שיחה לפרשת נצבים
תשי"ד
פרשתנו, פרשת נצבים, מדברת על הברית האחרונה אשר כרת משה בין ישראל לבין הקב"ה בערבות מואב, מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב. פרטי הברית על קללותיה וברכותיה נתבארו בפרשה הקודמת. פרשתנו באה לציין את טיבה ואת ערכה המיוחד של הברית הזאת לשעה ולדורות.
"אתם נצבים היום כלכם לפני ה" אלקיכם ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושטריכם, כל איש ישראל". כלכם, כלכם, ללא הבדל מעמד ועמדה, ראשיכם שבטיכם וגרך אשר בקרב מחניך, נכבדיכם וחשוביכם, וחוטב עציך ושואב מימיך, כלכם פנים בפנים, ללא מחיצה וחציצה, ללא מליץ וללא מתוך, נצבים אתם ועומדים לפני ה" אלקיכם!
הקשר שבין ישראל לקונו הוא ישיר ופשוט, לא תלוי בזמן ולא תלוי במקום. התורה והמצוה ביד כל אדם מישראל היא, "לא בשמים היא", "ולא מעבר לים היא", "בפיך ובלבבך לעשותו"! הנה אתם עוברים את הירדן, הנה אתם עומדים להתקשר עם הארץ. אך לא זה יהיה העיקר אשר יקבע את התיחדותכם הלאומית. הברית והאלה מתנים את קשרכם עם ארץ זו. ויתכן ותצטרכו להרחיק נדוד אל ארץ אחרת. אולם גם אם תהיו רחוקים מהארץ גם "אם יהיה נדחך בקצה השמים", עדיין משהו שמימי יהיה בו, גם אם בודד ותלוש יהיה, ללא חברה יהודית, ללא קהילה וללא בית כנסת, ידע כי אף על פי כן נצב הוא לפני ה" אלקי ישראל, אשר משם יקבצו ומשם יקחנו.
"את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה" אלקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום". דורי דורות של יהודים, עד סוף כל הדורות, עד עולם, ואפילו אם לא ידעו מזה כלל, ואפילו אם לא ירצו לדעת מזה, אף על פי כן קשורים הם וקשורים ישארו בברית הזאת ובאלה הזאת. תופעה מיוחדת במינה בהיסתוריה הישראלית אשר אין דוגמתה בשום אומה ולשון – הקשר שבינה לבין תורתה. עוד לא הצליח אף פעם במשך כל התקופה הארוכה מאז היותנו לגוי נסיון להתכחש לקשר הזה, נסיון להקים את ההתיחדות הלאומית שלא על בסיס התורה הזאת. בתקופות שונות נעשו אמנם נסיונות מסוג זה: בבית ראשון ע"י עבודה זרה, בבית שני ע"י תרבות זרה בצורת התיונות וצדוקיות, אחרי החרבן ע"י הקראים. אולם אף פעם לא הצליחו. החלקים הללו או שהתנונו ונפלו, כלו ויהיו כלא היו, או שחזרו בהם ושבו ונקלטו בגוף החי של האומה. "אשר ישנו פה" ו"אשר איננו פה" – הן כך חזר ושינן באזנינו יחזקאל הנביא אשר על נהר כבר כתשובה למגמות ההתבוללות שבשעתו: חי אני נאום ה" אלקים אם לא ביד חזקה ובזרע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם! מלים אשר נשגביותן לא פחות מאשר אימתן חרותות בדברי הימים שלנו בדם ואש. מה גדולה האמת אשר בהן, מה איום המחיר אשר שלמנו בנסותנו להתעלם מהאזהרה אשר בהן! ומה נמרצים בזה דברי גדול ישראל, הרמב"ם, באגרת תימן הידועה, וכך הוא כותב שם: "שהתורה הזאת לא יוכל להמלט ולהנצל ממנה אפילו אחד מזרע יעקב לעולם, לא הוא ולא זרעו ולא זרע זרעו, בין ברצונו בין שלא ברצונו"!
ומהתורה – אל מציאות ימינו. השבת היא האחרונה בשבתות השנה תשי"ד. שנה חדשה באה לקראתנו לטובה. בבתי הכנסת ובתי המדרש בארץ ובתפוצות יתכנסו יהודים ממעמדות שונים ומסוגים שונים להתפלל לפני אבינו שבשמים על עמו ישראל. נצבים יעמדו לפני כס מרום לעבור בברית ה" ובאלתו. יהי רצון שנדע להתעורר כראוי לקראת יעודינו ותפקידינו, שנזכר את הברית אשר עברנו בה ואשר בה קבלנו על עצמנו להיות עם ה", או אז גם ה" יזכור בריתו והקים אותנו לו לעם כאשר דבר וכאשר הבטיחנו בדברי הנביא אשר בהפטרת השבוע: בכל צרתם לו צר ומלאך פניו הושיעם באהבתו ובחמלתו הוא גאלם וינטלם וישאם כל ימי עולם.
