ראש הישיבה הרב יעקב שפירא שליט"א
"אתם ניצבים" – נחמה
הפרשה פותחת ב"אתם ניצבים היום כולכם לפני ה" אלוקיכם" (דברים כט,ט). רש"י אומר שמשה רבנו רצה לחזק את בנ"י אחרי שהם שמעו את התוכחות שלו, אז הוא אמר להם בסופו של דבר אל תדאגו אתם ניצבים. "הוריקו פניהם של ישראל מלשמוע כל כך הרבה דברי תוכחה" – זה לא נעים. למה לא כתוב בתוכחה של פרשת בחוקתי שהוריקו פניהם? מפני שב"בחוקותי" הקב"ה אומר ואצלנו משה רבנו אומר? ומה הנחמה ב"אתם ניצבים"? כבר שאלנו את זה בשבוע שעבר. כשרוצים לנחם בן אדם אומרים לו אתה ניצב לפני הקב"ה ואם תחטא אז אתה תיענש כמו מהפכת סדום ועמורה? במיוחד אחרי שהוא שומע תוכחות?
"כמהפכת סדום ועמורה" נחמה?
ועוד, למה משה רבנו אומר דווקא את הדוגמא של "כמהפכת סדום ועמורה" (דברים כט, כב)? הרמב"ן שואל בספר בראשית למה סדום ועמורה נהפכה, מה שלא היה דבר כזה בעולם חוץ מהמבול? עונה הרמב"ן מפני שסדום ועמורה היו בתוך א"י – במקום קדוש, באדמה קדושה. כשמישהו משחית את דרכו כדוגמת סדום בתוך א"י -במקום קדוש או בזמן קדוש, אז הכל נהיה כפל כפליים. למה? ממשיך הרמב"ן – בגלל קדושת הארץ. זה מה שאומר להם עכשיו משה רבנו. הוא מדבר לדור שנכנס לא"י, זה כל הפרשיה כאן. ההנהגה עוברת ליהושע בן נון – "כי אתם עוברים את הירדן". כשעוברים את הירדן המקום הוא יותר קדוש מאשר במדבר. לכן פה אומר להם משה רבנו: במקום יותר קדוש או בזמן יותר קדוש צריך להיזהר בכפליים. לכן הוא מביא את הדוגמא של סדום ועמורה. אבל איזה ניחומים יש פה?
אמרנו שאולי הנחמה היא לא במה שעכשיו משה רבנו מוסיף להם, אלא במה שמשה רבנו אומר להם בסוף "ושבת עד ה" אלוקיך". כשאומרים ליהודי: אחרי כל מה שיעבור עליך יש לך דרך חזרה – "ושבת עד ה" אלוקיך" (דברים ל,ב), זה הניחומים שמשה רבנו אומר לבנ"י. וכך מצאתי שכותב בתשובות הרדב"ז, שהניחומים ב"ושבת עד ה" אלוקיך" נותנים לו אפשרות להמשיך לחיות, לשנות את כל מהלך החיים אחרי כל מה שעובר עליו – זה הניחומים. זה פירוש אחד.
ניסיונות – עדות לפוטנציאל
הביטוי "ניצבים" כתוב כמה פעמים בתורה. בפרשת קרח כתוב על דתן ואבירם שיצאו ניצבים מול משה רבנו. אומר שם רש"י (במדבר טז,כז) ש"ניצבים" הכוונה בקומה זקופה. "ניצבים" זה לא כמו שאומרים סתם שהאדם עומד. ניצבים זה משהו אקטיבי יותר. זה ללכת בקומה זקופה, בעזות פנים, כמו שהיה אצל דתן ואבירם. פה משה רבנו אומר להם "אתם ניצבים", אבל על הצד החיובי של העניין. אחרי כל מה שהקב"ה אומר לכם אתם "ניצבים". יש לכם יציבות. מאיפה יש לכם יציבות? כותב בספר "אם הבנים שמחה" בשם ר" חיים ויטאל בשם האר"י הקדוש: דור שמגיעים אליו כל מיני נסיונות גדולים זה סימן שהדור הזה הוא יותר גדול. מפני שאילולי כן, הקב"ה לא היה מנסה אותו בכאלה ניסיונות. אומר משה רבנו: אם הקב"ה אומר שיכולים לקרות דברים כאלה נוראיים, אז תדעו שאתם ניצבים לפני ה" אלוקיכם. הניסיונות זה סימן שהקב"ה אוהב אתכם, זה סימן שיש לכם הרבה פוטנציאל. ומצד זה גם אפשר חלילה לפספס הרבה כוחות, אבל זה הוכחה לפונציאל הגדול.
