"המשכן משכן העדות"
"אלה פקודי המשכן, משכן העדת אשר פקד על פי משה, עבדת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן". אומר רש"י, "המשכן משכן. שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של ישראל". פרשתנו מדברת על סיום גמר מלאכת המשכן, מדוע בזמן השמחה כאשר חונכים את המשכן אנו צריכים להיזכר שהמקדש התמשכן בשתי חורבנות על עוונותיהן של ישראל? זהו העניין הכי חשוב שיש להזכיר אותו כבר בשעה זו?
הספורנו כאן מבאר אחרת, הוא אומר שהמשכן לא נחרב ע"י האויבים. שני בתי המקדש נחרבו בידי האויב, אולם המשכן לא. זוהי ההדגשה שהתורה באה להדגיש פה, מדוע המשכן לא נחרב- מפני ש"טוב אחרית דבר מראשיתו". כאשר תחילת העשייה היא במאת האחוזים לשם שמיים- הסוף יהיה סוף טוב, וכך היה בבניית המשכן, הכל ע"פ מה שציווה ה" ע"י משה. לכן המשכן לא נחרב. אולם הבית הראשון אמנם נבנה ע"י שלמה המלך, אך שלמה המלך גם שיתף פועלים מצור, פועלים גויים. היה כאן כבר פגם מסוים, לכן בסוף הוא נחרב. ובבית שני על אחת כמה וכמה, שהרי גם היוזמה לבנות אותו הגיעה מכורש. הבית השלישי, שיהיה בעז"ה על טהרת הקודש- הוא באמת לא ייחרב. כך מבאר הספורנו, לא כמו רש"י.
"שנתמשכן בשני חורבנין"
רש"י אומר ש"המשכן משכן העדות", זהו רמז למקדש שנתמשכן בשתי חורבנות על עוונותיהם של ישראל. הפסוק מדבר על המשכן של דור המדבר, ורש"י אומר שהמשכן הזה גם רומז לשתי בתי מקדש שיחרבו בעוונותיהם של ישראל. הוא לא מפריד בין המשכן למקדש. נראה להסביר את דברי רש"י, שלא באים עכשיו בזמן חנוכת המשכן להזכיר את הגריעותא של עמ"י, אלא שבאים לשבח את מעלת המשכן. המשכן מכפר, העבודות במשכן מכפרות. בגדי כהונה מכפרים, כל ההויה של המשכן מכפרת. אומר רש"י, המשכן הוא דבר כ"כ קדוש, שגם בזמן שישראל חוטאים, המשכן מכפר. הוא נתמשכן פעמיים, בשתי חורבנות של המקדש. הכוח של המשכן הוא לבלום, הוא גם מכפר לא בזמן הקורבנות, בזמן שהמקדש נחרב אז הוא המשכון. התורה באה לומר את שבחו של המשכן.
כתוב בספר שמואל שכאשר מת עלי חרבה שילה. הגמרא במסכת מגילה (טז:) אומרת שכאשר בנימין ויוסף נפגשו כל אחד בכה על צווארו של השני. יוסף בכה על צווארי בנימין על בתי מקדש שהיו בחלקו של בנימין שעתידים להיחרב, ובנימין בכה על משכן שילה שהיה בחלקו של יוסף, שעתיד להיחרב. כך פירש"י שם.
לכאורה כתוב במפורש בפסוקים שלא כמו הספורנו, כתוב שמשכן שילה נחרב! אולם באמת אין סתירה, מפני שחורבן הוא לא רק הריסה של המקום ממש. הגמרא אומרת שכאשר גוי נכנס למקום קדושה, מתקיים שם הפסוק "ובאו בה פריצים וחללוה". חורבן הוא לא רק במקום שהורסים את המבנה, גם במקום שמחללים את המבנה, הופכים אותו מקודש לחול, גם מציאות כזו נחשבת לדרגה מסוימת של חורבן. הפלישתים נכנסו לשילה, זה היה החורבן. הם שבו את הארון שהיה במשכן.
"משכן העדות"
החורבן הכי גדול הוא לא הפגיעה הפיזית בכלי המשכן, או בבית או ביריעות. החורבן הגדול הוא הפגיעה בתכלית של המשכן. התכלית של המשכן היא כפי שכתוב בפרשתנו, "משכן העדות". אומר רש"י בפרשת כי תשא, משכן העדות- שבו מונחות הלוחות, בתוך הארון. הקב"ה אמר למשה רבינו כבר בהר סיני, לעשות ארון, שיהיה מקום ללוחות. הרמב"ן אומר שעיקר תכלית המשכן, כפי שהזכרנו בשבועות הקודמים, הוא להיות מקום קבוע להשראת השכינה. המשך של השכינה ששרתה באופן קבוע בהר סיני. המשכן הוא המשך מעמד הר סיני, כך כותב הרמב"ן בתחילת פרשת תרומה. הוא צריך להיות באותו אופן כמו שהיה בסיני, ועיקר השכינה שהייתה בסיני הייתה בגלל לוחות הברית. ממילא גם עיקר השראת השכינה במשכן היא לא במבנה אלא בעיקר על הכפורת שמונחת על הארון שבתוכו נמצאים לוחות הברית, התורה. זהו המקור של החיבור לשכינה, ממילא יש גם שכינה בכל אוהל מועד. כל התכלית של המשכן, המשך מעמד הר סיני, הוא להיות מקום קבוע להשראת השכינה, והשכינה שורה במקום בו יש תורה, והתורה נמצאת בתוך הארון שעליו נמצאים הכרובים.
