד פטור שן ורגל ברשות הרבים

 הגמ” (ה, ב) אומרת: “אמר רבא- וכולהו כי שדית בור בינייהו אתיא כולהו במה הצד לבד מקרן… אלא למאי הלכתא כתבינהו רחמנא להלכותיהן… שן ורגל לפוטרן ברה”ר”. רש”י מפרש: “לפוטרן ברשות הרבים- דכתיב בהו ובער בשדה אחר, דלא חייבין אלא ברשות הניזק”. מן הדברים עולה, שפטור שן ורגל ברה”ר נלמד מפס”, ובפשטות הוא גזה”כ, ככל שאר הפטורים בדיני נזיקין.

 הרי”ף (א, ב) כותב: “ושן ורגל ברה”ר פטורין, משום שאורחייהו הוא”. הרא”ש (סי” א) כותב: “תמיה לי, מה הוצרך לפרש טעמא דפטירי משום דאורחייהו הוא, הא קרא כתיב- ובער בשדה אחר, ודרשינן- ולא ברה”ר. ואפשר שבא לפרש טעם הפסוק, למה פטרתו תורה ברה”ר, לפי שדרכו לילך ברה”ר וא”א שילכו הבעלים אחריהן תמיד[1]. אבל קרן חייבת ברה”ר, אע”פ שדרכו לילך שם, דכיון דאייעד ויודע שהוא נגחן הוה ליה למריה לנטוריה, והכי קיי”ל דקנסא הוא כי היכי לדינטריה לתוריה. ונפקא מינה מטעם זה, שאם היה עץ ארוך מונח מקצתו ברה”ר ומקצתו ברה”י, ודרסה עליו ברה”ר ושברה ברה”י כלים, כיון שדרכה לילך ולדרוס עליו- פטורין. ור” יצחק בן שמואל לא פירש כן לקמן גבי שור יוכיח שברשות”.

ניתן להקשות  מספר קושיות על שיטת הרי”ף והרא”ש:

      א.            קושיית הפלפולא חריפתא (פ”א סי” א אות ט): הגמ” (יט, א) פוסקת ש”התיזה ברה”ר והזיקה ברה”י”- חייב, והרי במציאות הזאת ג”כ שייך הפטור משום “דאורחייהו הוא”, וא”כ מדוע הגמ” מחייבת.

       ב.            קושיית הפלפולא חריפתא (פ”א סי” יז אות צ): הגמ” (יד, א) פוסקת שבחצר שאינה של שניהן פטור מנזקי שן ורגל, ועל אף שבפשטות בזה לא שייכת סברת הפטור.

        ג.            קושיית הים של שלמה (פ”א סי” מז): הגמ” (טז, א) אומרת: “אמר שמואל- ארי ברה”ר ודרס- פטור”, ולפי טעמו של הרי”ף אין מובן מדוע פטור, והרי לארי אין רשות ללכת ברה”ר, ולכן טעם הפטור לא אמור להיות שייך.

       ד.            קושיית החזו”א (סי” ג אות א): לפי טעמו של הרי”ף, מדוע פטור שן ורגל ברה”ר קיים בבהמה דקה בא”י, והרי אסור לגדל בהמה דקה בא”י, וא”כ טעם הפטור אינו שייך.

 כדי לתרץ קושיות אלה, יש לעמוד על יסוד הפטור “משום שאורחייהו הוא”. ניתן להבין את הפטור בשני אופנים. ניתן לומר, שהפטור הוא ביחס למזיק, כלומר התורה רוצה שבהמות יוכלו להסתובב ברה”ר ולכן פטרה את בעליהם מנזקיהם. ניתן לומר באופן אחר, שהפטור הוא ביחס לניזק, שמשום שדרכם של בהמות ללכת ברה”ר, הניזק שהניח את פירותיו ברה”ר הוא הפסיד את עצמו, ולכן אין חיוב לשלם על ההיזק שנגרם לו.

הרשב”א (יט, ב) מבאר את טעם הפטור: “שלא תהיה רגל בהמתו כלויה מן השוק”. משמע מדבריו, שהפטור הוא משום המזיק. לעומתו הרא”ש (פ”ב סי” ד) כותב בביאור מסקנת הגמ”, שב”אכלה מע”ג חברתה” חייבת דוקא בקופצת, שמדובר שאכלה ממקום שאינה יכולה להגיע אליו בלא קפיצה: “דכל היכא דיכולה בהמה לאכול כדרכה, דרך הילוכה בלא קפיצה, אין לו לאדם רשות להניח שם פירותיו והוי רה”ר ופטורה, אבל היכא דאין יכולה לאכול אלא בקפיצה, יש לו רשות להניח פירותיו, ומיקרי חצר הניזק”. מדבריו משמע, שהפטור הוא משום הניזק. [כן משמע גם מדברי הראב”ד (כא, א ד”ה ושמואל) הכותב: “…כיון דלדידי אית לי רשותא לאנוחי פירי התם, ולאחריני לית להו רשותא, הוה ליה כחצר הניזק”].