ערבות הדדית
חז"ל אומרים שמהפסוק "הנסתרות לה" אלוקינו" וכו" לומדים את העניין שכל ישראל ערבים זה לזה. איך כל ישראל יכולים להיות ערבים זה לזה? אומרת הגמרא בסנהדרין (כח.) שהערבות מתחילה רק מאז שישראל עברו את הירדן ונכנסו לא"י. אז הם גוי אחד בארץ, ואחד ערב על השני. וכן הוא בגמרא בנדרים. "אור החיים" פה על המקום מדבר על זה, ואומר שכמה שמאוחדים יותר, והאנשים לא פורשים מן הציבור, אז היכולות נשאבות מכח הכלל. ערבות זה לא רק שאני ערב על החסרונות של השני. אלא כשיש ערבות אז כל אחד שואב את כוחו מהכוחות של האחרים. את הערבות ההדדית לומדים חז"ל מ"לעברך בברית". מפני שבזמן שישראל עוברים את הירדן אז הם נעשו כגוף אחד, ונעשו ערבים זה לזה.
אבל מה אנחנו רואים שקרה כשקרח חטא? "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף" (במדבר טז,כא)? למה לא? הרי ישראל ערבים זה לזה. הפירוש הפשוט הוא מפני שמה עשה קרח? "ויקח קרח", אומר רש"י (במדבר טז,א) לקח את עצמו. קרח הפריש את עצמו מכלל ישראל. לכן שמה טען משה רבנו בצדק "האיש האחד יחטא ועל כל העדה תקצוף"? במקום שאדם מראש בוחר לעצמו דרך בחיים של להיות מופרש מכל הבריות – הערבות לא תעזור לו. זה לא סיבה להעניש את כולם. אבל במקום שאדם לא פורש מן הציבור אלא שמח בשמחתן ומיצר בצערן – שם אנו אומרים שיש דין כל ישראל ערבים זה לזה. וזה סוגיה גדולה במסכת סנהדרין איך באמת אפשר לקבל ערבות על השני? מה אני אשם שהוא חטא או מה הוא אשם שאני חלילה חטאתי? ומתי ערבות מחייבת מתי ערבות לא מחייבת?
כוח הציבור – כלל ישראל
על כל פנים זה תחילתה של הפרשה, שאתם ניצבים כולכם לפני ה" אלוקיכם, מפני שפה משה רבנו מעביר את עמ"י בדבר חדש. פה הוא מכניס את כולם, ונותן לכולם את הכח להיות חלק מכלל ישראל. כל ישראל ערבים זה לזה. והכח של הכלל הוא הרבה יותר חזק מאשר כל אחד עומד בפני עצמו. בספר "עקידת יצחק" על התורה (מביא אותו הרב במשפט כהן) כתוב שבאדם הפרטי יש לכל אדם בחירה חופשית, אבל לכלל ישראל אין בחירה חופשית להחליט פתאום אנחנו לא ישראל. אומר משה רבנו אתם ניצבים היום כולכם בגלל שאתם כולכם. היציבות הכי גדולה בעמ"י זה שיש להם כח של ציבור, וכח של ציבור יש רק בישראל ולא באוה"ע. הגמרא מביאה דוגמא במסכת ר"ה (יז:) שתפילת רבים לא חוזרת זה במקום שיש רבים ושכל אחד מתפלל גם על השני. אבל מה יהיה ביורדי הים באניות כשהולכים לטבוע? אומרת הגמרא אלה שנמצאים שם כיחידים דמו מפני שיש מצבים כאלו שבן אדם פתאום שוכח את מי שלידו והוא מתפלל רק על עצמו. במצב כזה אז אין לו כח של ציבור. רק כיחידים דמו. (עיין מנחת אברהם חלק ב בסוף המכתב אל הרב מציבין זצ"ל).
זה מה שאומר משה רבנו אתם ניצבים כולכם בגלל ש"כולכם". בגלל שפה ישראל קבלו ערבות אחד על השני אז זה שינה את המצב שלהם מכפי שהם חיו בדור המדבר.
"ובחרת בחיים"
כתוב בפסוק (דברים ל, טז-יט) "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע… העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך". כותב הר"ן בתשובות שמכאן לומדים שספק דאורייתא לחומרא. אל תזלזל באיסורי דאורייתא. למה? מפני שהתורה אמרה "ובחרת בחיים". תעשה דברים כמה שיותר על הדרך המוצלחת יותר (והפחות מסוכנת, גם ברוחניות).
אומרת התורה "ובחרת בחיים", מה הפירוש "ובחרת בחיים"? צריך לצוות אדם לבחור בחיים? מה הוא שוטה כזה?
