פשרה/ ו.
א. הצגת הסוגיה
ב. האם מקשינן פשרה לדין
ג. פשרה צריכה קניין
ד. פשרה מול ביצוע
א. הצגת הסוגיה
אגב הדיונים בגמ" על מספר הדיינים מביאה הגמ" מח" תנאים שעוסקת במס" הדיינים הנדרשים בשביל לעשות פשרה. הגמ" בתחילת דבריה רוצה לכרוך את פשרה ואת הדין יחדיו ולהשליך ממח" זו בפשרה ולומר שאותה מח" תהיה גבי מספר הדיינים הדרושים להוציא דין תורה. בהמשך, הגמ" דוחה את התליה הזו של פשרה בדין ואמרת שהיא גופה מח" התנאים האם מדמים פשרה לדין.
לפי דברי התוס" (ד"ה מקשינן) שחולק על רש"י בתליית הלימוד של פשרה מדין בפסוק נראה שנח" מסברה מה היחס שבין פשרה לדין. גם לפי דברי רש"י שיש קשר לפסוק ברור שאין זה לימוד יוצר שהרי אין למדים הלכות מדברי קבלה אלא הלימוד הוא מעין גילוי מילתא. לפי דברי רש"י נצטרך לשאול איך מי שלא מקיש פשרה לדין יסביר את הפסוק של "משפט וצדקה". ההסבר נראה כפי שהסביר רש"י בע"ב (ד"ה אתאן) לת"ק שאומר שאסור לעשות פשרה שכוונת הפסוק משפט וצדקה היא לכך שדוד היה משלם מכיסו לזה אשר נתחייב בדין.
ב. האם מקשינן פשרה לדין
באופן פשוט נראה שהמח" האם מקשינן פשרה לדין היא איך להבין את פשרה.
האם פשרה היא סוג של דין, תמיד מה שמנחה אותנו הוא דין האמת של התורה אלא שכדי להביא את הדין האמיתי והמוחלט למציאות הרבה פעמים מלווה הדבר בריב ויכוח ועגמת נפש ולכן קיימת אפשרות לחסוך את הריב ולהגיע לפשרה, אבל פשרה זו אין היא מהלך אחר מהמהלך של הדין אלא הוא אותו מהלך של בקשת האמת אלא מעודן יותר, בעלי הדינים מוכנים לוותר קצת זה לזה מדין האמת של התורה כדי לחסוך עגמת נפש ומריבה אבל עדיין השאיפה היא תמיד להוציא פשרה שתהיה כמה שיותר קרובה לדין התורה וכמו שכותב הפני משה[1]: "שצריך שיכריע בדעתו עם מי הדין נוטה ביותר וכפי הכרעת הדעת בזה יעשה הפשרה" (כמובן כל זה הוא במגבלות הפשרה-שיהיו שתי הבע"ד מרוצים).- כך סובר מי שמקיש פשרה לדין. פועל יוצא מהבנה כזו שתהליך קבלת הפשרה יהיה כמה שיותר זהה לדין שהרי גם בפשרה זו השאיפה ולכן מס" הדיינים יהיה זהה – שלשה דיינים.
לעומת הבנה כזו בפשרה ניתן להבין באופן אחר:
ניתן לומר, שכדי להימנע מויכוחים ועגמת נפש שבהם כרוך תהליך קבלת הדין נוצרה אפשרות שונה בתכלית שכל מהותה היא בקשת השלום. אלא שקשה על בעלי הדינים להגיע לעמק השווה לבדם לכן הם בוררים להם פשרן. פשרן זה אין לו שום מעמד של דיין או של שופט שמוריד את חוקי התורה למציאות להיפך הוא הנציג של בעלי הדינים, הוא שליח שלהם כדי להשרות שלום. ביסוד האפשרות של פשרה לא עומדת שום חתירה להתקרב לדין אלא כל השאיפה היא להשרות שלום וצדקה. – כך סובר מי שלא מקיש פשרה לדין. פועל יוצא מהבנה כזו שתהליך קבלת הפשרה אין הוא דומה כלל לתהליך קבלת הדין ולכן גם מס" הדיינים אין שום סיבה שיהיה זהה לדין, העיקר שיהיה נציג של שניהם להגיע לפשרה לכן מספיק שני דיינים או אפי" דיין אחד.