הרמב"ן בהקדמה לספר שמות כותב שישראל לא נחשבו גאולים עד שהגיעו לסיני והקימו את המשכן, והקב"ה השרה את שכינתו בתוכם. הגאולה היא לא רק פיזית, היא בעיקר גאולה רוחנית. עמ"י נחשבו לגאולים רק כאשר שרתה השכינה בתוכם, אז הם הגיעו למעלת אבותם שעליהם נאמר בחז"ל שהאבות הם הם המרכבה לשכינה. דהיינו, שבאמצעותם של האבות השכינה נמצאת ומופיעה בעולם בכלל, יש לה נקודת ריכוז מסוימת. ונחשבו גאולים כשיש שכינה ששורה על הכפורת, מקום בו נמצאים הלוחות.
"ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל"
כתוב בסוף הפרשה "ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה" מלא את המשכן, ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן, וכבוד ה" מלא את המשכן. ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם, ואם לא יעלה הענן ולא יסעו עד היום העלותו, כי ענן ה" על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בני ישראל בכל מסעיהם". רש"י אומר שגם מקום חנייתם קרוי מסע. כאשר הולכים הביתה, לבין הזמנים, גם מקום חנייתם נקרא מסע, אסור לשכוח את זה. לא עוצרים את התהליכים באמצע, ממשיכים. אולם מדוע התורה מסיימת את חומש שמות בפסוקים הללו? התורה באה לומר שחנכו את המשכן והיה ענן ה" מלא את המשכן, מדוע בסוף העניין נכנסו גם הפסוקים הללו לגבי המסעות?
אולי התורה הייתה צריכה לכתוב קודם לכן שהענן היה התמרור, ולפיו ידעו מתי לצאת למסע. נראה קצת מהמיקום של הפסוקים הללו שהם באים לתאר את מעלת המשכן, מעלת המשכן היא שהשכינה שרויה בו. נראה שהכוונה ללמד אותנו מהו המבחן האמתי של החיבור לשכינה. אנשים רבים מתחברים לשכינה, ואני לא מתכוון לאף אחד, רק לעצמי. אנשים רוצים מאוד לשאוף לשכינה. אולם צריך לדעת שהמבחן האמתי שהאדם באמת רוצה להיות מחובר לשכינה הוא האם הוא מקיים בפועל את הציוויים האלוקיים, האם הוא מקיים את המצוות המעשיות. להתלהב ולעמוד מול הר סיני, אין יותר גדול מזה. לבנות משכן, "מכון לשבתך פעלת ה", מקדש ה" כוננו ידיך", זוהי אכן מעלה גדולה. אולם חשוב לדעת שכל העניינים הגדולים, כולם בסוף מתממשים ב"על פי ה" יחנו ועל פי ה" ייסעו". כשעושים את כל המסעות, ע"פ השכינה, זו העדות הכי גדולה שהשכינה שרויה במשכן, והיא שרויה גם בישראל. הארת הענן של המשכן הייתה תכלית המשכן ושכנתי בתוכם. וכבר בתחילת המעמד נאמר:הנה אנכי ב אליך בעב הענן. וברמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ח ה"א) הביא פסוק זה כמקור לכך שמעמד הר סיני הוא המקור והראיה לנבואת משה. וא"כ הענן הוא תכלית ההתגלות. ומאידך אצלנו כתוב שמשה לא יכל לבוא כי שכן עליו הענן (מ, ל""ד). וההסבר לכך ע"פ מש"כ מו"נ (ח"ג פ"ט) שעניין הענן- וערפל-וחושך, בא לרמז שאנו קצרי יכולת להשיגו מעוצמת החומר. והעיכוב הוא מצד עכירות עצמנו, ע"ש. והוסיף על כך מרן הרב זצ"ל במאמרי ראי"ה ע"ש במאמר על ענן התורה וענן הגאולה. כל התגות אלינו תלויה בדרגתינו, בצירוף החומר שבנו. וא"כ ייתכן שמשה התעכב מלהיכנס לאוהל מועד עד שנקרא ע"י הקב"ה. היה זה מפני ענותנו הגדולה, שהגיע לכך ע"פ דעתו וע"כ הוצרך לקריאה מיוחדת שככל שאדם מכיר יותר את גודל האלוקים בעולם כך הוא מתמלא יותר יראה וענוה.
