פסח – חג האמונה

פסח – חג האמונה
הרב אלחי רואי וענונו




 

פסח – חג האמונה


"אנכי ה אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"( שמות כ', ב' )

 

על פי הרמב"ן ודעימיה: "הדיבור הזה הוא מצוות עשה " – שתוכנה הוא לדעת ולהאמין בעצם מציאותו של הקב"ה וכו'. מן הזמן בו נגאלו ישראל  ממצרים, יציאת מצרים היא המחייב שבשֶלו אנו מחויבים להאמין בה', אף שישראל מאמינים בני מאמינים הם והיו מאמינים בבורא עולם אף קודם לכן. באה יציאת מצרים והעמידה את יסוד האמונה בה' כך שיש ביכולתו של כל אדם להגיע אליה בכוחותיו הוא, עד כדי שניתן לצוות כל אדם  להאמין. בלשון המדוברת, אמונה היא בטחון בידיעה שאיננה ניתנת מצד עצמה לאימות מוחלט כעת, אך אנו משוכנעים בה מכח ניסיוננו בעבר וכד'. אם אכן כך הוא פירוש המושג 'אמונה', ודאי קשה מאוד כיצד ניתן לצוות לספקן – להאמין. אצלנו בלשה"ק אמת ואמונה הם שמות נרדפים. האמונה היא כ"כ אמת עד שהיא יכולה לשמש לאמת כשם נרדף. בכוחנו להאמין משום שבכוחנו לאמת אמת כזו המעוגנת ואחוזת אחיזה שורשית כל כך בכל הוויתינו. (עיין הקדמת הרב זצ"ל למוסר אביך)

 

ביציאת מצרים, יחד עם שיעור מעשי באמונה, קבלנו גם את היסודות החינוכיים הנדרשים כדי לעמוד על האמונה שבקרבנו.

 

ננסה להיזכר ולהשקיף לרגע קט על מספר פרטים: משפחת יעקב-ישראל יורדת לאמפריית מצרים כקבוצה קטנטנה המונה שבעים נפש. היא אמנם בעלת אופי אתני מיוחד, אך מצרים היא ארץ יצרים של "עשה ככל שתאווה נפשך", ותרבויות מתרבויות שונות כמו גם אלים מאלים שונים שמשו בה בערבוביה. בנ"י התרבו מאוד במצרים תוך הבדלות מסויימת (גרו בארץ גושן) כשהם שומרים על ייחודם. בשלב מסויים, רואה בהם השלטון גורם מאיים: קבוצה גדולה כל כך המאוחדת סביב ערכיה היא סכנה ממשית בארץ שאין לכלל תושביה זהות מלכדת. השלטון מחליט להלחם בסכנה ע"י שירוש מקורותיה, ולכן הוא נוקט באמצעים לטשטוש הזהות העצמית ומחיקת צלם האדם בשיטה הרווחת במצרים – עבודת פרך. לכן, כאשר מגלה פרעה שעדיין ישנו עיסוק תרבותי מסויים המאחד את האנשים (ע"פ המדרש, בשבת היו בנ"י נחים וקוראים במגילות שקבלו מאבותיהם על דבר גאולתם העתידית), מיד הוא חוסם את הפרצה ומחריף את התנאים: "תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר"..

 

מציאות איומה זו לא היתה נחלתו של דור איתן אחד למשך מספר שנים, אלא מאתיים ועשר שנים!! אנשים נולדו לתוך מציאות זו ונפטרו מתוכה בהותירם בנים ובני בנים שגם הם לא זכו להכיר מציאות אחרת. לא ייפלא אפוא, שהחיץ שהבדיל את בנ"י משאר גווני אנשי מצרים נסדק והטשטש עד מאוד. למראית עין – הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז. אפילו בזמן הגאולה היה צורך בסימן הדם על המשקוף כדי לזעוק שעדיין ישנו הבדל מהותי (ואינו רק חיצוני – בשם לבוש ולשון), גם בזמן היציאה אנו זוכרים: "וחמושים עלו בני"..