ניתן היה לומר שמח" זו תלויה במח" קדומה יותר מהו עיקר כוחו של הבי"ד, מה מייחד את הדין, האם מה שמייחד את הדין ואת הבי"ד זה שבי"ד הוא צד שלישי ומנותק מזווית ההסתכלות הצרה של בעלי הדינים וזה נותן לו את עיקר תוקף סמכותו (כמובן שההיגיון שמוביל את הדיינים בדיון ובהכרעה גם לפי צד זה הוא ההיגיון האלוקי). או שמא עיקר כוחו של הבי"ד הוא מכח היותו דן לפי חוקי האמת של התורה ובזה טמון עיקר כוחו[2].
לפי הצד הראשוןפשרה היא גם סוג של צד שלישי הוא מחוץ לזווית ההסתכלות הצרה של בעלי הדינים ולכן יש סיבה לדמות פשרה לדין. לפי הצד השני פשרה ודאי אין היא מחויבת לדון ע"פ דיני התורה המוחלטים ולכן אין סיבה לדמות פשרה לדין אלו שתי פרשיות שונות בתכלית.
ג. פשרה צריכה קניין
ישנה שאלה האם פשרה צריכה קניין. בעקבות מח" התנאים כמה אנשים נצרכים כדי לעשות פשרה מוכיח רב אשי מהשיטה הסוברת שפשרה צריכה שלשה שפשרה לא צריכה קניין כי אם ישנו קניין אז הקניין הוא המחייב וממילא לכאו" מה זה משנה כמה אנשים דנו לפסק זה יהיה אשר יהיה יש תוקף מכח הקניין אלא ע"כ אם אנו נותנים כללים איך פסק פשרה צריך להתבצע- רק ע"י שלשה מוכח שאין קניין ופשרה לא צריכה קניין אלא יש לה תוקף מצד עצמה ולכן יש להתחשב בכללים מסוימים. למשל, למ"ד מקשינן פשרה לדין צריך שלשה אנשים לפשרה.
באופן פשוט נראה מדברי רב אשי שרק ההוכחה היא ממ"ד פשרה צריכה שלשה אבל המסקנא שהוא מוציא שפשרה לא צריכה קניין היא לכולי עלמא שהרי לא נראה שנח" במח" זו, האם פשרה צריכה קניין[3].
אחרי הוכחתו של רב אשי הגמ" אומרת: "והלכתא פשרה צריכה קניין". הדבר שצריך להבין איך הגמ" משיבה להוכחתו של רב אשי. בנוסף צריך להבין האם פסיקה זו היא גם פסיקה ביחס למח" התנאים לגבי מס" האנשים הדרושים בשביל עשיית פשרה.
דעת רש"י ותוס"
נתחיל עם השאלה השנייה שהצגנו, מדברי רש"י (ד"ה והלכתא) רואים שה"הלכתא" לא נוגעת למח" התנאים אלא רק לשאלה האם פשרה צריכה קניין רש"י כותב: "ואפי" נעשית בשלשה" ז"א שההלכה שפוסקת הגמ" שפשרה לא צריכה קניין היא בין למ"ד שלשה ובין למ"ד שניים אבל לגבי ההכרעה במח" כמה פשרנים צריכים לא פסקה הגמ" הלכה.
בשאלה הראשונה שהצגנו, מה הגמ" ענתה לרב אשי ובמה נח" רב אשי והתרצן התוס" דן.
התוס"(ד"ה והלכתא) טורח להסביר מדוע גם אחרי שפסקנו שפשרה צריכה קניין עדיין יש כללים שעל פיהם יש ללכת למרות שיש קניין. קודם כל מדברי תוס" רואים שהוא סובר כמו רש"י שכל פסיקת הגמ" היא לגבי הדיון האם פשרה צריכה קניין ולא פסקה בשאלת מס" האנשים הדרושים לפשרה, אשר על כן תוס" טורח להסביר מדוע בנוסף לקניין יש עדיין כללים מחייבים כדי שהפשרה תחול או במילים אחרות תוס" בא להסביר את סברת התרצן שחולק על רב אשי.