בונה וסותר
הגמרא אומרת שלומדים את דיני ל""ט מלאכות שבת מכל המלאכות שעשו במשכן. מהמסעות נלמדות מלאכות סותר ובונה. בזמן שיצאו למסע בשבת סתרו אותו, ובזמן שחנו בשבת בנו אותו, מכאן לומדים שסותר חייב, בתנאי שיהיה על מנת לבנות כמו שהיה במשכן. אולם אם אדם סותר כמו שדרכם של כל מיני חבר"ה כאלה, לסתור שלא על מנת לבנות, הוא לא חייב משום סותר. אלא אם כן הוא סותר על מנת לשכח את יצרו, הגמרא אומרת שגם זה נחשב בניין ולכן הוא חייב. שואלת הגמרא (שבת צב:), הרי סתירת המשכן הייתה שלא על מנת לבנותו במקומו, סתרו במקום אחד, המשיכו הלאה, ובנו במקום אחר, וכיוון שכך זה לא אמור להיחשב כמלאכה! אומרת הגמרא, היות שבנו את המשכן במקום בו עצרה השכינה- זה נחשב למקומו. המקום האמתי של האדםהוא המקום בו השכינה שורה, בו השכינה עוצרת. זה נחשב למקומו. הדבר שקובע את מקומו של האדם הוא השכינה.
"לא הווית גבן"
הגמרא בב"ק דנה לגבי סוגיית "זה נהנה וזה לא חסר". הגמרא מביאה שאחד האמוראים שאל שאלה מסוימת ואמרו לו "לא הוית גבן באורתא", כשדנו על הנושא הזה. מובאת שם הערה במסורת הש"ס בשם הערוך, "לא הוית גבן באורתא", אורתא הוא מקום. אומר הערוך, בבית המדרש. "באורתא לא הוית גבן"- לא היית עימנו בבית המדרש. זהו המקום האמתי של הבן אדם. אילו היית במקום האמתי שלך, בבית המדרש- לא הייתה שאלה כלל. [מסופר על ר" חיים שמואלביץ, שהוא היה גר בבניין של ישיבת מיר בסוף הפרוזדור. כמו שהולכים פה בפרוזדור לכיוון הישיבה לצעירים, כך הוא היה גר בסוף הפרוזדור בישיבת מיר. הוא היה צריך לעבור כל יום בפרוזדור על מנת להגיע לבית המדרש או על מנת לצאת להתפלל בכותל, וזה היה המסלול הקבוע שלו. הוא עבר פעם בפרוזדור ושם לב שיש אחד מהבחורים בחדר. הוא היה מאוד פדנט ומסודר, גם בלימוד, בהכל. הוא אמר לבחור הזה, מדוע החדר מבולגן? אמר לו הבחור, כבוד הרב, לא נעים לי- אבל זהו החדר כמעט הכי מסודר בפנימייה. מה מבולגן כאן? אמר לו ר" חיים, מהו חדר לא מסודר? שיש משהו בחדר שלא נמצא במקום שלו. אם המזרון נמצא על הרצפה במקום להיות על המיטה, אם החדר צריך להיות נקי אבל יש בו נרגילה- חדר כזה הוא חדר מבולגן. אמר לו ר" חיים, זה שאתה עכשיו פה, סימן שיש כאן משהו שהוא לא במקום, יש פה חדר לא מסודר…] "לא הוית גבן באורתא", היית צריך להיות במקום שלך, בבית המדרש.
אומרת התורה, זה מה שהיה במשכן, המקום של השכינה הוא המקום האמתי הקבוע שלו. הסיומת של הפרשה, שהלכו ע"פ הענן- היא לא סתם סיפור, מי היה המדריך טיולים שלהם, להבדיל. הכוונה היא, שהדבקות של השראת השכינה שהייתה באותו דור הייתה כזאת שרק על פיה השכינה הם פעלו. הם היו בדרגה גבוהה, הם הצליחו לפעול ב"למעיישה" ע"פ מה שהשכינה אומרת: לבנות, לסתור, ללכת. זו אמת המידה היותר גדולה למחויבות של האדם לשכינה.
אז עיקר התכלית של המשכן הוא העדות, העדות היא התורה. לתורה יש מסגרת שנקראת ארון, ארון הקודש. הרמב"ם בספר המצוות מונה את המצווה לבנות את בית המקדש וגם את הכלים של בית המקדש, אולם הוא לא מונה מצות עשה לבנות ארון. בפשטות הוא לא מונה אותה מפני שהוא חולק על הרמב"ן ואומר שתכלית המשכן היא להקריב קורבנות. כל שאר הכלים הם לצורך הקורבנות, ולכן הוא מונה אותם כמצוות בספר המצוות, אולם הארון הוא לא לצורך הקורבנות, הוא לא לצורך העבודה אלא רק לצורך השראת השכינה. הוא לא חלק מהכלים שקשורים למצוות עשה של בניית המקדש. הרמב"ן שחולק ואומר שתכלית המשכן והמקדש היא השראת שכינה, הוא אומר שהתכלית העיקרית של המשכן ושל המקדש היא שיהיה ארון שבתוכו יהיו לוחות, שם שורה השכינה.
אני לא בטוח שבאמת יש כאן מחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן. יכול להיות שיש הבדל בין המשכן למקדש. המשכן הוא כמו שהרמב"ן אומר, להשראת השכינה, ושכנתי בתוכם. המקדש הוא בשביל להקריב קורבנות. כשהרמב"ם מונה את הכלים שצריכים להיות במקדש שתכליתו היא הקרבת קורבנות ולהתרחק מע"ז, לכן הוא לא שם דגש על הארון. אולם יש להרחיב בזה.
