בפרשתנו, פרשת יתרו, אנו מגיעים לנקודת השיא של הספר "שמות", הוא ספר הגאולה, כפי הגדרת הרמב"ן. "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך", נאמר למשה עם ראשית שליחותו, "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה". במעמד הר סיני ובקבלת התורה באה הגאולה לשלימותה ולהשלמתה. כאן הולכת גם ומתבררת המשמעות המתוכננת החזויה מראש של השעבוד שקדם לה לגאולה, שהודע עליו לאברהם בברית בין הבתרים.
הכל מתפתח בישראל שלא כדרכו של עולם. בדרך יחידית, מופלאה במינה, היתה הולדת העם, ובדרך יחידית מופלאה היתה גם קבלת התורה היא חוקת חייו, אשר לפיה הוטל עליו לעצב את מדינתו העצמאית בארצו. "ויהי שם לגוי" אנו קוראים במקום אחר בתורה ביחס למצרים. דוקא שם, בארץ מצרים, בבית העבדים, בכור הברזל, בסבל בעוני ובשעבוד, נעשה ישראל לעם. שלא כדרך כל אומה ולשון, אשר התהוותם ועיצוב דמותם באה להם תוך ישיבה על אדמתם, עם ישראל נעשה לעם על אדמת נכר. תוך תנאי גירות ועבדות. אולם לא רק התהוותם – גם עצם הויתם הלאומית נועדה להיות שלא ככל הגויים אשר על פני האדמה. "והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ" – מוסר משה רבנו את דברי השם אל העם. ופירוש הדברים, לפי הסברו הנפלא של הספורנו: אם אמנם כל המין האנושי יקר לי, וחביב אדם שנברא בצלם, מכל מקום אתם תהיו לי סגולה מכולם. כי על כן אתם נקראים להיות בנים למקום, ממלכת כהנים וגוי קדוש. ולשם כך מוצעת להם התורה כמדריך לקראת התפקיד המיוחד.
עוד לא ארץ ועוד לא מדינה. עוד עם נודד במדבר, אשר ימיו עוברים בין "ויסעו" ל"ויחנו". תלוש מהמציאות הממשית, חי מלחם שמים ושותה מי-נס מחלמיש צור. מה יודע הוא על הארץ אשר אותה יצטרך עוד לכבוש ואליה יצטרך להתקשר? מה מכיר הוא מחיי חקלאות, אשר אותם יצטרך לפתח? מה יודע הוא על התנאים אשר ישררו בארץ ואשר אתם יצטרך להתחשב בכדי לקיים את מדינתו בין עמים עוינים? כיצד יתכן איפוא להתקשר כבר עם חוקה קבועה ומסויגת לפרטיה? איך אפשר להתחייב לשמור על קדושת השבת הדורשת הפסקה מוחלטת של כל עבודה בשדה ובבית, הבטוחים הם שיוכלו לעמוד בזה? ומשטר שמיטה ויובל, אשר לפיו האדמות מושבתות אחת לשבע שנים ויבול מופקע לכל דיכפין, ואדמות חוזרות לבעליהן ללא כל תשלום מצדם, והלואות אשר ניתנו בתום לב ללא כל קבלת רווחים נשמטות ואינן ניתנות להגבות, האם אפשר לקבל כל זאת מבלי להרהר קצת תחלה בזה?
בשביל העם שיצא ממצרים שאלות אלה אינן קיימות. "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני… ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר". וכהדגשה חז"ל: כאיש אחד ובלב אחד. הם מתיצבים ברצון בתחתית ההר. הכפיה הקיימת בהכרח בקבלת משטר, והמסומלת לפי חז"ל במלים "בתחתית ההר" – כפית הר כגיגית, מתקבלת בידיעה וברצון בלתי כפוי. כי העם שעבר את שעבוד מצרים יודע שאין מקום לפקפוקים. העבר משמש לו מורה דרך נאמן כלפי העתיד. כי יודע הוא יפה שבדרך הטבע אין לו קיום גם כרגע, כשהוא כבר עצמאי למראית עין. כי כל כולו אינו אלא נס. כי לגביו, לא תנאי המציאות מכתיבים לו את קיומו, אדרבא, צו החיים שלו הוא הוא שיוצר את התנאים ואת המציאות. ואשר על כן בלב שקט מקבל הוא על עצמו תורה ומצוות. יודע הוא כי גם בארץ יכתיב הוא לחיים את תנאיו במקום לקבל מהם את הוראותיהם.
מה יפה יובנו לנו עכשו דברי חז"ל על הפסוק שהובא לעיל: "'היום הזה באו מדבר סיני', לא היה צריך לכתוב אלא ביום ההוא, מהו ביום הזה? שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום נתנם". אין דברי תורה מתישנים, אין מצוה אשר יאמר עליה – עבר זמנה, תמיד מבריקים הם בברק חידושם, כי אף פעם לא היו אלה ילידי הזמן, כי תמיד היו הם לא מושפעים מהחיים, אלא מטביעים חותמם על החיים. ממקור הנצח הם יונקים, על כן חדשים הם תמיד, וכך יהיו בעינינו "ביום הזה באו מדבר סיני".