הספורנו (דברים יא,כה) אומר אל תהיה בינוני. מה פירוש אל תהיה בינוני? בר"ה (ר"ה טז.) כתוב ששלושה ספרים נפתחים: צדיקים נחתמים לאלתר לחיים, (רשעים לא עלינו,) ובינוניים תלויים ועומדים מר"ה. אם הם זכו – שינו את מעשיהם בעשרת ימי תשובה – יחתמו לחיים טובים ביוה"כ. אם לא, אז הם בינוניים, תלויים ועומדים. שואל הריטב"א במסכת ר"ה אם הם לא שינו את מעמד לא לפה ולא לפה למה שישארו בינוניים? למה שלא יחתמו לטובה ביו"כ? הרי התורה אומרת על הקב"ה שהוא רב חסד ומרבה להיטיב אז שמספק יטה אותם לטובה! אומר הריטב"א שאה"נ, אבל לא זה מה שהקב"ה רוצה. הקב"ה רוצה לתת לנו חיים טובים אבל שזה יבוא גם מ"אתערותא דלתתא" – שאנחנו נבחר בחיים. זה מה שאומרת לנו פה התורה "ראה נתתי לפניך", אל תלך באמצע הדרך. "ובחרת בחיים" – תעשה "אתרעותא דלתתא", תבחר לך את הדרך הנכונה. אומר הריטב"א זה הגמרא בר"ה. ספרן של בינוניים תלוי ועומד מר"ה ועד יוה"כ זכו – הוסיפו זכויות או עשו תשובה, נחתמים לחיים. ואז הם נחתמים לחיים על פי הבחירה שהאדם בחר לעצמו את הדרך, וזה יותר חזק מאשר כשהוא נשאר בינוני והקב"ה עושה איתו איזה חסד ובכל זאת כותב אותו בספרן של צדיקים.
"על כי אין אלוקי בקרבי"
"ויאמר ה" אל משה הינך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ… וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלוא על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה; ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" (דברים לא טז-יח). שואל הרמב"ן אם הקב"ה מביא ניסיונות ורעות והציבור אומר "כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה" אז לכאורה התגובה של הקב"ה לא הייתה צריכה להיות בהסתר פנים, אלא בדיוק להפך. הם עושים תשובה "על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה", אדם שהוא מגיע להבנה כזאתי שזה כל מקור הרע של העולם זה "כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה" למה "ואנוכי הסתר אסתיר פני"? הקב"ה צריך כן להאיר לבם פנים!
אומר הרמב"ן נכון הם עשו תשובה, אבל הם עדיין לא התוודו. אם הם לא התוודו חסר משהו בכפרה, ולכן ימשיך המצב של "הסתר אסתיר פני ביום ההוא", כך אומר הרמב"ן. בא מאור עינינו ה"שפת אמת" ומביא בשם רבנו בונים מפשיסחא פירוש לגמרי שונה. "ואמר ביום ההוא הלא על כין אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה", זה לא תשובה, כמו שנוקט כמו הרמב"ן. זה עבירה. איך יהודי יכול להעלות על הדעת שיש רגע אחד בחיים שאין אלוהי בקרבי? גם החוטא הכי גדול אם הוא חושב שהצרות באות לא בגלל העוונות שלו, אלא שבגלל עוונות שלו הקב"ה עזב אותנו לגמרי, אין אלוהי בקרבי, אומר השפ"א זו עבירה גדולה מאד. לכן "אנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא".
"עִמו אנוכי בצרה"
למה זה ככה? מפני שכתוב בפסוק "עִמו אנוכי בצרה" (תהילים צא,טו). על הפסוק בפרשת ניצבים "ושב ה" אלוהיך את שבותך וריחמך", אומר רש"י שהשכינה נמצאת איתנו בגלות (והמקור הוא במדרש) בגלל "עִמו אנוכי בצרה". "ויהי ה" את יוסף" (בראשית לט,ב), כתוב במכילתא בפרשת שמות למה הקב"ה היה עם יוסף במצרים? משום "עִמו אנוכי בצרה". הקב"ה נתגלה למשה רבנו בסנה, אומרים חז"ל אותו דבר, משום עִמו אנוכי בצרה. כתוב שמשה רבנו נבחר לנהל את עמ"י בגלל שהקב"ה ראה שהוא מרחם אפילו על הצאן, ועל אחת כמה וכמה על בני אדם. [רק הגרמנים ימ"ש ידעו לפנק את הכלבים שלהם עם מעילי פרווה ובזכות זה הם הרשו לעצמם להרוג את היהודים ח"ו.]
הגמרא בגיטין (ז.) אומרת "כל מי שיש לו צעקת לגימא על חברו ודומם", כלומר שמישהו הציק לו והוא שותק – "שוכן בסנה עושה לו דין". מה זה הביטוי השוכן בסנה? השוכן בסנה זה הקב"ה שהתגלה למשה. וחז"ל (ורש"י מביא את זה) שההתגלות בסנה הייתה משום להראות למשה רבנו ש"עִמו אנוכי בצרה". על זה אומרת הגמרא כל אדם פרטי שיש לו צרה ומבליג ממישהו שמציק לו, אז השוכן בסנה – אותו אחד שמקוים בו "עִמו אנוכי בצרה", הוא יעזור לכל אחד. כך מסביר שם החת"ס.