תוס" מסביר שלמרות שיש קניין למ"ד מקשינן פשרה לדין הקניין נחשב קניין בטעות בגלל שהם "לא בקיאי בפשרה מספיק" מה מסביר תוס" ולפי דבריו במה חלק רב אשי.
באופן ראשוני היה נראה שהמח" שלהם תלויה בשאלה מהי אופן הקבלה (אולי הקבלה בכלל, אולי בפשרה דווקא) האם הקבלה היא קבלת הפשרנים- הם הבי"ד שלי לעניין פשרה ועל זה נעשה הקניין או שהקבלה היא קבלת התוצאות בלבד אני עושה קניין על תוצאות הפשרה שאותה יצרו הפשרנים.
רב אשי סבירא ליה כהצד השני הקבלה ע"י הקניין היא קבלת התוצאות וא"כ אי אפשר להבין איך למרות שיש קניין יש כללים שמחייבים פשרה. הרי הבע"ד מקבלים ועושים קניין לא על הדיון של הפשרנים, לא על מעמדם כבי"ד אלא הם מוחלים ומקנים זה לזה את הכסף ע"פ כללי הפשרה שנקבעו וא"כ מה זה משנה באיזה אופן נוצרה פשרה זו בשלשה או באחד, את התוצאות בפועל שניהם מקנים זה לזה לכן אם אני אומר שפשרה צריכה שלשה משמעות הדבר שפשרה לא צריכה קניין.
התרצן סבירא ליה שהקבלה היא על הפשרנים, על מעמדם כבי"ד וכאן אני יכול להבין שלמרות שנעשה קניין, קניין זה מטרתו למנות אותם להיות הבי"ד שלי לעניין פשרות, אבל גם לבי"ד של פשרה יש כללים ואין בכח הקניין להפר כללים אלו. כל יכולת הקניין היא למנות אותם פשרנים כלפי אבל לא לתת להם כח שאין להם (ובמקרה שהם השניים אין להם כח ליצור פשרה למ"ד שצריך שלשה). לכן למרות שאני אומר שפשרה צריכה קניין אפשר להבין שהיא צריכה דווקא שלשה פשרנים.
מדוע כל הסבר זה הוא רק ב"לכאורה", כל מה שאמרנו עד עתה הוא רק אם אנחנו מדברים על כך שהקניין נעשה לפני הדיון בפשרה. אז, בנוסף לצד של קבלה וקניין לתוצאות אנחנו יכולים להוסיף הבנה שאומרת שהקבלה היא על מעמדם כדייני פשרות כלפי. אבל אם אנחנו מדברים על קניין שנעשה אחרי הדיון (וכך רואים מדברי התוס" (ד"ה צריכה), תוס" דן האם מחילה צריכה קניין ותוס" לא שולל הבנה שהקניין נעשה אחרי הפשרה) כמעט שאי אפשר להבין צד נוסף זה, הרי ברור שאם הקניין נעשה אחרי הדיון משמעות הדבר שהקניין הוא רק על התוצאות. אם הקניין הוא על קבלת הפשרנים אזי קניין זה היה צריך להיעשות לפני הדיון כדי לתת כח לדיון שיהיה דיון שמחייב את הבע"ד.
לכן נראה לומר באופן קצת אחר, דק יותר. היה אפשר לשאול את השאלה באופן אחר, למ"ד שבו אנו עוסקים, שמקשינן פשרה לדין עד כמה נכון הדמיון? בדין רגיל ברור שבי"ד יוצרים מהות שנקראת "פסק" פסק זה מחייב את בעלי הדינים[4] להתנהג על פיו, אם הם לא יתנהגו על פיו נאלץ לכפותם ולהוציא את הפסק לפועל.