לפי ההבנה שהפטור משום הניזק, מרבית הקושיות מתורצות. הקושיא מהתיזה והזיקה מתורצת, ששם לא שייך לפטור משום הניזק, שהוא לא שם את פירותיו במקום שדרך הבהמות ללכת שם. אולם בעץ ארוך, שייך לפטור משום פשיעת הניזק, שהוא לא היה צריך להניח את פירותיו מתחת לעץ שמקצתו יוצא לרה”ר. הקושיא מחצר שאינה של שניהן מתורצת, ששם שייך לפטור, משום שהיתה פשיעה מצד הניזק, שהוא לא היה צריך להכניס את פירותיו לשם. הקושיא מבהמה דקה בא”י ג”כ מתורצת, הואיל והניזק לא היה צריך להניח את פירותיו ברה”ר. אולם נראה, שהקושיא מארי ברה”ר עדיין נותרת קשה, שהניזק לא היה צריך להניח שיסתובב ארי ברה”ר וידרוס, ולכן הוא לא מוגדר כפושע.

לפי ההבנה שהפטור הוא משום המזיק, הקושיות נותרות קשות.

רבי אריה לייב (סי” סה) מתרץ את הקושיות על שיטת הרי”ף, שקיימות ב” הלכות בפטור שן ורגל: א. כל נזק בשו”ר שלא נעשה ברה”נ- המזיק פטור. ב. גם כאשר הנזק נעשה ברה”נ, המזיק פטור כאשר הנזק נעשה בדאורחיה[2]. עפ”ז מוסבר טעם הפטור בחצר שאינה של שניהן, בארי שדרס ברה”ר ובבהמה דקה בא”י, שאע”פ שטעם הפטור אינו שייך, מכל מקום לא שייך לחייב משום שהנזק לא נעשה ברה”נ. תירוץ זה אינו מתרץ את הקושיא מהתיזה והזיקה.

[הבית ישי (סי” עה) מבאר את יסוד דברי ר” אריה לייב, שכאשר התורה כותבת דין, מקבלים את הדין בלא הגבלות, בין כאשר הטעם שייך, ובין כאשר הטעם אינו שייך. אולם מהדין של התורה ניתן ללמוד טעם, ובכך ליישם את דין התורה במקומות נוספים. לכן כאשר התורה כתבה- “ובער בשדה אחר”, אנו לומדים שקיים פטור ברה”ר, ופטור זה שייך גם כאשר סברת הפטור אינה שייכת. אולם מדין התורה ניתן ללמוד טעם, שפטור כאשר הנזק נעשה במציאות של “אורחיה”, ולכן גם כאשר הנזק נעשה ברה”נ ניתן לפטור כאשר סברת הפטור שייכת].

 הרי”ף השמיט את דין “התיזה ברה”ר והזיקה ברה”י”, את דין ארי ברה”ר, את ספק הגמ” לגבי מתגלגל, ואת סוגיית הגמ” ב”פי פרה”.

הקובץ ביאורים (ב”ק אות יא) מבאר, שלפי הרי”ף, קיימת מחל” עקרונית בפטור שן ורגל ברה”ר, והרי”ף סובר שקיימות בזה מחל” סוגיות, ומשום שהוא פוסק כשיטה אחת, הוא השמיט את כל הסוגיות האלה, היות והם הולכים לפי ההבנה השנייה בפטור שן ורגל ברה”ר. יסוד המחלוקת מופיע בסוגיית הגמ” (יד, א) לגבי “חצר המיוחדת לפירות ואינה מיוחדת לשוורים”, שהגמ” אומרת שחייב בה על שן ורגל. הגמ” כותבת: “מתקיף לה ר” זירא- כיון דמיוחדת לפירות, הא בעינן ובער בשדה אחר וליכא. א”ל אביי- כיון דאינה מיוחדת לשוורים שדה אחר קרינא ביה”.

הקובץ ביאורים מבאר, לפי שיטת הרי”ף, את מחלוקת ר” זירא ואביי בשתי הבנות:

      א.            לפי ר” זירא, טעם פטור שן ורגל ברה”ר הוא מגזה”כ, ולכן הוא סובר שבחצר המיוחדת לפירות ואינה מיוחדת לשוורים פטור, שאינה מוגדרת כ”שדה אחר” משום שהיא מיוחדת לפירות. לעומתו אביי סובר, שטעם הפטור הוא מסברא, ומשום שבשדה זו סברת הפטור אינה שייכת- חייב. הרי”ף פוסק כאביי, ולכן משמיט את כל הסוגיות הסוברות כר” זירא, שטעם הפטור הוא מגזה”כ.

       ב.            לפי ר” זירא, הגדרת הרשות היא ע”פ מקום ההיזק, ואילו לפי אביי, ההגדרה היא ע”פ פעולת ההיזק. לכן בחצר המיוחדת לפירות ואינה מיוחדת לשוורים, ר” זירא פוטר, שביחס למקום ההיזק המקום אינו מוגדר כ”שדה אחר”. לעומתו אביי מחייב, שביחס לפעולת ההיזק המקום מוגדר כ”שדה אחר”, הואיל ואין רשות לבהמות להכנס לשם. הרי”ף פוסק כאביי, ולכן משמיט את כל הסוגיות הסוברות כר” זירא, שההגדרה היא ע”פ מקום ההיזק.

נראה, שלפי חידושו של ר” אריה לייב, לא ניתן לומר כהבנה הראשונה, משום שלפי דבריו, גם לפי הרי”ף יש משמעות להגדרה של רה”נ ורה”ר, גם בלא קשר לסברת הפטור. לכן, לפי שיטתו, נזדקק לומר כהסבר השני במחל” ר” זירא ואביי.