נחזור לדברי הרמב"ן, הפרשה הזו מסיימת את תבנית המשכן, וכל המשכן הוא ההמשך של מעמד הר סיני. התכלית של מעמד הר סיני הייתה השראת השכינה באופן קבוע, מפני שרק אז הם נחשבים לגאולים. לכן היה צריך לעשות המשכיות למעמד הר סיני, שיהיה להם מקום קבוע שבו השכינה שרויה, שבו מקריבים קורבנות, ורק אז הם נחשבים גאולים. אז נחשב שהם חזרו למעלת אבותם.
המשכן נחנך בתחילת חודש ניסן למרות שתמה מלאכת הקמתו עוד קודם לכן. מדוע המתינו לחודש ניסן? לפי הרמב"ן הכל מבואר ממש הפלא ופלא, כפתור ופרח. המשכן הוא סימן שנגאלנו, לכן לא היה יותר מתאים לחנוך את המשכן מאשר בתחילת חודש ניסן, חודש הגאולה.
הגאולה באה באותם הדברים דרכם הגיעה הגלות
אומר רש"י בבראשית (בפרק ט"ו), הגלות התחילה מאז לידתו של יצחק. הגאולה מתחילה בדיוק באותו זמן בו הגלות התחילה. לכן דחו את חנוכת המשכן, לא סתם לזמן לידתו יצחק, אלא שרצו לגמור את המעגל. גלות מצרים התחילה מרגע שנולד יצחק, והסיומת שלה, היציאה מגלות לגאולה- היא ג"כ בזמן לידתו של יצחק.
יותר מכך, התכלית של המשכן, להקריב קורבנות ולהשראת השכינה. מה הפשט בהקרבת קורבנות, מדוע מקריבים קורבנות? אומר הרמב"ן בתחילת ספר ויקרא, שכאשר אדם מקריב קורבן הוא צריך לדעת בעצם שמה שקורה עכשיו לבהמה שמוקרבת בעצם היה צריך לקרות לו. הבהמה הזאת היא תחליף למה שהיה ראוי לעשות לו עצמו. יצחק הקריב את עצמו על גבי המזבח, ולכן חנוכת המשכן, המקדש, שהתכלית שלו היא הקרבת הקורבנות, לא יכולה להיות שלא מחוברת ליצחק אבינו.
מכאן אנחנו לומדים יסוד גדול, ועליו אני רוצה להתעכב. כשהקב"ה מוביל מהלך שנקרא גלות, בין אם הגלות היא פרטית ובין אם היא כללית, באותו זמן בו מתחילה הגלות- בו גם תתחיל הגאולה. "והקב"ה מצילנו מידם", כמו שאומרים מהגדה של פסח, לא רק שהוא מציל אותנו מהם, אלא הקב"ה פועל שזה יהיה מידם! הקב"ה פועל לכך שהם עצמם יפעלו שבסופו של דבר עצתם תופר ותהפך למשהו טוב.
"עת צרה היא ליעקב וממנה יושע", אומר ר" צדוק, "ממנה" אותיות "מהמן". עת צרה ליעקב מהמן, וממנה עצמו יושע. הוא עשה את העץ, הוא נתן את העצות שבסופו של דבר הגלגל התהפך לטובה באותם הנקודות שחשבנו שהכל יהיה רק ח"ו לרעה.
"משנכנס אדר מרבים בשמחה"
"משנכנס אדר מרבים בשמחה", אלף פירושים יש לכך שצריך להרבות בשמחה משנכנס אדר. כבר הזכרנו את דברי הר"י מלוניל במסכת תענית שהשמחה של פורים היא לשמח אנשים אחרים. לא לחכות לפורים, צריך להתחיל לשמח אחרים כבר מחודש אדר. אבל יש פירוש נוסף, בזמן אסתר ומרדכי היה תהליך של שימוש בעצם הכלים בהם ניסו להשמיד את עמ"י- בהם עצמם הם נגאלו, "והחודש אשר נהפך להם". זו גאולה גדולה יותר, שכל הכלים ששמשו לרעה הפכו לטובה. כתוב שכל החודש כשר לקריאת המגילה בדיעבד, מפני שכתוב בפסוק "והחודש אשר נהפך".
המפרשים מציינים שהרמב"ם לא מביא את הדין ש"משנכנס אדר מרבים בשמחה". לעומת זאת הוא כן פוסק ש"משנכנס אב ממעטין בשמחה". גם מלשון המשנה נראה כאילו שני הדינים הללו תלויים, כשם משנכנס אב ממעטים בשמחה כך משנכנס אדר מרבים בשמחה. לכאורה לא ברור מה הקשר בניהם. המשותף לשניהם הוא עניינו של בית המקדש. ממעטים בשמחה בחודש אב, מפני שזהו החודש שנחרב בו המקדש, ומרבים בשמחה בחודש אדר, מפני שהגאולה שהייתה בזמן מרדכי ואסתר גרמה בסופו של התהליך לבניית בית המקדש השני. הגאולה שהייתה בזמן מרדכי ואסתר לא הייתה רק הצלת הגוף ממיתה לחיים. היה שם תשתית ויסוד נוספים, שמופיעים במגילה רק ברמז, הנושא של בניית בית המקדש.