מה קורה בפשרה, האם גם כאן נכון לומר אליבא דמ"ד מקשינן פשרה לדין שיש מהות של "פסק" בפשרה. כאשר יושבים הפשרנים ודנים ומוציאים לאור רעיון של הפשרה האם נכון לומר שהם יצרו משהו ממשי כפי שאנו אומרים בדין רגיל. או שלמרות שאנו אומרים שפשרה דומה לדין סו"ס אין הם ממש אותו דבר ויש עדיין פער בין פשרה לדין לכן דין כיוון שהוא נשען ומגלה את רצון התורה באופן השלם ביותר, להכרעה שלו יש תוקף ומהות ולכן אנחנו יכולים לומר שעוד לפני שהתיישם בפועל במציאות הוא קיים בתור "פסק". אבל פשרה למרות שלמ"ד זה גם היא חותרת להוציא את הדין כמה שיותר בכ"ז סו"ס אין היא מגלה את חוקי התורה באופן שלם וע"כ גם אם חותרת וקרובה אליהם אין לה את אותו תוקף שיש לחוקי התורה עצמם ולכן לא נכון לומר שבפשרה יש "פסק" עוד קודם הוצאתו לפועל אלא כל מה שיש כח לפשרה הוא מה שנעשה בפועל.
רב אשי סובר כמו הצד השני שהצגנו לפי דעתו גם למ"ד מקשינן פשרה לדין אי אפשר לומר שיש מושג כזה שנקרא פסק עוד קודם שהוצא לפועל ולכן למ"ד זה לא יכולה להיות שום משמעות לקניין בתור הוצאה לפועל של פסק פשרה שהיה קודם. אם כן מה יכולה להיות משמעות הקניין? משמעות היחידה שיכולה להיות לקניין היא יצירה של הפשרה (וכמובן היא גם הוצל"פ) לכן אם נאמר שפשרה צריכה קניין מה צורך לנו בשלשה דיינים הרי הקניין הוא זה שיוצר ומוציא לפועל את פסק הפשרה וא"כ מה זה משנה כמה אנשים הציעו את הרעיון הזה של הפסק סו"ס כל הכח מתחיל ונגמר בקניין.
אבל התרצן סובר שלמ"ד מקשינן פשרה לדין הוא לגמרי וכמו שבדין יש מהות קודמת שנקראת "פסק" עוד קודם להוצאתו לפועל כך גם בפשרה יש "פסק" וא"כ יוצא שכח הקניין הוא רק הוצל"פ ויישום הפסק[5]. כאן מאד יובן שאם כל כח הקניין הוא רק הוצל"פ אם אין שום משמעות לפסק כיוון שלא נוצר כמו שצריך, ע"י שלשה פשרנים הקניין לא יוכל להועיל לו והקניין על פשרה שכזו הרי הוא כקניין בטעות- כמו שכתב התוס" כמו שקניין בטעות בטל בגלל שמה שהוא מוציא לפועל זה טעות לכן הוא חסר משמעות כך גם כאן כיוון שהפשרה פגומה גם הקניין שמוציא אותה לפועל לא יכול להועיל והרי הוא בטל[6].
שיטת היד רמ"ה
היד רמ"ה לא מקבל את הביאור של תוס", הוא לא מוכן לקבל הבנה שאומרת שאחרי שפסקנו שפשרה צריכה קניין יש צורך גם בקניין וגם במס" מסוים של פשרנים. אם יש קניין, כל פשרה שתושג (אפי" באחד) חלה מכח הקניין ואם אין קניין לא משנה כמה פשרנים יהיו הפשרה לא חלה (שהרי פסקנו שפשרה צריכה קניין).
לכן אומר היד רמ"ה שתי אפשרויות. אפשרות אחת שהתרצן סובר שכל מח" ר"מ וחכמים היא מח" איך צריך הבי"ד להיראות לכתחילה. ר"מ מדמה פשרה לדין ולכתחילה צריך שלשה פשרנים וחכמים אומרים שאפי" לכתחילה לא צריכים יותר מפשרן אחד כי אין מדמים פשרה לדין. אבל בדיעבד הפשרה היא פשרה בכ"מ. לפי"ז אין שום סתירה בין פסיקת ההלכה שפשרה צריכה קניין לבין מה שמצריך ר"מ שלשה ר"מ מצריך שלשה לכתחילה ובדיעבד בכ"מ הפשרה פשרה שהרי יש קניין והוא אשר נותן כח לפשרה איך שלא תהיה.