 הרמב”ם (נזק”מ א, ז- ח) כותב:

“(ז) כל מועד משלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו וכל תם משלם חצי נזק מגופו במה דברים אמורים בשנכנסה הבהמה לרשות הניזק והזיקתהו אבל אם נכנס הניזק לרשות המזיק והזיקתהו בהמתו של בעל הבית הרי זה פטור על הכל שהרי הוא אומר לו אילו לא נכנסת לרשותי לא הגיע לך הזק והרי מפורש בתורה (שמות כ”ב ד”) ושלח את בעירה ובער בשדה אחר.

(ח) הזיקה ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהן לא למזיק ולא לניזק או בחצר שהיא של שניהן והרי היא מיוחדת להניח בה פירות ולהכניס לה בהמה כגון הבקעה וכיוצא בה אם בשן ורגל הזיקה כדרכה הרי זה פטור מפני שיש לה רשות להלך בכאן ודרך הבהמה להלך כדרכה ולאכול ולשבר כדרך הילוכה ואם נגחה או נגפה או רבצה או בעטה או נשכה אם תמה היא משלם חצי נזק ואם מועדת משלם נזק שלם”.

מדברי הרמב”ם עולה, שפטור קרן, שן ורגל ברשות המזיק נובע מסברא ומהפס” האומר: “ובער בשדה אחר”. לעומת זאת פטור שן ורגל ברה”ר נלמד מסברא- “דאורחייהו הוא”. הרמ”א (סי” שפט סעי” י) מקשה, שהרי הפס” האומר “ובער בשדה אחר” נאמר לגבי שן ורגל ברה”ר, וא”כ מדוע הרמב”ם הביא אותו לגבי הפטור ברשות המזיק. ביותר קשה ע”פ דברי הגמ” (כא, ב) האומרת, שא”צ פס” לפטור ברשות המזיק, שזו סברא פשוטה- “תורך ברשותי מאי בעי”. הבאר הגולה מתרץ, שאכן יש לשייך את הפס” הכתוב בסוף הל” ז לפטור שן ורגל ברה”ר הכתוב בהל” ח. אך בפשטות לא נראה כך מדברי הרמב”ם. עוד עולה מדברי הרמב”ם, שפטור אורחייהו שייך גם בחצר שאינה של שניהם.

בביאור הרמב”ם נראה (את יסודות הביאור כתב הדרכי דוד על הסוגיא בדף ה, ב), שאכן “ובער בשדה אחר” מלמד על פטור בחצר המזיק. פטור זה מלמד נובע מסברא כללית בהל” נזיקין, שקיים חיוב רק כאשר בעל הבהמה מוגדר בתור “מזיק”, והוא מוגדר כ”מזיק” רק כאשר הוא עושה מעשה חריג ביחס לניזק. לכן בחצר המזיק, שהוא לא עשה מעשה חריג ביחס לניזק, אלא דוקא הניזק הוא זה שעשה את המעשה החריג, שבהמתו נכנסה לרשות המזיק, המזיק פטור על נזקי בהמתו. סברת “אורחייהו” הקיימת לגבי שן ורגל ברה”ר גורמת לכך שהנזק לא יחיל על בעל הבהמה “שם מזיק”, משום שבנזק לא נעשה שום מעשה חריג, שהבהמה לא עשתה מעשה של נזק, אלא היא הלכה כדרכה וממילא נגרם נזק, ולכן המזיק פטור על נזקי בהמתו. א”כ, סברת “אורחייהו” גורמת שהנזק שנעשה ברה”ר יהיה מוגדר כנזק הנעשה ברשות המזיק. [מדברי הרמב”ם נראה, שה”אורחייהו” מתייחס לעצם פעולת ההיזק, ולא להליכה ברה”ר בלבד, כדברי הרא”ש].

עפ”ז מבואר מדוע הרמב”ם הביא את סברת “אורחייהו” גם לגבי חצר שאינה של שניהן. שהיות וגם הניזק עשה מעשה חריג בכך שהוא הכניס את פירותיו לרשות שאינו שלו, בכך פעולת ההיזק היא מוגדרת כפעולה חריגה לגביו, ולכן המזיק לא יתחייב על נזקי בהמתו.

 לסיכום:

הרי”ף כתב שיסוד הפטור הוא משום “דאורחייהו הוא”.

ניתן לבאר את סברת הפטור בג” אפשרויות:

א.            סברת פטור משום הניזק, שלא היה צריך להניח שם את פירותיו.

ב.            סברת פטור משום המזיק, שהתורה לא רוצה שרגל בהמתו תהיה כלויה מן השוק.

ג.            סברא שמפקיעה את הגדרת ההיזק מהמעשה, הואיל ולא נעשה מעשה חריג מצד המזיק.

 

  ב. גדרי חיוב שן ורגל ברשות הניזק

 בגמ” מופיעות מספר סוגיות הדנות בגדרי חיוב שן ורגל ברשות הניזק: (א) “התיזה ברה”ר והזיקה ברה”י”. (ב) קופצת. (ג) מתגלגל. (ד) מחזרת. (ה) פי פרה. יש לעמוד על היחס ביניהם, ועל הגדרים העקרוניים העולים מהם.

 א. הגמ” (יט, א) דנה בדין “הזיקה ברה”ר והזיקה ברה”י”, ור” זירא אומר למסקנה שחייב. בפשטות ניתן ללמוד מכך, שדי בכך שהנזק יעשה ברה”נ כדי שיתחייב, ועל אף שהפעולה שהניעה את ההיזק היתה ברה”ר, ואף המזיק עצמו היה ברה”ר.

