בחוץ יורד גשם ובתוך הבית חוגגים את רה"ש לפירות, לפריחה, לעצים.
מצב די אבסורדי, מדוע ר"ה לאילן נקבע בזמן שנראה כל כך לא מתאים?
מהסוגיות במס' ר"ה נראה שקביעת הזמן נעשתה במקביל לזמן חנטת האילן,
בין לדעת ב"ש ש"כבר יצאו רוב גשמי שנה"[1] ורש"י מסביר שזו תחילת החנטה ובין לדעת ב"ה (ע"פ המאירי[1]) שט"ו בשבט הוא זמן התגברות החנטה.
צריך לברר מה מבטאת חנטת האילן, ומדוע לקבוע לפיה את ר"ה לאילן?
ברור שכש"א"י נותנת פרותיה בעין יפה" אז "אין לך קץ מגולה מזה", החיים פשוטים בגלל שהכל טוב במצב כזה האמונה מגיעה בצורה פשוטה ונראה שאין צורך בברור ומתוך כך בחדירה לעומק והתבוננות פנימית. (אמנם בדורנו יש צורך בהתבוננות אבל אנחנו זקוקים לה בשביל החלק שאינו ב"עין יפה").
הקונפליקט נוצר כאשר בחוץ חשוך וקר, אז כשהחושך החיצוני גדול יש צורך להתבונן בתהליכים הפנימיים העמוקים הולכים ומתפתחים, הולכים וחונטים.
התבוננות זו שייכת במיוחד לא"י כמ"ש בעל ה"חסד לאברהם": "כל הדר בא"י נקרא צדיק הגם שאינו צדיק כפי הנראה לעניים כי אם לא היה צדיק היתה הארץ מקיאתו".
בגלל ההסתכלות המורכבת ששייכת ט"ו בשבט התבסס בעיקר ע"י המקובלים שהם חכמי ההתבוננות הפנימית והראיה העמוקה.
ישנם ספרים המשייכים את חודש שבט ליוסף.
גם לגבי יוסף ישנן שתי צורות הסתכלות, מצד אחד מסלסל בשערו ומזלזל באחיו ואביו, זו ההסתכלות השטחית על יוסף. מצד שני ואולי דווקא בגלל הצד הראשון שמראה שעיקר שייכותו בקדושה היא לפנימיות ולא לחיצוניות, יוסף הוא הפנימיות, המחנך את אחיו להתבוננות פנימית בתהליכי ההסטוריה, לראות את יד ה' שמגלגלת את התהליכים ההסטוריים.
לכן משיח בן דוד שהוא הופעה גלויה של קדושה בכנסת ישראל אינו יכול להופיע אא"כ קודם לו משיח בן יוסף שהיסוד, הוא ברור העומק והפנימיות ולכן עליו מתיסדת המלכות היא משיח בן דוד.
הופעת הקדושה הגלויה צריכה להתחבר אל הפנמיות ולכן מתפללים הספרדים על משיח בן יוסף שלא ימות ע"י ארמילוס רשיעא, שבדור שבו יש דגש גדול על החיצוניות, שאין זמן להתבוננות פנימית נצליח להחיות את משיח בן יוסף ויתקיים מה שהבטיח הקב"ה לירבעם כשתפסו בבגדו ודרש ממנו לחזור בתשובה (אם ירבעם היה חוזר הוא היה משיח בן יוסף[1]) "אני אתה ובן ישי נטייל בגן עדן".
שלוב של משיח בן יוסף ובן דוד.
ב"ש וב"ה מגלים במחלוקתם שתי צורות הסתכלות על הופעה זו של "אור וחושך משמשים בערבוביא".
אם נתבונן בחגי השנה נראה שהצומות והחגים ששייכים למידת הדין (ר"ה, יוה"כ, שבועות) נמצאים בחציו הראשון של החודש (י"ז בתמוז צ"ע), ואילו החגים ששייכים למידת החסד נמצאים בחציו השני.
"באחד בשבט ר"ה לאילן כדברי ב"ש" ב"ש שייכים למידת הדין, מודדים את הכל באמת הבנין, הם אינם מוכנים לקבל הופעה חלקית ואם הרוב רע יש כאן "ביטול ברוב" וההתיחסות לכל ההופעה היא שלילית.
לעומתם ב"ה ש"מוארים מאור חסד של תורת חסד" אמנם יודעים שחנטה אינה גילוי שלם והחורף עדיין משתולל בחוץ, אבל הם מסתכלים לעומק, מסתכלים אל הפנימיות ורואים את הפוטנציאל הגנוז בה ומאמינים בו.
(נראה שהיום אף אחד אינו חוגג את א' בשבט, ההלכה הכריעה בכוון אחד, כוון החסד)
את דרכם של ב"ה המשיך ר"ע (שנקרא גם "עקיבא בן יוסף") שנשא את כלי בן כוזיבא המלך, למרות שבר כוכבא העיז פניו כלפי מעלה כשאמר "לא תסעוד ולא תכסוף" (זהו חטא הגאווה שבו נכשלו, כמובן לפי מדרגתם, תלמידי ר"ע שלא נהגו כבוד זה בזה שהוא גורם ניתוק בקשר לארץ ובקשר לפנמיות כמ"ש הרב ש"האוהב את א"י באמת יזכה לשנוא את הגאווה"), בגלל האור הפנימי שהאיר בו. את הסתכלותו על בר כוכבא ביטא ר"ע בדרשתו על הפס' "דרך כוכב מיעקב" כשדרש "דרך כוזב". "דרך כוכב" הוא ביטוי להופעה גנוזה, פוטנציאלית.
בימים אלו שהמשיח "פעמים נגלה ופעמים נכסה" אנחנו צריכים ללמוד גם בחורף רוחני להתבונן בפנימיות של עצמינו, של חברינו, של מדינתינו ושל כל ראשית צמיחת גאולתינו.