לפי הסבר זה כולם מודים שאם יש קניין לא צריך שלשה אלא שנח" רב אשי והתרצן האם מח" ר"מ וחכמים היא רק לכתחילה – כך סובר התרצן, או אפי" בדיעבד – כך סובר רב אשי, ולכן דייק שאם צריך שלה גם בדיעבד משמע שאין קניין כי כמו שאמרנו לכולי עלמא אם יש קניין לא משנה כמה פשרנים יש.
לפי הסבר זה יוצא שפסיקת ההלכה שפשרה צריכה קניין היא פסיקת הלכה רק לגבי הקניין אבל איננה פסיקה במח" ר"מ וחכמים.
אפשרות נוספת שמעלה היד רמ"ה היא שה"הלכתא" לא חולקת על רב אשי בדיוק שלו ובאמת להלכה כשאנו פוסקים שפשרה צריכה קניין משמעות הדבר שאנו פוסקים כחכמים. לפי הסבר זה של היד רמ"ה רב אשי דייק שפשרה לא צריכה קניין רק אליבא דר"מ שמצריך שלשה פשרנים אבל לחכמים באמת אה"נ שאין דיוק ולפי שיטתם אפשר שפשרה צריכה קניין ולפי"ז מח" התנאים אם מקשינן פשרה לדין או לא היא בעצם המח" האם פשרה צריכה קניין. אם מקשינן פשרה לדין צריך שלשה ואז לא צריך קניין שהרי דין לא צריך קניין ואם לא מקשינן פשרה לדין מספיק אחד וצריך קניין כי לפשרה אין תוקף של דין. ולכן ה"הלכתא" לא סתרה את דיוקו של רב אשי ואין היא חולקת עליו אלא באה להכריע במח" התנאים ופסקה כחכמים ומשמעות פסיקה זו היא שפשרה צריכה קניין וגם רב אשי מודה שאם הלכה כחכמים משמעות הדבר שפשרה צריכה קניין.
הר"ן (ד"ה והלכתא) מעלה בתחילת הסוגיה שתי שאלות שקשורות להבנת מהלך הגמ". הר"ן שואל, אם כפסיקת הגמ" שפשרה צריכה קניין א"כ מה משמעות הדבר שכח פשרה עדיפה מכח דין הרי בכ"מ אם עושים קניין אפי" בדין, זה מועיל. קניין הוא מעין "קבילו עלייהו" וא"כ במה כח פשרה עדיף מכח דין.
עוד הוסיף להקשותהר"ן שאין זה דרך הגמ" שאמורא מסיק הלכה, במקרה שלנו רב אשי, והגמ" סותרת את דבריו ללא טעם – כמו שאומרת הגמ" אצלנו והלכתא צריכה קניין.
הר"ן מתרץ שהדיון של רב אשי שדן בקניין בפשרה הוא קניין על קבלת הדינים. רב אשי הוכיח מר"מ שאומר שצריך שלשה לפשרה שלא צריכה קניין שהרי אם צריך קניין שהוא כמו קבלה אין משמעות לכמה פשרנים יהיו כיוון שיש קניין. רב אשי הוכיח אמנם מדברי ר"מ של"צ קניין אבל כן הוא גם לדברי רבנן שהרי לא נראה שנח" בזה[7]. הגמ" שפסקה הילכתא לא באה לסתור דברי רב אשי והיא מסכימה לדבריו של"צ קניין על הפשרנים, הגמ" מוסיפה על גבי מסקנת רב אשי שצריך קניין על תוצאת דיון הפשרה כדי שתוצאה זו תחייב את מי שנתחייב בדין אחרת תמיד יכול לחזור בו.