אז נחזור לשפת אמת, למה יהיה הסתר פנים? "על כי אין אלוהי בקרבי", שיהודי ח"ו מרשה לעצמו לומר שהאלוקות לא שורה בו תקופה מסוימת רגע אחד זה החטא הכי גדול. והגמרא הידועה (חולין קלט:) אומרת אסתר מן התורה מניין? איזה פסוק בתורה מרמז לנו על תקופת אסתר שזה היה הסתר פנים? הפסוק הזה "ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא". דהיינו, התקופה של אסתר של הגזירות זה היה אומר השפ"א בגלל שהיה להם הרגשה ש"על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה". את זה רמזה התורה בפסוק "ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא". ואולי לכן אמר מרדכי בביטחון: "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" (אסתר ד,יד), מפני שיהודי אחרי כל מה שעובר עליו צריך להאמין שהקב"ה "עִמו אנוכי בצרה". "לבלתי ידח ממנו נידח" (שמואל ב יד,יד). ועל זה מתפללים בר"ה "ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים" (ישעיהו כז,יג), אומר הפרי צדיק הכוונה לאלו שתועים במצרים – שזה עריות, ואלו שטועים באשור – אחרי דעות, שזה טעות של דעות ושל מחשבות לא נכונות. "ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים", מפני ש"עִמו אנוכי בצרה". הקב"ה מחכה להם. ולכן אנחנו מתפללים שהבחירה החופשית שניתנה לבן אדם היא תתגלה כמה שיותר מהר.
הבחירה – יסוד התשובה
הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ה) כותב: "רשות כל אדם נתונה לו: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק, הרשות בידו; ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע, הרשות בידו. הוא שכתוב בתורה "הן האדם היה כאחד ממנו, לדעת, טוב ורע…". דהיינו כח הבחירה שיש לבן אדם שנאמר "ראה נתתי לפניך היום את החיים" זה הפסוק בפרשת ניצבים וכתיב "ראה אנוכי נותן לפניכם היום", שהרשות בידכם, כל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני אדם הוא עושה, בין טובים ובין רעים. הקב"ה לא גוזר על בן אדם להיות צדיק או רשע. הרמב"ם ממשיך וכותב (הלכה ג) "ודבר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה" – זה יסוד באמונה. הרמב"ם לא מביא את זה בהלכות יסודי התורה, ששם הוא מונה את כל עיקרי האמונה. הוא מביא את זה פה בהקשר למצוות התשובה. כל המושג של עולם התשובה, של "ושב ה" אלוקיך" וכו", בנוי על כך שיש בחירה חופשית לכל בן אדם בכל מצב שהוא! אם הוא יגיע חלילה להרגשה של "כי אין אלוקי בקרבי" אז בעצם הוא נוטל מעצמו את הבחירה. מפני שהוא מכניס את עצמו לנישה כזאתי, שאם "אין אלוהי בקרבי" אז "מצאוני כל הרעות האלה", אז כבר אין לי מה לעשות. דווקא פה, בפרשת התשובה, אומרת התורה שהיסוד של התשובה, זה הבחירה החופשית שיש לאדם להטות את עצמו לפה ולשם. ומי נתן לו את כח הבחירה החופשית? הכתוב בספר בראשית אומר שככה הקב"ה ברא את האדם. לכן אומרת התורה "ובחרת בחיים", "ראה נתתי לפניך". אני לא בוחרת בשבילך. הקב"ה ברא את האדם עם כח בחירה חופשית וזה קשור דווקא להלכות תשובה. מפני שאין מושג של תשובה בלי בחירה חופשית.