"רשע מתחילה ועד סוף"
כתוב בחז"ל (אסתר רבה ז, כ) על אחשוורוש שהיה רשע מתחילה ועד סוף. מתחילה מובן, הוא היה שותפו של המן. אולם מדוע אומרים חז"ל שהוא היה רשע עד הסוף? הרי בסוף הוא נתן את בית המן למרדכי ואסתר וביטל את כל הספרים! אלא, שכתוב בספר עזרא (מובא ברש"י על המגילה בפרק ט), עשרת בני המן היו צרי יהודה, והם נתנו עצה לאחשוורוש להפסיק את הבנייה של ירושלים ושל המקדש. אחשוורוש היה שותף גם לזה, לא כתוב בשום מקום במגילה שהוא ביטל את הגזירה הזו. לכן אומרים חז"ל, הוא ברשעתו מתחילה ועד סוף, מפני שאת הגזירה שלא לבנות את ירושלים ושלא לבנות תשתית לבית המקדש הוא לא ביטל, ברשעתו מתחילה ועד סוף.
לכן מאותה סיבה בגללה אנו ממעטים בשמחה בחודש אב, בגלל חורבן הבית, בחודש אדר אנו מרבים בשמחה. אע"פ שאחשוורוש נשאר ברשעתו, כבר הונחה התשתית לבניית הבית אח"כ בזמן כורש, עזרא הסופר. זו השייכות בין המיעוט בשמחה בחודש אב לריבוי בשמחה בחודש אדר.
כאשר אסתר הגיעה אל המלך "אשר לא כדת" הוא אמר לה "ומה בקשתך עד חצי המלכות ותעש". אומרת הגמרא במגילה (רש"י מביא את זה על המקום), עד חצי המלכות אבל את כל המלכות לא, והוא התכוון לכך שהוא לא ייתן רשות לבנות את בית המקדש. לכאורה לא ברור מה הקשר בין "חצי המלכות" לבית המקדש? אלא ברור שזהו הסיפור שמרחף ברקע של המגילה, הוא התשתית והיסוד לכל האירועים. לכן כתוב "כשבת המלך אחשוורוש", אומרים חז"ל שהוא השתדל לשבת על הכיסא של שלמה המלך.
הגמרא אומרת שהוא עשה חשבון שישראל כבר לא יגאלו. "וכלים מכלים שונים", כתוב שהוא השתמש בכלי המקדש, וזו הסיבה שאת הפסוק הזה קוראים בניגון של מגילת איכה. הוא לקח את כלי המקדש, הוא חילל אותם. כל מה שנהפך אח"כ לטובה לא היה רק עצם ההצלה, גם המצב הרוחני של עמ"י ניצל, גם בית המקדש הוקם בזכות הנס.
הגר"א (בפרק א בישעיהו) אומר שעיקר החיות של הבריות, של ישראל, מגיעה מבית המקדש. כשם שכתוב על אדם הראשון "ויצר את האדם עפר מן האדמה", שהוא נברא ממקום המזבח, מעפרו של בית המקדש, כך נקודת החיות של כל אדם היא מבית המקדש. בית המקדש הוא הנקודה המרכזית שממנה הושתת העולם. החתם סופר בתשובות כותב שאומרים שמקום המקדש גבוה מכל מקום "וקמת ועלית", והרי אנו רואים מקומות גבוהים הרבה יותר? אומר החתם סופר, הנקודה ממנה התחיל הכדור היא נחשבת לנקודה הכי גבוהה, העולם נבנה ממקום בית המקדש, לכן הוא המקום הכי גבוה בעולם. אדם הראשון נברא משם, "עפר מן האדמה" אומרים חז"ל, מבית המקדש.
"רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר"
כתוב שהמן הלך לראות במה עוסקים היהודים, ומצא את מרדכי שלומד עם תינוקות של בית רבן את הלכות קמיצה, את הלכות קרבן העומר. לכאורה הפשט הוא שהבל פיהם של תינוקות של בית רבן הוא הבל שאין בו חטא, ברור שזו הזכות הכי גדולה שתעמוד לעמ"י, אולם מדוע הוא למד איתם את הלכות קמיצה והעומר? יש תשובה של הרב במשפט כהן וגם במאמרי ראיה (עמוד 179) שהייתה מחלוקת עם הצדוקים האם הקרבת העומר דוחה שבת. הם לא האמינו בתורה שבע"פ, הרב כותב שהם לא האמינו בסגולת ישראל. הוא מאריך שם להסביר כיצד חוסר האמונה שלהם בסגולת ישראל הוביל אותם למחלוקת על קרבן העומר. מרדכי רצה להראות להמן שדבריו לאסתר נכונים, "אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", עמ"י לא יכול להישמד לגמרי. הגמרא בבבא בתרא אומרת ש"גמירי דלא כלי שיבטא", יש הלכה למשה מסיני שלא תהיה מציאות בעולם שיכלה שבט שלם, שלא יישאר ממנו אף אחד. "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", רק את ובית אביך, מזרע שאול המלך שלא מחה את עמלק, תאבדו. כל עמ"י ינצל.