 ב. הגמ” (כ, א) מביאה את אילפא האומר: “בהמה ברה”ר ופשטה צוארה ואכלה מע”ג חברתה- חייבת, מ”ט, גבי חברתה כחצר הניזק דמי”. הגמ” ניסתה להביא לאילפא ראיה מהברייתא האומרת: “היתה קופתו מופשלת לאחוריו, ופשטה צוארה ואכלה ממנו- חייבת”. הגמ” דוחה: “כדאמר רבא בקופצת, ה”נ בקופצת”.

נחלקו הראשונים בביאור משמעות העמדת הברייתא בקופצת, ועפ”ז נחלקו בהבנת מסקנת הסוגיא. רש”י ובעה”מ מבארים, שהקפיצה מגדירה את הנזק כמשונה, ולכן הוא תולדה דקרן. לכן מתחייבים על היזקו גם ברה”ר, אך התשלום עליו הוא רק ח”נ. לפי שיטתם, הגמ” דחתה רק את הראייה שהביאה לאילפא מהברייתא, אך דינו של אילפא נשאר שריר וקיים, שכאשר פשטה צוארה משלם נ”ש, כדין שן ברה”נ, הואיל ו”גבי חברתה כחצר הניזק דמי”.

הרי”ף (ח, א) פוסק, שלמסקנת הסוגיא, החיוב ב”פשטה צוארה ואכלה מע”ג חברתה” הוא דוקא בקופצת. הרמב”ן והרא”ש מבארים, שלשיטתו, הקפיצה מגדירה את הנזק כנעשה ברה”נ, אולם הם נחלקו בהבנת הדבר. הרא”ש (סי” ד) סובר, שכוונת הגמ” היא, שהחיוב הוא דוקא כאשר הבהמה אינה יכולה להגיע אל האוכל בלא קפיצה, ולכן יש רשות לבעל הפירות להניח שם את פירותיו. לכן אם הבהמה הגיעה לשם בכל זאת ע”י קפיצה, הנזק מוגדר כשן ברה”נ. [מדבריו עולה, שיסוד הפטור ברה”ר הוא משום הניזק, שהוא אינו רשאי להניח שם את פירותיו. לכן כאן שהוא רשאי, בעל הבהמה מתחייב על היזקן. הנחלת דוד מבאר, שלפי הרא”ש, טעמו של אילפא- “גבי חברתה כחצר הניזק דמי”, נדחה למסקנה, ולמסקנה הפטור הוא מחמת שהבהמה אינה יכולה להגיע אל הפירות בדרך הליכתה הרגילה]. הרמב”ן מפרש, שהקפיצה נצרכת כדי שהבהמה תתנתק מרה”ר (ועי” בדבריו, שדיון הגמ” האם צריך שהבהמה תקפוץ ותתנתק מרה”ר, תלוי במחל” בדין מחזרת, ועי” לקמן). [בדומה לדבריו כותב הנ”י, שהצורך בקפיצה הוא כדי שהאכילה לא תהיה כדרכה]. הנפק”מ בין הרא”ש לרמב”ן היא, כאשר הבהמה קפצה כאשר היתה יכולה לאכול בלא קפיצה. לפי הרא”ש, תהיה פטורה, ואילו לפי הרמב”ן, תהיה חייבת.

 ג. הגמ” (כ, א) דנה בדין מתגלגל. הגמ” נשארת בתיקו. נחלקו הראשונים בהגדרת מתגלגל. רש”י מפרש, שמדובר בבהמה שהוציאה אוכל מרה”נ לרה”ר ואכלה אותו שם, וכן להיפך. תוס” מקשים, שהרי לקמן (כג, א) אומרת בפשטות- “דאי אכליה בגדיש דעלמא דפטור”, “ועוד, דלשון מתגלגל לא משמע הכי”. לכן תוס” מפרשים, שמדובר כאשר האכילה והלקיחה היו ברה”נ, אך מדובר בפירות העומדים להתגלגל לרה”ר. לכן הגמ” מסתפקת, האם הם נחשבים כאילו הם כבר ברה”ר, ולכן יפטר על היזקן.

הרא”ש (סי” ה) מביא גם את פירוש רש”י וגם את פירוש ר”י המובא בתוס”.

[בראשונים המסבירים את הגמ” כשיטת תוס” מצויים שני סגנונות. תוס” כותבים, שהגמ” מסתפקת האם הפירות נחשבים למונחים ברה”ר. אולם הרשב”א כותב: “והכי קא מיבעיא ליה, כיון שאילו לא נטלתן שם היה סופן לנוח ברה”ר, הרי זה כאילו נטלתן כולן ואכלתן ברה”ר” וכו”. ומשמע מדבריו, שיתכן שגם האכילה נחשבת כאילו נעשתה ברה”ר. ונראה, שהשוני בהבנות בין תוס” לרשב”א נעוץ במחלוקת עקרונית ביניהם, האם באכילה לחודא ברה”נ סגי כדי לחייב, שלפי הרשב”א, אכילה לבדה מחייבת, ואילו לפי תוס”, בעינן שגם האכילה תהיה ברה”נ].

 ד. הגמ” (כא, א) דנה לגבי מחזרת, והיא מביאה שתי לישנות בדינה. לפי לישנא קמא, רב מחייב, ושמואל פוטר, עד “דשבקה לרחבה ואזלה וקמה בצידי רחבה”. לפי לישנא בתרא, לכו”ע חייב במחזרת, ונחלקו לגבי מקצה מקום מרשותו לרה”ר: רב פוטר, ושמואל מחייב.

