פרשת קורח תשע"ז

מה חטאו של קורח?

מובא במדרש (במדבר רבה פרשה יח ג) שקורח היה אדם גדול, הוא היה מנושאי הארון [בתנחומא (ה ד"ה ויקח קרח) כתוב: מטועני הארון]. כתוב שהארון היה נושא את נושאיו (עי" סוטה לה א). הרבה פעמים אנשים חושבים שהם נותנים אבל באמת הם מקבלים, לפעמים אדם בא לישיבה ללמוד, וחושב שהוא עושה בזה טובה לאחרים, ולא מבין שיותר ממה שהוא נתן הוא קיבל, ולפעמים לוקח זמן עד שמבינים את זה. קורח ידע שהארון נושא את נושאיו, הוא ידע להעריך ענייני רוחניות וצריך להבין מה היתה הטעות שלו.

המשנה באבות (ה יז) אומרת על קורח: "איזו היא מחלוקת… שאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו". ולכאורה צריך להבין, וכי זה כל חטאו של קורח? התורה אומרת "הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם" וכתב רש"י: "שנעשו פושעים בנפשותם, שנחלקו על הקב"ה", וכתוב בחז"ל (ירושלמי סנהדרין פ"י ה"א) שהוא כפר בתורה שבעל פה.

משה רבינו היה צריך להתפלל שתברא יצירה חדשה, שהאדמה תבלע אותו (ירושלמי שם – "אמר משה רבון כל העולמים אם נברא לארץ פה מששת ימי בראשית הרי מוטב ואם לאו יברא לה מעכשיו"), ולמה נענש דווקא בצורה זו? וכי אין משהו שנברא כבר בבריאת העולם שדרכו היה אפשר להעניש את קורח?

הגמ" בשבת (פח א) אומרת שבמתן תורה הקב"ה כפה על עם ישראל הר כגיגית, ואמר להם: "אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם". והפירוש הוא שלא רק כאן אלא "שם", בכל מקום שיש בו כפירה בתורה שבע"פ (כמו"ש בתנחומא פרשת נח שהכפיה היתה על תושב"ע), שם תהא קבורתכם, העונש על כפירה בתורה שבע"פ הוא להיקבר חיים באדמה, ולכן נענש בזה קורח. וא"כ, מדוע חז"ל מסכמים את חטאו של קורח בכך שנחלק לא לשם שמים, ולא בחטאים לכאורה גדולים יותר?

אשת און בן פלת

חז"ל בגמרא בסנהדרין (קט ב) אומרים על און בן פלת שנקרא כך משום שנעשו בו פלאות, שאשתו אמרה לו שהמחלוקת לא משתלמת לו שהרי אם ינצח משה – מכל מקום אתה תלמיד, ואם קרח מנצח – אתה תלמיד, אמר לה – אני הייתי עמהן בעצה, ונשבעתי להם שאם יקראוני אלך עמהם, אמרה לו אני יודעת שכולם צנועים וקדושים, ולא יכנסו אלי אם אני פרועה, שנאמר "כי כל העדה כולם קדושים", ואני אציל אותך. השקתה אותו יין והשכיבה אותה לישון, פרעה את ראשה והתיישבה על פתח הבית, כל מי שהיה בא לקרוא – רואה ראשה פרוע וחוזר, "אדהכי והכי אבלעו להו".

[הרצי"ה זצ"ל אמר על זה שזה טבעם של "צדיקים" מסוימים שאין להם בעיה לעשות מחלוקת עם משה רבינו, אבל אם ח"ו תשב שם אישה בלי כיסוי ראש, אסור חס וחלילה ללכת, משמרת הצניעות מיד תגיע לשם…]

החכמה של אשת און בן פלת הייתה חכמה פרקטית, היא הסבירה לו למה זה פשוט לא משתלם לו, "חכמת נשים בנתה ביתה" היא בדר"כ חכמה פרקטית. כל שנה אני מזכיר שאבי מורי זצ"ל אמר באחת השמחות שהיו בישיבה בפרשת קורח על המדרש (במדבר רבה יח כ), שדורש את הפסוק "חכמת נשים בנתה ביתה" (משלי יד א), על אשתו של און בן פלת שהצילה אותו מן החטא.