לכן הוא לימד הלכות קמיצת העומר. אנחנו נמצאים בעומר, בחיבור למקדש. אין כאן סתם לימוד תורה של תשב"ר, שאמנם חשוב בפני עצמו, יש כאן תורה שמחוברת למקדש, מחוברת ל"נשלמה פרים שפתינו". אנו יודעים שעוד נגיע למקום המקדש, שאתה ועשרת בניך גזרתם עלינו שלא ייבנה.
"עיצומו של יום"
השערי תשובה על הלכות פורים (סי" תרצ"ה) כותב שבסעודת פורים לא צריך לעשות זכר למקדש. בכל סעודה צריך לשייר משהו, אולם בסעודת פורים לא צריך. הוא מסביר שבדר"כ יושבים בסעודה כשאנשים לא בדיוק צלולים. צריך לדעת שפורים פוטר בעיות וספקות, כשבעז"ה תחוו את זה תראו מה הגדולה של היום הזה. יש ביטוי ברב חרל"פ, "כיפורים" כפורים. כפי שביום כיפור עיצומו של יום מכפר, אומר הרב חרל"פ גם בפורים יש את המושג "עיצומו של יום". עיצומו מלשון עוצמתו. אומר הרב חרל"פ, גם בפורים יש מושג של "עיצומו של יום", העוצמה של היום. אלו עוצמות שאתם צריכים לחוות אותם. אומר השערי תשובה, בפורים לא צריך לשייר, לעשות זכר לחורבן בפורים כיוון שזהו גוף השמחה, שניצלנו וכתוצאה מכך גם הגזירות שהיו סביב המקדש ובניין ירושלים גם הן התמוגגו. בזמן כזה ניתן לשמוח על בניין ובאותו רגע לא צריך לעשות זכר לחורבן.
"נהנו מסעודתו של אותו רשע"
על מה נתפס אותו הדור, על כך ש"נהנו מסעודתו של אותו רשע". כיצד הם נהנו? כתוב שאותו רשע עשה את המשתה באופן כזה שריצה את כולם, "לעשות כרצון איש ואיש". אין ספק שהביאו לשם את כל ההכשרים על אדמות, מהרב לנדא ועד הבד"צ והרבנות, [חוץ מההכשר של…] לעשות כרצון איש ואיש. אם כן, מה הייתה הבעיה הגדולה בכך שנהנו של אותו רשע? הם היו אנוסים, הרי אי אפשר לסרב למלך! בפשטות ניתן לבאר, שגם אם הם אכן היו אנוסים, ליהנות הם לא היו צריכים. הם נתפסו לא על העובדה שהם היו בסעודתו של אותו רשע, אלא על כך שהם נהנו ממנה. [היה פעם עיתונאי ששאל את אבי לפני הגירוש מגוש קטיף, מה אתם רוצים, מדוע אתם כ"כ מתנגדים? הרי האמריקאים לוחצים עלינו, אי אפשר לעמוד מולם! אבי סיפר לו סיפור. היה יהודי שהיה מקורב מאוד לפריץ, וכדרך העולם, הרבה מאוד אנשים קנאו בו. באו לפריץ ואמרו לו, תשמע, הוא סתם מחניף לך, הוא לא ידיד שלך. אפילו אם תרצה לתת לו כוסית יין הוא לא ישתה אתך. שמע כך הפריץ, אמר בואו ונראה. עשה סעודה גדולה, ובאמצע הסעודה הוא קרא לידידו היהודי ואמר לו, נרים כוסית יין. תשתה איתי לחיים! אמר לו אותו יהודי, אתה לא יודע שיהודים לא שותים יין שיכול להיות שנסכו אותו לע"ז? אתה ידיד שלי, כיצד אתה עושה לי דבר כזה? אמר לו הפריץ, לא מעניין אותי. אם אתה באמת ידיד שלי, אתה שותה איתי יין. יהודי יודע תמיד לתת עצות בזמן הנכון. אמר היהודי לפריץ, יש לי בקשה. אני אשתה את היין, רק תוציא אקדח ותאיים עלי ליד כולם שאם אני לא שותה את היין אתה מיד הורג אותי. הפריץ לא הבין מה היהודי מחפש כאן, אז הוא עשה את זה. זהו פיקוח נפש, אם אני לא אשתה את היין הוא יהרוג אותי… לכן הוא שתה את היין. אחרי עשר דקות היהודי רץ לפריץ ושאל אותו, אתה מוכן לאיים עלי עוד פעם? היין היה טוב מאוד… אנחנו מזמינים לחצים, ואחר כך אומרים שחייבים לעשות תוכניות כאלו כי לוחצים עלינו…]
הם לא היו צריכים ליהנות מסעודתו של אותו רשע. אני חושב שיש כאן עניין נוסף. הוא עשה את הסעודה, השתמש בכיסא של שלמה, בכלים מכלים שונים, מפני שהוא רצה להבליט את הנקודה הזו שלעמ"י אין יותר עתיד. אין יותר את ירושלים, אין יותר את בית המקדש. יהודי לא יכול במקום כזה, אין לו שום תירוץ. השתתפות בסעודה כזו באה להבליט שאנו לא שייכים יותר למקור החיים כפי שאומר הגר"א, למקור החיות שהוא בית המקדש. לכן הם נתחייבו כליה. הם ניתקו את עצמם ממקור החיים.