רש”י מפרש, שהדיון בסוגיא הוא, האם מחזרת מוגדרת כקרן, ולכן חייב על היזקה גם ברה”ר. לפ”ז אין לסוגיא זו שייכות לעניינינו. לפי תוס”, הדיון הוא, האם מחזרת נחשבת כרשות הניזק- “ולרב, אפי” במקום שיכול לאכול בחיזור חשיב חצר הניזק וחייבת נזק שלם מטעם שן, ולשמואל, מקום שיכולה לאכול בחזרה חשיב לה כרה”ר”. הרמב”ן (מלחמות ח, א בדפי הרי”ף) ג”כ מפרש שהדיון הוא האם במחזרת קיים פטור שן ברה”ר, שלפי רב, עצם העובדה שהפירות עומדים במקום כזה מגדירה אותם כרה”נ, ולכן יתחייב על היזקן. אולם שמואל סובר, שאינה מתחייבת עד “דשבקה ואזלה וקמה לצידי רחבה”, שאז גם הבהמה נמצאת ברה”נ, ולכן חייב. כלומר, לפי השיטה המחייבת, עצם המצאות הפירות ברה”נ מחייבת את המזיק. אולם לפי השיטה הפוטרת, יש צורך שהמזיק עצמו ימצא ברה”נ. ע”פ הרמב”ן, מחלוקת זו קשורה באופן מהותי למחלוקת אילפא ור” הושעיא, האם בהמה שאכלה מע”ג חברתה חייבת גם בלא קפיצה.

 ה. הגמ” (כג, א) אומרת: “דאכלה היכא, אילימא דאכלה בגדיש דעלמא, הא בעינן- ובער בשדה אחר, וליכא. לא צריכא, דאכלה בגדיש דבעל חררה. תפשוט דפי פרה כחצר הניזק דמי, דאי כחצר המזיק דמי, לימא ליה- מאי בעי רפתך בפומא דכלבאי”. תוס” (ד”ה תפשוט) שואלים, מדוע הגמ” רוצה לפשוט ש”פי פרה כחצר הניזק דמי” דוקא ממשנה זו, והרי היה ניתן לפשוט את זה מכל המשניות המחייבות על אכילה. תוס” מתרצים, שהגמ” אינה פושטת מהמשנה , אלא הגמ” אומרת, שמהסוגיא המצריכה שגם האכילה וגם הלקיחה יהיו ברה”נ מוכח ש”פי פרה כחצר הניזק”, שאם פי הפרה לא היה כחצר הניזק לא היה ניתן לחייב על אכילה, משום שלא תתכן מציאות של אכילה ברה”נ. [עי” רש”י שכותב: “תפשוט- דמדקא משלם חררה”, ובפשטות משמע שלא כתוס”, אלא הגמ” פושטת מהמשנה עצמה]. מדברי תוס” עולה, שלמסקנת הסוגיא, יש צורך שגם האכילה וגם הלקיחה יהיו ברה”נ כדי להתחייב- “ואע”פ שאין טעם דבר, מה צורך באכילה, אלא גזה”כ הוא”.

הראב”ד חולק על תוס”, והוא סובר, שפשיטא שכאשר הלקיחה והאכילה היו ברה”נ חייב. כל דיון הגמ” הוא כאשר הלקיחה לא היתה ברה”נ, שאז ניתן לחייב מדין “פי פרה כחצר המזיק דמי”. מדברי הראב”ד עולה, שמספיק שתהיה אכילה ברה”נ כדי להתחייב. כשיטתו סובר גם הרמ”ה המובא בטור (סי” שצא).

 לסיכום, מן הסוגיות עולה:

      א.            מכך ש”התיזה ברה”ר והזיקה ברה”י” חייב, לכאורה משמע, שדי בכך שהנזק עצמו נעשה ברה”נ כדי לחייב עליו, וגם אם הפעולה שהניעה אותו נעשתה ברה”ר.

       ב.            משיטת הרי”ף בדין “אוכלת מע”ג חברתה” עולה: לפי הרא”ש- מקום שהבהמה אינה יכולה להגיע אליו בדרך אכילתה הרגילה מוגדר כרה”נ. לפי הרמב”ן- יש צורך גם שהפירות יהיו ברה”נ וגם שהבהמה תהיה ברה”נ כדי לחייב על היזקה.

        ג.            בפשטות משיטת רש”י עולה, שהגמ” מסתפקת מה מחייב ברה”נ, האם הלקיחה או האכילה. תוס” חולקים, ולשיטתם פשוט שאם האכילה היתה ברה”ר, פטור על הנזק.

       ד.            לפי תוס”, הגמ” דנה האם מחזרת נחשב לרה”נ. לפי הרמב”ן, הגמ” דנה האם יש צורך רק בכך שהפירות יהיו ברה”נ, או שצריך שגם הבהמה המזיקה תהיה ברה”נ.

      ה.            לפי תוס”, יש צורך שגם האכילה וגם הלקיחה יהיו ברה”נ כדי להתחייב. לפי הראב”ד והרמ”ה, באכילה לחודא סגי כדי להתחייב.