שאל אבי מורי זצ"ל מדוע הפסוק מדבר בלשון רבים ומדוע הכונה לאשתו של און בן פלת? ופירש שקורח היה אדם גדול, הוא זכה לראות למרחק רב שיצא ממנו שמואל, וזכה להיות מזרעו של יעקב אבינו, אבל הבעיה שלו היתה שהוא ידע לראות למרחקים, אבל לא הייתה לו את הראיה הפרקטית. הוא ידע לראות מה יקרה בעוד הרבה זמן, אך לא צפה שבזמן הקרוב הוא לא יצליח מול משה רבנו. "חכמת נשים" הרבה פעמים זה הפוך, הן לא רואות תמיד מה יהיה לטווח ארוך, אבל לנהל את הבית, לדעת מה נעשה בו הן יודעות. הגמרא אומרת (בבא מציעא נט א) שבמילי דעלמא אומרים: "איתתך גוצא גחין ותלחוש לה", אפילו אם אשתך נמוכה תתכופף אליה.

[רבי עקיבא איגר כותב (בספר אגרות רע"א) למי שרצה לחתן אותו אחרי שאשתו הראשונה נפטרה, שעם אשתו הראשונה היה מדבר במילי דשמיא עד אחרי חצות הלילה, וזה מילי דשמיא של רעק"א.]

וזו כוונת חז"ל שהיתה לאשתו של און בן פלת "חכמת נשים" לדעת להוריד את הדברים גם לפרקטיקה. יש הרבה אנשים שלא יודעים להוריד את הגדולה לצד מעשי, וזאת חכמת נשים בנתה ביתה.

וא"כ מהם הפלאות שנעשו לאון בן פלת, וכי נעשה לו נס מיוחד? כנראה שהכוונה היא שלראות אדם גדול כמו קורח, ומאתים חמישים רבנים, ועוד הרבה חסידים, ולהימנע מלהיכנס למחלוקת זה פלאי פלאות, בתוך בלגן כזה לשמוע לסברא הגיונית ולהחליט על פיה זה פלא.

דומה לכך, מה שפירש האבן עזרא במה שכתוב על נזיר "כי יפליא" (במדבר ו ב), שזה מלשון פלא, שבעולם הזה אדם מזיר את עצמו מיין ומטומאה וכד", זה דבר בלתי רגיל. וזה מה שמסבירה המשנה באבות שהנקודה שהביאה את קורח לכל הכפירה הנוראית היא הכניסה לסחף של מחלוקת שאינה לשם שמים. "טוב אחרית דבר מראשיתו" (קהלת ז ח), וכשהראשית רקובה, יודעים מה יקרה בסוף ובנו"ב (יוד"ק א ד"ה אמנם אמינה) כותב שאין היום מחלוקת שהיא לש"ש, אי"ז מצוי.

[לש"ש סופה להתקיים, אמר מאן דהוא, שאם חושב שאם חושב שעושהו לש"ש, א"כ סופה לתקיים מפני שלא יוכל להפסיקנה,  שהרי לש"ש אסור לותר, ה" ירחם.] 

קדושת ארץ ישראל וקדושת הכהונה

משה רבינו לא רצה להחזיק במחלוקת, ושלח לקרוא לדתן ולאבירם. "לא להחזיק במחלוקת", הכוונה היא לנסות לעשות שלום אפילו עם מי שמוחזק במחלוקת. דתן ואבירם היו בעלי מחלוקת קבועים נגד משה רבינו, בניגוד לקורח שהייתה לו כאן טענה מסויימת. ואפילו על בעלי מחלוקת כאלו כתוב "ולא יהיה כקורח וכעדתו", אסור להחזיק במחלוקת, אסור לעשות חזקה ממחלוקת, גם אם מישהו כביכול מוחזק להיות במחלוקת צריך לנסות לעשות איתו שלום. "אין מחזיקין במחלוקת." (סנהדרין קי א) ונלמד מפס" כה "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם." ופרש"י שמחל על כבודו והוא עצמו הלך לבטל מחלוקת. ובאמת צריך ביאור שהרי "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול"? (כתובות יז א) אמנם בספר המקנה (קידושין לב ב) מחדש שזה דין שנוהג רק כשבאו לא"י, ויש מצות "שום תשים עליך מלך" (דברים יז טו). 

על קורח כתוב בספרים שהוא ההמשכיות של קין שהרג את הבל. בכוזרי כתוב שהמאבק בין קין להבל היה מאבק על ארץ ישראל, מי ישלוט בארץ ישראל, במחלוקת קורח עוד לא היינו בארץ ישראל, וכמו שטענו דתן ואבירם "אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ", אילו היינו זוכים לספוג משהו מקדושת ארץ ישראל אולי לא היינו מגיעים למחלוקת קורח וכל עדתו.