"יום טוב לא קבילו עלייהו"
הגמרא אומרת שבהתחלה רצו שפורים יהיה יו"ט, ואומרת הגמרא שיו"ט "לא קיבלו עליהם", לכן מעיקרא דדינא מותר לעשות מלאכה בפורים. אומר החתם סופר במסכת מגילה (ה.) שבהתחלה מרדכי רצה לעשות את פורים יו"ט מפני שהוא באמת חשב שאחרי שיבינו טוב את כל מה שאירע, לא רק את מה שכתוב במגילה, אלא גם את הנסתר, תהיה לכולם התעוררות לצאת מהגלות ולבוא לירושלים. אולם אחרי שהוא ראה שהעם לא "הולכים אחרי הענן בכל מסעיהם", הם עדיין לא בשלים לבוא מיד לירושלים, יו"ט לא קיבלו עליהם. פורים היה יכול להיות יו"ט אם הוא היה מעורר אותם לעלות לארץ ישראל, וכיוון שהם נשארו בגולה, יו"ט לא קבילו עליהו. דברי החתם סופר הם הפלא ופלא.
משנכנס אדר מרבים בשמחה כשם משנכנס אב ממעטים כדי להדגיש שהשמחה צריכה להיות מקושרת לבית המקדש, כמו מעוט השמחה באב כך ריבוי השמחה בחודש אדר. כתוב במשנה ש"באחד באדר משמיעים על השקלים". השקלים ניתנו למקדש, להקריב קורבנות ציבור. זו ההתחלה של חודש אדר. כתוב שירושלים נקראת "משוש כל הארץ", אומר המדרש (בספר שמות) שבירושלים יש בית המקדש, מקום שהעוונות מתכפרים בו, זהו הדבר שגורם שמחה הכי אמתית לבן אדם. "משוש כל הארץ". אומר השפ"א על שבת שקלים (שנת תרמ"א), "משמיעים על השקלים" הכוונה היא שמאחד באדר מתחילים להתכונן בכל מה שקשור למקדש. השקלים הם התשתית של קורבנות של בית המקדש, אז אם אתה מנדב למקדש יש לך בעצם את המודעות הזאת, ובית המקדש הוא מקור השמחה. "משנכנס אדר מרבים בשמחה".
אומר השפ"א בליקוטים לר"ח אדר, היות וכתוב שלפי מ"ד שהעולם נברא בתשרי הקב"ה העלה במחשבה לברוא את העולם בחודש ניסן. אומר השפ"א, לפי זה ימי חודש אדר אלו ימי רצון, כמו אלול לפני חודש תשרי, בגלל שעלה במחשבה שהוא יהיה ר"ה. ובפרט בשנה מעוברת, "בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק" אומר החזקוני שאותה שנה הייתה שנה מעוברת. אמר משה ליהושע, תבחר לנו אנשים שנולדו בחודש אדר שני. שהוא החודש הנוסף, החודש הי"ג. המזלות לא שולטים עליו. כתוב שעמלק כוחם בכשפים, תבחר אנשים שנולדו בחודש אדר שני. הירושלמי בתחילת מסכת מגילה אומר שאותה שנה שבה היה נס פורים הייתה שנה מעוברת.
מתי מעברים את השנה? חסרים אחד עשר ימים שימות החמה מרובים על ימות הלבנה, והיות וכתוב "שמור את חודש האביב" צריך לדאוג שחודש ניסן יהיה בזמן האביב, אם לא נעבר את השנה מיד אחרי אדר ראשון יהיה ניסן והוא לא יהיה באביב, צריך שניסן יהיה חודש האביב. לכן מעברים את השנה.
"למלאת פגימת הלבנה"
שני חסרונות יש לירח, האחד הוא שהקב"ה הקטין את האור שלה, הוא מיעט אותה. השמש בתפארתה ואילו הירח נכסה ונגלה, האור קטן הרבה יותר. יש עוד חיסרון לירח, שמספר הימים שהיא מאירה, לולי העיבור של השנה הוא קטן יותר. היא קטנה מהשמש בכפליים, גם מבחינת איכות האור, וגם מבחינת הימים שהיא מאירה. לכן מעברים את השנה. "אמר הקב"ה, הביאו עלי כפרה שמיעטתי את הירח", לא רק שיש פחות אור אלא גם יש פחות ימים שיהיה אור. אנחנו אומרים בתפילת מוסף של ראש חודש שהוא "זמן כפרה לכל תולדתם", הביאו עלי כפרה שמיעטתי את הירח. אז הכפרה בשנה מעוברת היא כפרה הרבה יותר גדולה, באדר שני יש הרבה יותר עוצמות, הוא בעצם הכפרה על מיעוט האור של הירח. אוה"ק ח"א עמוד רנ"ג מאור הגדול-השכל, מאור הקטן-הרגש, והם שני מלכים שא"א בכתר אחד. והעצה לכך מעטי את עצמך במקום העיונים העליונים, שם המאור הגדול מושל. ומביאים כפרה ומשתדלים למלואת פגימת הלבנה. שהחיים המורגשים והשכליים יהיו ממוזגים ומשוקלים עין בעין וכמו בחיים הפרטיים, כך בחיים החברתיים ע"ש ובעמודים ר"נ, רנ"א. ולפי דבריו של הרב זצ"ל הרי זה המשמעות של עיבור השנה, צירוף השכל והרגש בהשלמת השנה ובתיקונה והוא הכפרה לכל תולדותיו.