ממסקנת הסוגיות עולה, שנחלקו הראשונים בגדר חיוב שן ורגל ברשות הניזק. לפי תוס”, צריך שגם האכילה וגם הלקיחה יהיו ברה”נ כדי להתחייב. לפי הראב”ד, די בכך שהאכילה תהיה ברה”נ כדי להתחייב. לפי הרמב”ן, יש צורך שגם הפירות וגם הבהמה האוכלת יהיו ברה”נ כדי להתחייב[3].

 לגבי “מתגלגל” רש”י כותב, שהגמ” מסתפקת האם בתר אכילה אזלינן או בתר לקיחה אזלינן, וכאמור, תוס” הקשו, שהרי לקמן פשיטא לגמ” דאי אכליה בגדיש דעלמא פטור. הנחלת דוד כותב, שניתן לומר, שהסתפקות הגמ” לגבי “מתגלגל” היא רק ע”פ ההו”א של הגמ” שם, שא”צ גם לקיחה וגם אכילה. [הנחלת דוד מעיר, שהסברו אינו מיושב לפי הרא”ש והטור שהביאו את דברי רש”י להלכה]. הנחלת דוד מבאר באופן נוסף, שקיים חילוק בין “מתגלגל”, ששם הבהמה עומדת במקום אחד ומוציאה מרה”נ לרה”ר, וכן להיפך, ולכן הכל נחשב כמעשה אחד, ולכן שם הגמ” מסתפקת האם צריך אכילה או לקיחה כדי להתחייב, לבין “פי פרה”, ששם הבהמה הולכת ממקום למקום, ולכן מקום הלקיחה ומקום האכילה נחשבים כשני מקומות שונים, ולכן יש צורך ששניהם יעשו ברה”נ.

השלטי הגיבורים (ז, ב בדפי הרי”ף) מקשה על שיטת התוס”, דבעינן גם אכילה וגם לקיחה כדי להתחייב, שהרי הגמ” (יט, א) פוסקת ש”התיזה ברה”ר והזיקה ברה”י”- חייב, והרי שם המעשה המקביל ללקיחה, והוא ההתזה, לא נעשה ברה”י, ולמרות זאת חייב. הנחלת דוד מתרץ, שקיים חילוק בין המקרים. במקרה ש”התיזה ברה”ר והזיקה ברה”י”, המעשה בחפץ הניזוק נעשה כולו ברה”נ, ולכן מתחייב. אולם במקרה שהלקיחה היתה ברה”ר, שנעשה מעשה בחפץ הניזוק ברה”ר, פטור על ההיזק.

הרי”ף משמיט גם את דין “התיזה ברה”ר והזיקה ברה”י”, גם את דין “מתגלגל” וגם את דין “פי פרה”. השלטי הגיבורים (א, ב וכן ז, ב בדפי הרי”ף) מבאר, שזה אליבא דשיטתו, שפטור שו”ר ברה”ר הוא מסברא- “דאורחייהו הוא”. הפלפולא חריפתא (פ”א סי” א אות ט) מקשה, שאיך הרי”ף משמיט סוגיות מפורשות על סמך טעמא דקרא שאינו מפורש. הקובץ ביאורים מסביר, שלפי הרי”ף, זו מחלוקת בין ר” זירא לאביי, והוא פסק כאביי, ולכן השמיט את כל הסוגיות ההולכות בשיטת ר” זירא.

 הרמב”ם (נזק”מ ג, א) כותב: “הבהמה מועדת לאכול פירות או ירקות וכיוצא בהן. לפיכך אם נכנסה לרה”נ ואכלה דברים שדרכה לאכלם- משלם נ”ש, שנאמר: ובער בשדה אחר מיטב שדהו וגו”. ואם אכלה אותם ברה”ר- פטור” וכו”. מדברי הרמב”ם עולה, שכדי להתחייב צריך גם שהבהמה תכנס לרה”נ, וגם שהאכילה עצמה תהיה ברה”נ.

בהל” ד כותב הרמב”ם: בהמה שהיתה עומדת ברה”נ, ותלשה פירות מרה”ר ואכלתן הרה”נ- הרי הדבר ספק” וכו”. הראב”ד מבאר, שכך הרמב”ם למד את ספק הגמ” לגבי “מתגלגל”. המ”מ מבאר, שכאשר האכילה היתה מחוץ לרה”נ, פשוט שפטור. אולם כאשר האכילה היתה ברה”נ, אך הלקיחה היתה ברה”ר, זו בעיא דלא איפשיטא. הגר”א (סי” שצא סקכ”ג) מפרש, שלפי הרמב”ם, בעינן גם אכילה וגם לקיחה ברה”נ כדי לחייב, אולם ספק הגמ” הוא, האם משום שעומדת ברה”נ שדינן פיה בתר גופה, משום ש”פי פרה כחצר הניזק דמי”, או שלא. האבן האזל מבאר, שלפי הרמב”ם, בעינן גם אכילה וגם לקיחה ברה”נ כדי לחייב, והסתפקות הגמ” היא, האם יש צורך שגם הפירות יהיו ברה”נ כדי לחייב.