 

ללא ספק, למסתכל מבחוץ נראה היה שבני ישראל שבויים לחלוטין בארץ העבדים ואחוזים היטב ע"י כוחות הטומאה המושלים בה ללא תקנה כלל. אבד זרע אברהם יצחק ויעקב ח"ו..  אפילו משה רבינו ע"ה, שאהבתו ומסירותו לעם לא ידעו דופי, חשב – "והם לא יאמינו לי". ואכן, כותב בעל משך חכמה  שלא היה ניתן במצרים לראות כלל על העם כי היא יכול להיגאל, וע"כ ענה לו רבש"ע שכאשר יצאו ממצרים יתהפך לבבם לאהבה את ה'. המצב בו היו שקועים ישראל במצרים הוא מצב הטומאה והשפל הקיצוני ביותר אליו ניתן להגיע – מ"ט שערי טומאה. לא ניתן היה להכיר שום סימן בעם העבדים המדוכא עד שאול כי בניו נושאים בקרבם נשמות בני מלכים. אפילו ברבים מבני העם לא נותר אמון ביכולתם להיגאל מחדש – "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". בנקודה זו מגיע ריבונו של עולם בכבודו ובעצמו לגאול את העם  – "אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא שליח", אל מקום בו אין לשום כוח טהרה את האפשרות לנצח את עצמת הזוהמה, בלתי לה' לבדו. העבד המושפל נוטל בן רגע את אלוהי אדוניו וקושרו אל כרעי המיטה. הוא שוחט את אלוהי הנכר במצות מלך מלכי המלכים. על אף שעבוד גופו ונפשו כל השנים נוטש הוא את האדון אשר דימה כי הוא שולט עליו ללא מצרים, וממליך את אלוקי אבותיו אשר לא ישיגוהו משיגי הגוף. אלוקיו אשר חלק לו נשמת בן חורין, נשמת עבד ה'.   

 

מתוך כך הייתה לידתו של עם ישראל, ומכאן ואילך יֵדַע כל בן ישראל לעד את חובתו להכיר את עולמו הפנימי, לדעת את נשמתו בהתבוננות תדירית, את עובדת היותה כל אמיתת מציאותו וקיומו הוא, את חוסנה ואיכותה שאינם ניתנים לשינוי ואת יכולתו לשאוב ממנה אל אישיותו החיה והפועלת את כל סגולותיה הכמוסות.. לאחר שישלים התבוננותו יהא חדור בטחון כי העולם הנגלה אכן מעלים כשמו, והחיים האמיתיים זורמים ומתנהלים בעולם הנשמה – נשמת העולם, ולא רק שוודאי שמי שיישאר לבסוף הוא העולם הנצחי מבין השניים, אלא גם שעולם הנשמה בכל עת יכול להתגבר על כל מסך ומחיצה קשים ככל שלא יהיו. "אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". וכן אמורים הדברים כמובן אף במישור הפרט: "אנכי ה' א-להיך המעלך מארץ מצרים, הרחב פיך ואמלאהו". מקרא זה כתוב בהווה ובלשונו של הדיבר הראשון, קרי, מחובתנו להאמין שה' יכול להוציאנו מכל תהום שלא תהיה וזהו חלק אינטגרלי מאמונתנו בו – שבתוכנו נטע חיי עולם. נסיים בדברי ר' צדוק הכהן מלובלין (ד"ס ט"ז): "עיקר עבודת היהודי שלא להתייאש משום דבר בין בענייני הגוף ובין בענייני הנפש, גם אם חטא ביותר יידע שה' יכול לעזור בכל עניין. וכן כל בניין עם ישראל היה אחרי היאוש הגמור של אברהם ושרה מהולדת ילד, כדי ללמד עניין זה שלא להתייאש בשום אופן."

 

כמובן שהקישורים וההבנות הם כפי קוצר דעתי. חג שמח.

נגישות