לכן הנס שהיה עם מרדכי ואסתר בא לידי ביטוי באדר השני. ועל זה אומרים משנכנס אדר, ובפרט אדר שני, מרבים בשמחה. בשנה כזו הקב"ה כאילו נותן ללבנה את הכוח להרבות אור יותר מבשאר חודשי אדר שבכל שאר השנים, לכן משנכנס אדר מרבים שמחה. השיתוף הזה של השמחה שמתחילה בחודש אדר, מהזמן שמשמיעים על השקלים, כדי לעורר בנו את הצמא להיות מקושרים לפחות במחשבה לבית המקדש, זהו הדבר שמביא את השמחה האמתית.
בית המקדש הוא שורש כל השמחות
הרב כותב באורות הקודש (חלק ג") שהשורש של כל השמחה לא יהיה קיים בעולם בלי בית המקדש. הגמרא בחגיגה אומרת שמצד אחד כתוב על הקב"ה "במסתרים תבכה נפשי" על חורבן בית המקדש, ומצד שני כתוב "עוז וחדוה במקומו". אז איך זה מסתדר ביחד? אומרת הגמרא בחגיגה, יש בתים חיצוניים ויש בתים פנימיים. כלפי חוץ יש שמחה. בפנים כל עוד שאין בית מקדש- "במסתרים תבכה נפשי" מפני גאוותם של ישראל, גאוותם של ישראל הכוונה לבית המקדש. אומר הרב, "מיום שחרב בית המקדש, מעת אשר נוטל כבוד מבית חיינו, וכנסת ישראל נדדה מארצה, נתפזרה בין הגויים, נתפרדה ונתרוססה, והחטיבה האלקית בחיי האדם והעולם לא תעשה את המשך פעולותיה, נשמת העולם כהה, אורה כוסה בערפלים, אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. יש חדוה בעולם, יש אושר בעולם, יש תקוה בעולם, יש התפתחות בעולם, ישנם תיקונים מדיניים ותיקונים חברותיים, כל אלה הם שמחות חיצוניות, משמחות הן לאותם שאינם חודרים לסוד ההוויה ורזיה, גם אלה השמחות שמחות הן, אבל מבחוץ הן עומדות. זמרי השחק החיצונים יכולים לשמח להרנין ולזמר, בבתי בראי עז וחדוה תמיד נמצא. אבל ברז ההוויה הפנימית חושך ובכיה, שם אין התנחומים מתקבלים מכל הייפויים והתיקונים החיצונים, שם ישנה תביעה אחת לאור החיים בשפעת היצירה הפנימית, לסדר עולם רווי דשן, מדושן עונג, מראשית יסודו, שמחת עולמים פנימית בסוד הוייתה ואחרית מגמתה, שם התנחומים באים ממקור פנימי של פנימי פנימיות, אשר עין לא ראתה, שזו דווקא מכרת לשחק לעלוז ולהשתעשע יותר ויותר מכל הזמירות החיצוניות, אשר תחת כל השמים. קדושי עולם, שחלקם בחיים, כרבי עקיבא וחבריו, אותן הנשמות הקדושות שעלו במחשבה הקדומה, הם הם יכולים הם לשחק כשרואים שועלים יוצאים מבית קדשי הקדשים, וכששומעים קול המונה של רומי. והם הם מנחמי האמת". מה הייתה הנחמה של רבי עקיבא? כשם שהנבואה על "ציון שדה תחרש" מקוימת כך תתקיים גם הנבואה לעתיד לבוא, על "ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים", על בניין בית המקדש.
אומר הרב במקום אחר, (בהקדמה לשיר השירים וכן בפרי צדיק דברים עמוד 20) מי שרואה עכשיו את העתיד בהווה, הוא רואה שההבטחה למימוש חזון הנביאים הוא דבר שיש לו אחיזה, מזערית אפילו במציאות העכשווית בחיים, וזה ר" עקיבא שהאמונה שלו הייתה כזו תקיפה כאילו שזה עכשיו עומד לקרות. הוא זה שבאמת יכול לשחוק, מפני שהוא מחובר למקור החיים. הוא מחובר למקור השמחה של העולם, לבית המקדש. אולם שמחה שלא באה ביחד עם שיתוף התקוות לבית המקדש היא שמחה חסרה.
יהי רצון שהקב"ה ישלים לנו את כל השמחות שחסרות, ונזכה לקיים את משנכנס אדר מרבים בשמחה!