בהל” ה כותב הרמב”ם: “כלב שנכנס לחצר ונטל פת או בשר והוציאו לרה”ר… משלם מה שנהנה. אכלן בשדה של בעל החצר- משלם נ”ש, כאילו אכלן בתוך החצר, שהרי ברשות הניזק אכל, וכן כל כיוצא בזה”. יש להבין מנין לקח הרמב”ם את דין “אכלן בשדה של בעל החצר”. וכן מדוע הרמב”ם הוצרך לטעם “כאילו אכלן בתוך החצר” וכו”, והרי בלאו הכי אמור להתחייב, משום שאכל בשדה שהיא רשות הניזק. הערוך השולחן והאבן האזל מבארים, שדברי הרמב”ם מבוססים על סוגיית “פי פרה”. ע”פ הרמב”ם, מדובר כאשר הכלב לקח חררה מהחצר ואכלה בשדה, כאשר עבר בדרך ברה”ר, כאשר החררה נמצאת בפיו. לכן הגמ” מסתפקת, האם “פי פרה כחצר המזיק דמי”, ואז זה נחשב כאילו החררה יצאה לרה”ר, ובעל הכלב יהיה פטור, או ש”פי פרה כחצר הניזק דמי”, ואז החררה תחשב כאילו היתה כל הזמן ברה”נ, ולכן בעל הכלב יתחייב על אכילתה.

בהל” ט הרמב”ם פוסק, שפטור במחזרת. בהל” י הרמב”ם כותב: “היתה מהלכת ברה”ר, ופשטה צוארה ואכלה מע”ג חברתה, ואפי” עמדה- משלם מה שנהנית, שכן דרך הבהמות לאכול זו מעל זו. ואם קפצה ואכלה ע”ג חברתה- משלם מה שהזיקה, שגבי חברתה כחצר הניזק הוא חשוב”. מדברי הרמב”ם משמע, שהוא פוסק כרי”ף, שלמסקנה החיוב הוא דוקא בקופצת, ורק זה מגדיר את המעשה כנעשה ברה”נ. הכס”מ כותב: “וקופצת היינו שקופצת ואוכלת שם, אפי” יכולה לאכלם בלא קפיצה חשוב כחצר הניזק, ושלא כדברי הרא”ש”. הרב גזבר הסביר, שלפי הרמב”ם, הגדרת “קופצת” היא, שהבהמה קפצה ע”ג חברתה ממש, כך שבפועל אכלה מעליה. לכן הנזק נחשב כנעשה ברה”נ, כמו שמשמע משיטת הרמב”ם לעיל, שיש צורך שגם הבהמה תהיה ברה”נ בשעת האכילה.

[הגמ” (נח, א) דנה בדין המשנה ש”נפלה לגינה ונהנית משלמת מה שנהנית”, ואומרת: “אמר ר” כהנא- לא שנו אלא באותה ערוגה, אבל מערוגה לערוגה משלמת מה שהזיקה. ור” יוחנן אמר- אפי” מערוגה לערוגה ואפי” כל היום כולו, עד שתצא ותחזור לדעת”. תוס” (ד”ה לא) כתבו בביאור סברת ריו”ח- “דכיון שתחילת נפילתה באותה ערוגה באונס, אינו חייב להעלותה מאותה ערוגה”. ועי” רא”ש שהאריך בהסבר הדין. (אך עי” מאירי, שביאר את טעם הדין שאין הבעלים צריכים להוציאה- “שמ”מ יראים הם להכנס לגינתם של אחרים” וכו”). האבן האזל מבאר זאת ע”פ היסוד שצריך כניסה של הבהמה לרה”נ כדי לחייב על היזקה. לכן כאשר הבהמה נפלה לאונס ולא נכנסה, למרות ששהתה שם כל היום, אינו מתחייב על היזקה].

 השו”ע (סי” שצא סעי” ז) כותב: “אינו חייב השן לשלם נ”ש אא”כ אוכלת ברה”נ, אבל אם לקחה מחצרו והוציאה משם ואכלה ברה”ר או בחצר של אחר- פטור מלשלם יותר ממה שנהנית. ואם לקחה ברה”ר והלכה ואכלה ברה”נ, יש מחייבים לשלם נ”ש, משום דפי פרה כחצר הניזק דמי, ונפק”מ אפי” במקום שא”א ליטלם משם, ובא ראובן והושיט פירות של שמעון שבחצר שמעון לפי פרת לוי- חייב לוי אם המושיט חש”ו” וכו”. מדברי השו”ע משמע, שפוסק כשיטת הרמ”ה, שבאכילה לחודא סגי לחייב, ולא כתוס” דבעינן אכילה ולקיחה ברה”נ כדי לחייב (כך כותבים הסמ”ע סק”י והגר”א סקי”ב). [הסמ”ע מעיר, שעפ”ז לא מובן מדוע השו”ע הוצרך להוסיף את “ונפק”מ אפי” במקום שא”א ליטלם משם” וכו”, שהדברים מבוססים על דברי התוס”, והרי לפי הרמ”ה והראב”ד ניתן היה להביא נפק”מ יותר פשוטה ל”פי פרה”, כאשר הלקיחה היתה ברה”ר והאכילה היתה ברה”נ. אכן הבאר הגולה והגר”א כותבים, שיש לגרוס “פי פרה כחצר הניזק דמי, ונפק”מ אפי” במקום שא”א לחייב על הנטילה”, ולפ”ז “פי פרה” אינו טעם לדין הקודם אלא הוא עניין בפ”ע. הט”ז מבאר, שכאשר הלקיחה היתה ברה”ר, והבהמה נכנסה לרה”נ עם האוכל ואכלתו שם, חייב גם בלא הטעם של “פי פרה”, הואיל והכניסה לרה”נ נחשבת ללקיחה מחודשת. לכן השו”ע הוצרך להביא את דין “פי פרה” לפי תוס”, כיון ששם אין לקיחה ברה”נ, ולכן נזקקים לטעם של “פי פרה”. ע”פ הט”ז נראה, שהתוס” והרא”ש אינם חולקים על הרמ”ה].