"ושבת עד ה" אלוקיך"
הגמרא (יומא פו.) אומרת גדולה תשובה שדוחה ל"ת שנאמר "ושוב אלי נאום ה" (ירמיהו ג,א)" ולמה לא הביאה הגמרא את הפסוק "ושבת עד ה" אלוקיך"? הרמב"ם (הלכות תשובה ז,ה) כותב שהפסוק "ושבת עד ה" אלוקיך" הוא הבטחה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותם ומיד הן נגאלים. וזה מה שאנחנו מתפללים "השיבנו ה" אליך ונשובה". וכן כותב ר" יונה בשע"ת (שער ראשון אות א) יעזור ה" לשבים שנאמר "ושבת עד ה" אלוקיך… ומל ה" את לבבך". והרמב"ן בפירוש על התורה כותב שהפסוק הזה מדבר לעתיד לבוא, כשיתבטל יצר הרע, שהבא ליטהר מסייעין בידו (עיין שם ברמב"ן). ולפי דבריו הפשט ב"חדש ימינו כקדם" זה כזמן אדם הראשון. ולכן בגמרא ביומא אמרו גדולה תשובה ולא הביאו את הפסוק "ושבת עד ה" אלוקיך" שאפילו כשאין זה בא אלא מאתערותא דלתתא – גם התשובה שאינה תשובה של לעתיד לבוא – גם היא תשובה גדולה. (עיין בספר מדבר שור דרוש י" על הפסוקים שבפרשתנו. ותן לחכם ויחכם עוד)
יסוד הסליחות
השו"ע (תקפא,א) כותב שהספרדים בני עדות המזרח אומרים סליחות מר"ח, והרמ"א אומר שהאשכנזים נוהגים לתקוע בשופר מר"ח. זה אחד מול השני, מה שהסליחות מעוררות אז תפקידו של השופר לעורר. וארבעה ימים לפני ר"ה אומרים סליחות.
כתוב בחז"ל שאת יסוד הסליחות למדו ממשה רבנו שהקב"ה לימד אותו את סדר התפילה לומר י"ג מידות. כמו שאנחנו מבטאים את זה ב"קל מלך", "כמו שהודעת לעניו מקדם". לא כתוב כמו שהודעת למשה רבנו, פה מציינים את הענווה של משה רבנו, "כמו שהודעת לעניו מקדם". איפה זה כתוב בעוד מקום? בשיר הכבוד – "קשר תפילין הראה לעניו" – עוד מקום שלא מציינים את משה רבנו בשם הפרטי שלו, אלא בזכות מידת הענווה. יש מכנה משותף בין שני הדברים האלו, וזה נותן מבט אחר על מה שאנו אומרים בי"ג מידות. משה רבנו אחרי חטא העגל ביקש מהקב"ה "הראני נא את כבודך" (שמות לג,יח), והקב"ה לא נתן לו. למה הוא לא נתן לו? אומרים חז"ל במדרש אמר לו הקב"ה למשה רבנו כשאני רציתי להראות לך את כבודי בסנה אתה לא רצית: "ויסתר משה את פניו כי ירא מהביט" (שמות ג,ו). עכשיו כשעולה על דעתך אז אני אתגלה? לא. אז מה הקב"ה עשה במקום זה? אז כתוב מיד אחרי שמשה ביקש "הראיני נא את כבודך", הקב"ה לימד אותו י"ג מידות של רחמים. במילים אחרות, מה זה גילוי כבוד ה" האמיתי בעולם? זה כשרואים את ההנהגה של מידת הרחמים של הקב"ה בעולם. זו הייתה התשובה של הקב"ה למשה רבנו, אתה מבקש הראיני נא את כבודך? כבודי האמיתי מתגלה ע"י י"ג מידות של רחמים. כשאנחנו מתפללים בימים נוראים "מלוך על כל העולם כולו בכבודך", אז אין הפירוש רק שהעולם יהיה מלא בכבוד ה", הרי אנחנו לא יודעים איך להגדיר את זה. "מלוך על כל העולם כולו בכבודך" הכוונה היא באותו כבוד שמשה רבנו ביקש "הראיני נא את כבודך", והקב"ה הראה לו שכבודו של הקב"ה זה לנהל את העולם בי"ג מידות של רחמים. על זה אנחנו מבקשים בר"ה מלוך על כל העולם כולו במידת הרחמים – בי"ג מידות של רחמים, מפני שזה מה שהקב"ה אמר למשה. כבודו של הקב"ה זה שהעולם לא מתנהל במידת הדין אלא במידת הרחמים. כך פירש אבי מורי זצ"ל.
העניו מכל אדם
איך זכה לכך משה רבנו? למה משה רבנו דווקא אחרי שישראל חטאו אז הוא אומר לקב"ה הראני נא את כבודך? מפני שמשה רבנו פה לא ביקש בקשה פרטית. משה רבנו ביקש בקשה שנוגעת לכלל ישראל. רק אישיות כזו כמו משה רבנו, שכל כולה התבטלות לקב"ה והתבטלות לכלל ישראל. רק היא יכולה לזכות, לראות ולהבין את ההנהגה של הקב"ה בעולם ע"י מידת הרחמים. לכן ב"קל מלך" שאנחנו מזכירים את "י"ג מידות" אז אנחנו מציינים גם למי הייתה ההתגלות של י"ג מידות. י"ג מידות התגלו לאותה אישיות – משה רבנו – בזכות הענווה שלה. הקב"ה אומר שהוא לא יכול לגור עם בעל גאווה, "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת" (סוטה ה.), ומשה רבנו שהיה כל כולו התבטלות לקב"ה הוא היחיד שהקב"ה גילה לו שסדר הנהגת העולם הוא ע"י י"ג מידות של רחמים. לכן אומרים שם את הביטוי הזה כמו שהודעת לעניו מקדם.