התכונה שיש בארץ ישראל, שהיתה יכולה למנוע את מחלוקת קורח ועדתו, היא קדושת הטבע שמתגלית בקדושת ארץ ישראל, כמו שכותב הרב זצ"ל ב"אורות" שהקדושה שבטבע מתגלית בהרים וגבעות, נחלים ומעיינות קדושים, ועל זה מעידה התורה שהיא ארץ טובה ורחבה, ארץ ישראל טהורה ומימיה טהורים.

כך כותב הרב חרל"פ בנימוקי המקראות בפרשתנו: "כשם שגדולתם של ישראל אינה מצד המעשים שלהם בלבד, כי אם בעיקר מצד קדושת הגזע שלהם. ואדרבא, מפני קדושה הגזעית, מיוחדת להם קדושת המעשים, כן גם קדושת הכהונה מיוחדת היא לגזע אהרון, וכל מי שכופר בקדושת הגזע ותולה הכל אך ורק במעשים לבד, הרי הוא בולע את הקודש וקוצץ בנטיעות. וזו הייתה כפירתו של קורח, "כי כל העדה כולם קדושים… ומדוע תתנשאו", הלביש את עצמו בטלית של תכלת, ואמר שהכל תלוי לפי ערך המעשים, ומי שמכשיר את עצמו לקדושת כהונה מצד מעשיו, אפילו אם יהיה משאר השבטים גם הוא יוכל להשתמש בכתר כהונה. ובזה כפר בקדושה הגזעית של הכהונה, וכפירה שכזו היא חתירה תחת קדושתם של ישראל, ולכן לא היה משה יכול לעבור בשתיקה על זה. ועל זה אמר משה רבנו בוקר ויודע ה" את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו, אומר רש"י משה אמר לקורח בוקר, הקב"ה חילק גבולות לעולמו, האם אתם יכולים להפוך בוקר לערב? כך ויבדל אהרון להקדישו קודש קודשים".

דהיינו, כמו שההבדל בין האור לחושך, בין היום ללילה, אינה הבדלה שקשורה במעשה, זה לא "ישראל קדשינהו", אלא זוהי המציאות, כך גם קדושת הכהנים. בפרשת אמור התורה אומרת: "דבר אל הכהנים בני אהרון", והרמב"ן מבאר שנאמר כאן "כהנים בני אהרון", שיש מעבר לקדושת הכהונה, גם קדושה שבאה מכיוון שנולדו לכוהנים.

הגמרא בקידושין (סו ב) אומרת שכהן שעבד עבודה, ונמצא שהוא חלל לדעת ר" יהושע עבודתו כשירה ולא נפסלת למפרע, שנאמר "ברך ה" חילו ופועל ידיו תרצה" אפי" חללים שבו. ה"כלי חמדה" (פרשת אמור כא א) מבאר דברים אלו של הרמב"ן, שלחלל יש פגם בכהונה לעניינים מסויימים ולכן מותר לו להיטמא למתים, אבל כיוון שנולד לכהן עבודתו כשירה. הוא נחשב כהן עם פסול אבל הוא כהן, יש לו פגם בקדושה המעשית, אבל אין לו פגם בייחוס.

בכל דבר בעולם, ובפרט בדברים מרוממים, ארץ ישראל, קדושת כהונה, קדושת לויה, קדושת עם ישראל, יש קדושה סגולית עצמית, ויש גם קדושה שאדם מוסיף על ידי המעשים שלו. ועל זה היה הויכוח בין קורח למשה רבנו.

הייחוס של החטא

התורה מייחסת את קורח עד ללוי ולא ליעקב: "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי", אומר רש"י: "ולא הזכיר בן יעקב, שבקש רחמים על עצמו שלא יזכר שמו על מחלוקתם, שנאמר (בראשית מט ו) ובקהלם אל תחד כבודי". וצריך להבין מה הפשט בדברי רש"י, הרי כולם יודעים שלוי הוא בן יעקב?

[הש"ך (חו"מ רנז ס"ק ג) מביא דיון האם אדם כשר לעדות לדור רביעי שלו. מספרים על הרב אלישיב זצ"ל, שכאשר אמרו לו שנולד לו דור חמישי הוא אמר שעכשיו הוא יכול להעיד עליו, זו היתה לו הנפק"מ מכך שנולד לו בן נין].