בסי” יב השו”ע כותב: “בהמה שהיתה עומדת ברה”נ ותלשה פירות ואכלתן ברה”נ- הרי הדבר ספק”. בכך השו”ע מעתיק להלכה את דברי הרמב”ם. ויש להבין, מדוע לשיטתו יש בכך ספק, והרי הוא פוסק כשיטת הרמ”ה, דבלקיחה לחודא סגי כדי להתחייב (ועי” גר”א סקכ”ז, שאכן אין זה כשיטת הרמ”ה אלא כתוס”). הסמ”ע (ס”ק כא) מבאר, שהספק הוא, האם הנזק נחשב לשינוי. [הט”ז מבאר את שיטתו, שההסתפקות היא, האם הנזק הוא כשאורחיה, וחייב נ”ש, או שהוא שינוי, וחייב ח”נ]. הט”ז מבאר ע”פ שיטתו בביאור השו”ע, שהשו”ע מחייב דוקא כאשר הבהמה נכנסה עם האוכל לרה”נ, שזה נחשב ללקיחה חדשה, ולכן חייב, אולם כאן שהבהמה היתה עומדת ברה”נ, ולכן לא נכנסה לרה”נ עם האוכל, יש להסתפק האם חייב.

הרמ”א כותב: “הגה, וה”ה אם הבהמה עומדת ברה”ר, ונטלה האוכל מרה”נ ואכלה ברה”ר, דהוי הדבר ספק”. הסמ”ע (ס”ק כב) מקשה, שהרי בסעי” ז פסק השו”ע שהאכילה היא הקובעת, ואם אכלה ברה”ר- פטור, וא”כ מה מקום יש להסתפק בזה. ואע”פ שרש”י פירש כך את ספק הגמ” לגבי “מתגלגל”, הרי תוס” חלקו עליו, ופסקנו כמותם בעניין זה. הסמ”ע כותב: “ואפשר דס”ל לרש”י לחלק בין גלגלה מרשות לרשות בעודו מונחת ע”ג קרקע, ובין עקרה והציאתה בפיה מרשות, וצ”ע”. [נראה, שיסוד דבריו הם כדברי הנחלת דוד האמורים לעיל בביאור שיטת רש”י].


[1]עדיין יש להבין, מנין לו לרי”ף לחדש טעמא דקרא מדעתו. התרומת הכרי (סי” שצא) כותב, שמקורו של הרי”ף הוא מדברי הגמ” (יט, ב): “וכי יאחזנה בזנבה וילך”, שמשמע שפטור שן ורגל ברה”ר נובע מכך שא”א לשומרם מלהזיק ברה”ר. [ועי” רשב”א שם, שנראה שג”כ לומד כך, אך מדברי הרא”ש שם משמע, שאין זה טעם הפטור ברה”ר, אלא טעם מדוע כשכשה בזנבה יהיה רגל ולא קרן].

[2]נראה, וע”פ יסוד הדברים של ר” אריה לייב ניתן לומר באופן אחר, שבכל מקרה שהנזק נעשה ברה”נ יתחייב על היזקו, בין אם סברת הפטור שייכת ובין אם אינה שייכת, משום שכתוב “ובער בשדה אחר”. אולם אם הנזק נעשה ברה”ר, אך הנזק לא נעשה בדאורחיה, יש לחייב על היזקו. לפ”ז עולה, שסברת הרי”ף רק מוסיפה חיובים. [ע”פ הבנה זו, הקושיות על שיטת הרי”ף לא יתורצו]. נראה, שניתן לבאר ע”פ הבנה זו את דברי הנ”י (ח, ב בדפי הרי”ף), שמחלק בין רה”נ גמורה, שחייב בה בכל מקרה, לבין רה”נ שאינה גמורה, שחייב בה רק כאשר הנזק נעשה בלא אורחיה. וכן ניתן לבאר בדברי הרמב”ן במלחמות (ח, א בדפי הרי”ף) בביאור הצורך בקופצת ב”אכלה מע”ג חברתה”. ועי” בתוס” (כא, א ד”ה דקיימא) שג”כ הביאו חילוק בין רה”נ גמורה לרה”נ שאינה גמורה. [ועי” באבן האזל (נזק”מ א, ח אותיות ה- ח), שדן בהבנה זו].

[3]יש להעיר, שיתכן והצורך שהבהמה תהיה ברה”נ כדי להתחייב קיים דוקא כאשר האכילה נעשתה ברה”נ שאינה גמורה, אך כאשר אכלה מרה”נ, יתכן וחייבת אף אם עמדה ברה”ר. כך משמע מתוס” (כא, א ד”ה דקיימא), וביתר ביאור בנ”י (ח, ב בדפי הרי”ף), שמחלק במפורש בין רה”נ גמורה לרה”נ שאינה גמורה, וכך ניתן לדייק אף מלשון הרמב”ן עצמו. אך עי” סמ”ע (שצא סקט”ז), שגם ברה”נ צריך שהבהמה תעמוד ברה”נ. הסמ”ע מבאר לפי שיטתו, שבאכלה מתוך החנות חייבת, למרות שעמדה מחוץ לחנות, הואיל ואין דרכה לעמוד שם.

נגישות