אותו דבר "קשר תפילין הראה לעניו". זה לא סתם ביטוי. כשמשה רבנו אמר "הראני נא את כבודך" והקב"ה אמר לו אני לא יכול להראות, מה הוא אמר לו? "וראית את אחורי ופני לא יראו". ואומרת הגמרא (מנחות לה:) שהקב"ה הראה למשה רבנו קשר של תפילין. מה פירוש שהראה לו קשר של תפילין מדוע לא הראה לו קשר של משהו אחר? הגמרא אומרת (ברכות ו.) מפני שבתפילין הקב"ה מתפאר בישראל. "אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם". התפילין זה המצווה שמשקפת את היחס בין ישראל לקב"ה ובין הקב"ה לישראל. על זה אמר לו הקב"ה "וראית את אחורי ופני לא ייראו". את ההנהגה הנגלית של הקב"ה אף אחד לא יכול לדעת. אבל את ההנהגה הנסתרת, את הקשר המיוחד, את הברית שיש בין הקב"ה ובין עמ"י – על זה הקב"ה אמר לו "וראית את אחורי" – זה קשר של תפילין.
יעשו לפני כסדר הזה
כל זה מתחבר למיוחדות של משה רבנו, בגלל שהוא היה עניו מכל אדם. כתוב בספר "ראשית חכמה" ובשל"ה הקדוש שכשהקב"ה אמר למשה רבנו שכל זמן שיעשו לפני כסדר הזה, שיגידו י"ג מידות, אז אני מייד אענה להם. הכוונה היא לא שכל פעם שיצעקו את זה עם חזנות אז זה מה שיפעל, אלא שהדגש הוא שכל זמן שיעשו לפני כסדר הזה לא שיאמרו. זה מה שאמר הקב"ה למשה רבנו: אם בנ"י גם ינהגו ביניהם באותם י"ג מידות של רחמים שהקב"ה מנהל את העולם, גם בין אדם לחברו – יעשו לפני כסדר הזה – אז אני מייד אענה להם. לכן הגמרא אומרת (ר"ה יז:) שהקב"ה התעטף כביכול בטלית והעביר כל טובו על משה רבנו ולימד אותו י"ג מידות של רחמים, שהוא היה כביכול כשליח ציבור.
"נתעטף הקב"ה כשליח ציבור"
מה העניין של הבגד, הטלית? מה זה הלבוש הזה? אומר הגר"א בספר "אבן שלמה" הגמרא אומרת איזהו ת"ח? – שיודע להפוך לבושו. מה זה להפוך לבושו? מה זה איזהו ת"ח שיודע להפוך לבושו? אומר הגר"א הלבוש האמיתי של האדם זה המידות שלו. ת"ח יודע מתי להתנהג בענווה, מתי להתנהג בכעס, מתי זה זמן כזה, ומתי זה זמן כזה. הוא יודע להפוך את ההנהגות שלו לפי איך שהתורה מבקשת. הקב"ה מתעטף בלבוש, הכוונה זה לא שהיה לו בגד, אלא בלבוש המידות שלו. והוא הראה למשה רבנו את שלוש עשרה המידות שהקב"ה מנהל בהם את העולם, מתי זה בצורה כזאת ומתי זה בצורה כזאת. על זה ניתנה הבטחה למשה רבנו – שכל פעם שיעשו לפני גם הבריות בינם לבין עצמם כסדר הזה, להתנהג בינן לבין עצמם בי"ג מידות של רחמים, אז גם הקב"ה מוחל על עוונותיהם של ישראל.