רש"י אומר: "ויקח קורח – לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה"  מה הכוונה לקח את עצמו? הכוונה שלקח את העצמיות שלו, מלשון עצם. כל אדם הוא לב של כל המשפחה, של כל מי שהוא בא ממנו ושל כל מי שעתיד לצאת ממנו. קורח רצה לקחת את כל מה שהיה טבוע בו מדורות קודמים, ואת כל מה שיצא ממנו עד שמואל הנביא, למחלוקתו. ועל זה התפלל יעקב אבינו שלא ישייכו את התכונה הזאת של קורח ששאב מדורות קודמים ליעקב אבינו.

"ויקח קורח – לקח את עצמו." (רש"י טז א ד"ה ויקח קורח) כמ"ש (שבת קנב ב) "כל מי יש בו קנאה, עצמותיו מרקיבין." וקורח שנתקנא באליצפן ובאהרון הכהן עצמותיו מרקיבין. והרמב"ם כותב (טומאת מת ב יא) "מת שהרקיבו עצמותיו וכו"" שמשמע שהעצמות הם הגורמים לריקבון. כמו שכתב בספר סדרי טהרה (אוהלות לו ב) לדייק בדבריו. וע"ז כתוב שעצמותיו מרקיבין ולא נרקבין. וז"ש אצל קורח "לקח את עצמו" מלשון עצם כנ"ל.

ובשו"ת חת"ס (יו"ד שלז) בנידון שמצאו מצבה מלפני 400 שנה בחצר של גוי. ושם נכתב: פה נטמן איש הגון וכו", האם צריך לחשוש לטומאת אוהל, שאחרי 400 שנה כבר נרקבו עצמותיו. והשיב החת"ס, הרי מי שאין בו קנאה אין עצמותיו נרקבין, ואוקי האי גברא בחזקת כשרות שלא היה בו קנאה ולא נרקבו עצמותיו עי"ש. ז"א כל יהודי בחזקת כשרות שאין בו קנאה.

כתוב "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה" אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ" (במדבר כג כא). מה הפירוש שהקב"ה לא מביט בעוונותיהם של ישראל, הרי לפעמים הם כן חוטאים?

בעל ה"ישמח ישראל" כותב: "כאשר הקב"ה מביט לפנימיות הלב הישראלי, הקב"ה יודע כי הכל חפצים ליראה את שמך, כי פנימיות לבבם ונפשם חושק לעלות אל מקור מחצבתה, כדברי הרמב"ם סוף פרק ג בהלכות גירושין. "לא הביט אוון ביעקב" בתוך פנימיות לבבם של יעקב, ולא ראה עמל בישראל בפנימיות לבבם, מפני שה" אלוקיו עימו, כי פנימיות לבבם היא חלק אלוהי ממעל, משא"כ אומות העולם. כי תשובה היא לשוב לפנימיות הלב, ורק בישראל שפנימיות לבבו וחלק יעקב אשר בקרבו נקי מכל סייג ופגם, ועל זה הועיל תפילתו של יעקב "בסודם אל תבוא נפשי", שבמחלוקתו של קורח לא יזכר שמי. ולפי פשוטו דבר זה הוא מקושי ההבנה, מה הועיל זה שלא יוזכר שמו? והלא זיל קרי בי רב הוא שלוי בן יעקב? אלא הפירוש הוא שביקש שבשעת החטא לא יגע החטא בעצמיות פנימיות לבבם, בחלק יעקב אשר בקרב לבבם. כי יעקב אבינו עליו השלום ההוא הבריח התיכון היוצא מקצה אל קצה בתוך כללות ישראל, ועל זה היה תפילתו שלא יגע החטא הזה בחלק יעקב מעם ישראל, הקב"ה הקשיב לקול תפילתו כמו שאמרו בסנהדרין דף מד, אע"פ שחטא ישראל הוא, שהחלק יעקב אשר בקרבו לא חטא, ועל ידי זה יוכל לזכות כל אחד מישראל בכל מדרגה שהוא עומד בה יהיה איך שיהיה לזכות בתשובה, כי לא הביט אוון ביעקב, כי אין בהם בתוכיותם שום שמץ ופגם מהחטא חלילה".