"שלא אחטא עוד"
לכן בווידוי של יוה"כ יש בקשה אחרי הווידוי – יהי רצון מלפניך שלא אחטא עוד. שלא אחטא היה צריך להיות. מה זה שלא אחטא עוד? על מה הבקשה? כשיוסף נפגש עם יעקב, כתוב "ויבך על צואריו עוד" (בראשית מו,כט). אומר שמה רש"י מה זה העוד הזה? זה לשון ריבוי, יותר מהמידה הרגילה, מעבר לנורמה. כשאדם מתוודה לפני הקב"ה שלא אחטא עוד הכוונה היא כך: תמיד יש סיבה ראשונית לכל דבר, זו המציאות. על הפסוק "והיה בשמעו את דברי האלה והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות ליבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה" (דברים כט, יח), אומר הרמב"ן "כי כל אשר ישמע את האלה ויתברך ממנה ויתחזק בשרירותו סעיפיו ישיבוהו לחטוא ויצמיחו פשעים יותר מבראשונה". מה אומר פה הרמב"ן ובעקבותיו אומר זאת אור החיים הקדוש? לפעמים אדם כבר כ"כ מתרגל למה שאומר רב הונא (קידושין מ.) שעשה אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר, אז כעת יש לו איזה מין דחף פנימי שבפחות ממה שעשה עד היום הוא לא יהיה שבע. אומר הרמב"ן זה הכוונה למען "ספות הרוה את הצמאה". יש דרגה בצימאון שאדם מרגיל את עצמו לדברים מסוימים, על אחת כמה וכמה לדברים טובים, ואז זה דבר שמושך את השני. הוא כבר לא יכול להשתלט על זה, או שיכול רק קשה לו. על זה אדם מתפלל לקב"ה אחרי כל מה שעשיתי שלא אחטא, לא סתם, אלא שלא אחטא עוד. שלא יהיה לי תוספת מעבר למה שעשיתי גם כל מיני דחפים פנימיים שהרגלתי את עצמי בהם. זה מה שהרמב"ן אומר, שכשאדם מרגיל את עצמו במשהו מסוים אז לפעמים יש משהו פנימי שדוחף אותו לעשות את זה, בגלל שבלי זה הוא לא מרגיש שובע. כמו אדם שמעשן סמים, סיגריות, נרגילות, לא משנה מה, קשה לו להשתחרר מזה כבר. על זה מבקש אדם שלא אחטא עוד. העוד הזה – הריבוי הזה, שהוא לא בא מתוך הבחירה הישירה של האדם אלא בגלל כל מיני משקעים אחרים קודמים. על זה אדם מתפלל תן לי להיות נורמאלי, שהבחירה תמיד תישאר בידי אחרי כל המצבים. מפני שאם הקב"ה ברא את האדם בצורה כזאתי שיש בידו בחירה חופשית, אז הבחירה החופשית אמורה להיות בידו בכל מצב שהוא. כל זמן שהאדם יכול לשמור על השיווי משקל הנפשי הרוחני שלו, על זה הוא מתפלל שלא אחטא עוד.
[היה פה פעם בישיבה סיפור בליל סליחות ראשונות, אני בכוונה מספר את זה מפני שזה לענ"ד הייתה השיחה המוסרית המצוינת ביותר. היה שיעור של הרב ישראלי זצ"ל. והשיעור בד"כ היה מדויק עד שבע וחצי. אותו שיעור התארך יותר, והיו בחורים שמסיבות כאלו ואחרות לא הייתה להם סבלנות, אז הם עשו מניין מחוץ לבית מדרש כשהשיעור עוד לא נגמר וזה הפריע לשיעור. וזה נודע לרצי"ה. הסיפור הזה היה בערך שבוע לפני הסליחות בחודש אלול. הגיעו לסליחות הראשונות הרבה מאד אנשים, החזן כבר עמד עם הטלית ליד התיבה, הרצי"ה כבר נכנס לאולם והגיע ליד ארון הקודש הסתובב לכיוון הציבור ודפק על הסטנדר ואמר "הערב לא יהיו פה סליחות". הוא אמר את זה בוולויום… "כל עוד שהבחורים שהפריעו לשיעור לא יגשו לרב ישראלי להתנצל הערב הזה לא יהיו פה סליחות". היה אפשר לחתוך בסכין את המתח שהיה באוויר. הוא לא חס על אף אחד. היות והיה מניין של מעריב בחוץ, זאת אומרת שעשרה וודאי היו, לא רובו ולא כולו – עשר, כל עוד שלא ניגשו כל העשר לרב ישראלי להתנצל לא התחילו. הרב ישראלי זצ"ל הרגיש מאד לא נוח, זה לא נעים. כל עוד שלא ניגשו עשרה לרב ישראלי לא התחילו סליחות, זה לא לקח הרבה זמן מפני שלא הייתה ברירה. זו הייתה השיחה הכי קצרה והכי משמעותית שהרצי"ה לימד את כל הבחורים. שהבן אדם לחברו לא כולל רק את החברים אלא צריך גם להיות כלפי מי שהוא מלמד תורה. אין ספק שאז הסליחות שאמרו באותו לילה במוצ"ש אין ספק שהיה תחת הרושם הזה של השתי דקות שהרצי"ה אז דיבר. זה היה משהו נפלא ביותר. א"א להגיד שזה טוב, או שזה היה כדי שזה יהיה, אבל צריך גם לדעת את הדברים האלו, שכשניגשים לסליחות על מה אנחנו מתפללים.]
"לך ה" הצדקה"
כשבמוצ"ש נתחיל לומר סליחות צריך לחשוב טוב על הדברים. למה פותחים את הסליחות ב"לך ה" הצדקה"? "לך ה" הצדקה" זה פסוק בסוף ספר דניאל, לקחו פסוק מסוף התנ"ך והוא הכותרת של הסליחות. "לך ה" הצדקה ולנו בושת הפנים". למה דווקא הפסוק הזה? כדי לתת איזה מצבת זיכרון לדניאל? חז"ל בילקוט שמעוני בספר שופטים מסבירים על מה דיבר דניאל: "לך ה" הצדקה" כהעברת אותנו בים סוף, "ולנו בושת הפנים" שבזמן שהעברת אותנו את ים סוף היה לנו פסל מיכה בכיס. מה הפשט? פסל מיכה כתוב בספר שופטים. הוא נולד הרבה אחרי קריעת ים סוף. איך אפשר לדרוש את "לך ה" הצדקה" על קריעת ים שבאותה שעה היה לנו פסל מיכה בכיס? הוא עוד לא נוצר בכלל. הוא עוד לא נולד, איזה מין חז"ל תמוה כזה.
וודאי שפסל מיכה לא היה, אבל כמו שאומרת התורה בפרשת השבוע "ישבנו בארץ מצרים… ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם" (דברים כט,טו-טז), בהתחלה התורה קוראת לזה "שקוציהם וגילוליהם", ואחרי זה היא קוראת לזה כסף וזהב. מה הפשט? בהתחלה זה ברור לנו שזה "שקוציהם וגילוליהם". אח"כ זה מתחיל למצוא חן בעיינו, זה כבר נהיה כמו כסף וזהב. כישבנו בארץ מצרים קבלנו שמה דברים לא טובים. אומר המדרש נכון שפסל מיכה בפועל עדיין לא היה, אבל היה כבר שורשים, היה כבר תשתית, שפסל מיכה יכול גם לבוא בבנ"י. מדוע? מפני שאנחנו גדלנו בין עובדי ע"ז, ולא התרחקנו מהם כמו שצריך. על זה אומר המדרש שזו הייתה כוונת דניאל: "לך ה" הצדקה" שכשעברנו את הים, כבר אז היה לנו מחשבות – אולי כדאי לעשות פסל כזה שהוא בסופו של דבר התגלה בספר שופטים.
עקירת שורש החטא
אבל מה זה קשור לסליחות? כשאדם בא לומר סליחות צריך לדעת על מה הוא בא לבקש. האם הוא באמת מבקש על מה שבפועל הוא עשה, או כמו ע"ז שצריך לשרש אחריה. הוא לא רוצה רק לעקור מתוכו את מה שיש בפועל, אלא הוא רוצה שגם התשתית לכל דבר גם אותו צריך לעקור מן השורש. על זה אומרים לקב"ה בפתיחה של הסליחות "לך ה" הצדקה" – אנחנו הולכים בעקבותיו של דניאל. אנחנו מתוודים באותו נוסח שדניאל התוודה. וכמו שכשדניאל התוודה הוא לא התוודה רק על המעשים בפועל, הוא מצא לנכון להתוודות גם על השורשים שגרמו למה שיהיה אח"כ בפועל. זה המהות של כל תפילת הסליחות. כש"קרוב ה" לכל קוראיו", אז לנצל את זה לא רק על הבפועל אלא גם כל מה שטמון לפעמים בכח ולא בפועל, גם על זה צריך לומר את הפסוק שאמר דניאל "לך ה" הצדקה ולנו בושת הפנים". בקול אליהו להגר"א מפרש מה שכתוב "פן יש בם שורש" וכו" כגון: פסל מיכה ע"ש.
תיקון למפרע
שבת אחרונה של השנה. כל מה שאפשר היה ולא עשינו בכל שבתות השנה אפשר לתקן בשבת אחת. בכל יום חמישי אפשר לתקן את ימי חמישי, וביום שישי את ימי שישי, ובשבת את השבתות. ובראשון את הימי ראשון. וזה מתחבר לשאלה על מה מתפללים מנחה בערב ר"ה? כשמתפללים אז "ברך עלינו את השנה הזאת" תן לי שנה וזהו. זו שעוד חמש דקות הולכת או שזו שעוד חמש דקות תבוא? על החמש דקות האחרונות של השנה אנחנו אומרים את השנה הזאת? ברגעים האלה? כתוב בשם בעל התניא פירוש נפלא מאד. בתפילה אחת אדם יכול למפרע לתקן את כל השנה כולה, מפני שאם זה לא היה ככה אז לא היה שייך שאנחנו בערב ר"ה בחמש דקות האחרונות נבקש על השנה הזאת. ואם אנשי כנה"ג אמרו שגם בחמש דקות האחרנות אפשר לבקש על כל השנה, סימן שבאיזושהי דרך שאנחנו לא תמיד יודעים אותה, אדם יכול להפוך בתפילה אחת, במנחה אחת, בבקשה אחת, את כל השנה שעברה. שתהיה שנה מתוקה שבת שלום.