המחלוקת של קורח נגד משה רבינו, נגד התורה שבעל פה, נגד כל הקדוש לנו, זה לא דבר שנובע מהגזע המשפחתי של יעקב אבינו, לא מהעבר שלו ולא השפיע גם על העתיד. ועל זה התפלל יעקב אבינו, וזו הכוונה שקורח לקח את עצמו, הדברים שהוא עשה, היו מעצמו ולא התחברות אמיתית לדורות קודמים, אלא קלקול שבא מעצמו בגלל נקודת ההתחלה השלילית, שחז"ל קוראים לה בפרקי אבות מחלוקת שאינה לשם שמים. [יש על זה מאמר ארוך של הרב זצ"ל במאמרי ראי"ה (אגדות רבב"ח יד) שמבאר מה היתה הבעיה של קורח עם תורה שבעל פה.]

כתוב בספר שמן רענן: "הכהונה יש לה שתי בחינות, כהונתם עליהם תמיד, ועוד שבזמן שבגדיהם עליהם קדושתם עליהם לגבי הקורבנות. יש בחינה קבועה שהיא מושרשת מהאבות, ועל זה נאמר בפסוק: ואת אשר יבחר יקריב אליו, וישנה גם קרבה, התקדמות עצמית, לא סגולית, שעל זה אומר הפסוק יקריב אליו".

לכן, כשהתורה רוצה לתת לנו סימנים מה היה בסוף מחלוקתו של קורח נצטוו נשיאי המטות לשים את המטה לפני העדות ושמטה אהרון יהיה בתוכם, ואין הכוונה רק שמטה אהרון יהיה "שם", בתור ציון של מקום, אלא לדעת שהקדושה של כלל ישראל היא נובעת מהחיבור שלהם לאהרון, והקדושה של אהרון היא בגלל שהקב"ה בחר בו, והקדושה של עם ישראל היא בגלל שהקב"ה בחר בנו. אין הכוונה שאדם יכול לנצל את המעמד שלו, לעשות מה שהוא רוצה, ולומר שלום עליך נפשי. וודאי שגם טלית שכולה תכלת חייבת בציצית. קורח התנגד דווקא לעניין של ציצית כיוון שהציצית בניגוד לשאר המצוות היא גם מצילה את האדם מן החטא, כיוון ששקולה כנגד כל המצוות, כמו התורה שמגנא ומצלא, וכך כתב באליהו רבה (סימן כד ס"ק ה).

ובהעמק דבר  סו"פ שלח (במדבר טו לט) מבאר כי התכלת והלבן הם כנגד שתי הנהגות בישראל. מי שעוסק רוב יומו בדברים מעשיים לצורכו, ואלו המופרשים לעבודת ה", עבודה רוחנית. וגם עליו לא לקפח המצוה בשביל דבקות בה", גם איש המעשה-הלבן חייב בפתיל תכלת. תכלת דומה לרקיע ולכסא הכבוד, שישא עיניו השמימה. וגם איש-הרוח- יאציל על העולם וחיי המעשה. וכ"כ בספר החינוך (מצוה שפו ד"ה שורש המצוה) לבן הוא הגוף והתכלת הוא הרוח. וכך היה בדגלי השבטים שבט יששכר דגלו כחול, ושבט זבולון  דגלו היה לבן. וא"א לזה בלא זה, ולא בכדי ניתנה פרשת ציצית לאחר חטא המרגלים, שלא השכילו להבין את טיבה של קדושת א"י, בהיותה הקדושה שבטבע. ושאיפות רוחניות עליונות אינם וא"א שיהיו מנותקות מן הזהירות במצוות המעשיות, הפרטיות. הם הפרידו בין העין הרואה את הצד הרוחני, לבין הלב במבין וחודר לעומק הענינים. (עין נפש"ח סוף שער ג")

וכך בפרשתינו פרשת קורח. בגד שכולו תכלת, כולו רוחניות, וכי הוא צריך לרדת לפרטי העשיה?! כביכול להצטמצם בפעולות קטנות לעומת המרחב הרוחני הגדול. קורח היה אנטי-ממסדי, שכביכול חוסמת ומדכאת את הרצון של האדם בשאיפותיו. ובתהילים (עג יט) "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ", ישנה תופעה שמדברים גבוהה גבוהה "בשמים פיהם", לשם כל כונתיו, אבל במציאות לשונם תהלך בארץ.

ציצית מצותה דוחה איסור כלאים, ומתקיימת ע"י צמר ופישתים, כי ציצית מחברת אותנו עד כסא הכבוד, והיא שקולה כנגד כל המצוות. ובפרקי דר"א (פרק כא) כתוב שקין הביא קורבן מזרע פישתן, והבל הביא מצמר של בכורות. והיות ושם נכשלו בשפיכות דמים אמר הקב"ה שלא יתערבו קין והבל. והוסיף שם הרד"ל: (אות כב) קין הוא מידת הדין, והבל הוא מידת הרחמים וא"א לצרפם. ורק ציצית שנוגעת בכסא הכבוד, ששקולה כנגד תרי"ג המצוות, מְצַרֵפֶת את שניהם. ומובא בשם הזוה"ק (רעיא מהימנא פ" שלח) שהתכלת מרמזת לדין ויראה, והלבן הוא החסד, וצריך להכיר בין תכלת ללבן. ובוקר הוא מידת החסד, (תהילים צב ג) "להגיד בבוקר חסדך". ומשלבים בלבן גם את התכלת, וז"ש משה קורח (במדבר טז ה) "בוקר וידע ה" את אשר לו" כפרש"י: (שם ד"ה והקריב) א"א לערבב יום ולילה, וא"א לערבב לבן ותכלת.

קורח רצה ללמוד מציצית על כל המצוות והתעלם מדרגת הציצית שהיא לא מגינה בלבד אלא גם מצילה. כמ"ש (מנחות מד א) שבאה ציצית וטפחה על פניו. ובב"י (או"ח כה א) מביא בשם הנמוק"י שע"כ ציצית קודמת לתפילין.

ובמהר"ל (נתיב התורה כא) תורה שהיא שכלית אינה תחת הזמן, משא"כ מצוה שמגינה לזמן כיון שהיא ע"י מעשה בגוף, והגוף יש לו תלות בזמן, וע"כ אינה מגינה לעולם כמו תורה. ציצית היא תשמישי מצוה ותורה תשמישי קדושה (עיין מגילה כו ב) ובריטב"א כותב (שבועות לח ד"ה ואסיקנא דדיינא) שע"כ כשצריך בשבועה לנקוטי חפצא, לא בציצית כיון שהוא שמיש מצוה ולא קדושה. ואכמ"ל. 

מצוות הציצית

הרב צבי יהודה זצ"ל היה תמיד ממריץ את הבחורים להוציא את הציצית, לפעמים בחורים התביישו להגיע הביתה עם ציצית בחוץ. היום ב"ה רואים שבכל מקום הולכים עם ציצות וזה נעשה למשהו חצי טבעי, אבל פעם זה לא היה כך. אדם צריך להתגאות ב"סימנים" שלו, להתגאות בזה שהוא יהודי.

[פעם הראו לאחד העולים מתימן תמונה של אדם בלי ציצית ופיאות, ועיוור, ושאלו אותו מה משונה בתמונה, והוא ענה שאין לו סימנים ולא התייחס לעיניים].

השפת אמת אומר שטלית שכולה תכלת צריכה ציצית, כדי לבטא שאדם לא יכול להסתפק במה שכבר יש אלא הוא צריך להוסיף עניין נוסף אחר, וקורח חשב שאדם יכול להגיע לשלימות ממה שיש בו בלי תוספת ועשייה מבחוץ.

מצד האמת מי שאין לו בגד עם ד" כנפות פטור, אלא שהגמרא אומרת שנענש בעידנא דריתחא. בחוברת "לשלושה באלול" הרצי"ה מספר שהרב זצ"ל היה מפקיר את המגבת שלו בבית המרחץ, ואמרו בזה שתי פירושים, שרצה לא להכשיל את הגנבים ושחשש שמא המגבת חייבת בציצית. הרצי"ה כותב שכשזה נודע ברבים אמרו שצדיק כזה לא מצוי.

[היום יש ספקות על ה"פראקים", אם צריך לעשות את אחת הכנפות קצת עגולה. יש סיפור על ת"ח שמינו אותו להיות נושא ונותן בסדר ערב בישיבה מסויימת וביקשו שיבוא עם פראק, אז הוא שאל את אחד מגדולי הדור אם הוא חייב בציצית, שאל אותו אותו רב למה בכלל התחלת ללבוש את הבגד הזה, הוא ענה לו מפני שהתחלתי להיות נושא ונותן בסדר ערב בישיבה פלונית, אמר לו בגד לילה פטור מציצית, אל תנצל את זה ללכת עם פראק כל היום.]

שבת שלום