בהסבר זה ענה הר"ן על שתי הקושיות:
א.אין סתירה בין דברי רב אשי לדברי הגמ" והלכתא, רב אשי הוכיח לגבי קניין הדיינים שבזה ל"צ קניין והגמ" פסקה להצריך קניין על תוצאות הפשרה.
ב.עדיין יפה כח פשרה מכח דין. כדי לדון דיני פשרה אפשר לדון בכל דיון שלא יהיה, אפי" בשתיים כיוון שבסוף יש קניין שמחייב את הבע"ד לעומת זאת בדין המצב שונה יש כללים שמחייבים, חיייבים שיהיו שלשה דיינים. וא"ת גם בדין אפשר לעשות קניין על תוצאות הדין כדי לתת לדין תוקף אפי"אם דנו שלא כמו שצריכים לדון (דהיינו אפי" דנו שתיים או יחידי). אין זו שאלה כי אם עשו קניין על תוצאות הדין אין זה דין כלל אלא סתם הסכם מחילה בניהם ובאמת ע"פ הבנת הר"ן פשרה היא הסכם מסוג כזה וזו המשמעות שכוחה יפה – בגלל שהיא רק הסכם מחילה בין הבע"ד לכן כוחה יפה שנעשית בשניים או אפי" בפשרן אחד.
מה שנצטרך לשאול לפי דרך זו של הר"ן שאומר שהגמ" הצרכה קניין בכ"מ על התוצאה (ובאופן פשוט הגמ" אמרה את זה בין למ"ד פשרה בשניים ובין למ"ד פשרה בשלשה) אם יש קניין והוא קניין על התוצאות א"כ מה המשמעות של מי שמצריך שלשה דיינים? על כך ניתן לענות כמו שהסביר תוס" שאם הפשרה לא נעשתה לפי חוקי הפשרה למ"ד שצריך שלשה המחילה הוי כעין קניין בטעות.
הסבר זה בדברי הר"ן בעצם מחזיר אותנו להסבר שהזכרנו לעיל בביאור המח" שבין רב אשי לתרצן אלא שלמעלה הצגנו את שתי הצדדים האלו כחולקים ואמרנו שבהם נח" רב אשי והתרצן אבל לפי דברי הר"ן אלו שתי מישורים וכל אחד עסק במישור אחר רב אשי עסק במישור אחד ובו הוכיח שפשרה אינה צריכה קניין ו"הלכתא" עסקה במישור אחר ובו הצריכה קניין.
ד. פשרה מול ביצוע
היד רמ"ה (ד"ה ואמרינן) אומר, שיש חילוק בין שתי הלשונות פשרה וביצוע. היד רמ"ה מדייק בשוני הלשון שבין ר"מ לחכמים, ר"מ נקט לשון ביצוע וחכמים נקטו לשון פשרה.
בתחילת דבריו רוצה היד רמ"ה לומר שר"מ קורא לפשרה בלשון "בוצע" בגלל שהוא סובר כמו השיטות שאומרות שאסור לבצוע ולכן קורא לפשרה בלשון "בוצע" שהוא לשון של גזל. אבל חכמים סוברים שפשרה היא דבר חיובי ולכן קוראים לה בלשון "פשרה".
על דברים אלו של היד רמ"ה צריך להעיר, שודאי אין כוונתו שר"מ דעתו כדעת ת"ק שמובא בעמוד הבא שאומר שאסור לעשות פשרה, שהרי ברור שלת"ק אסור לעשות פשרה מכל וכל אבל ר"מ סו"ס מאפשר לעשות פשרה. אלא צריך לומר שר"מ אינו אוסר עשיית פשרה אלא אין הוא רואה אותה בתור דבר חיובי ולכן הוא מחמיר ומקשה על דיני הפשרה ומצריך שלשה פשרנים[8].
בהמשך דבריו מביא היד רמ"ה עוד אפשרות להסביר את החילוק בין לשון פשרה ללשון ביצוע, היד רמ"ה אומר שלמסקנא שהסברנו את המח" האם מקשינן פשרה לדין אפשר לומר חילוק אחר בין הלשונות. לשון ביצוע מורה על פעולה יותר משמעותית שדורשת כובד ראש – גם פשרה היא סוג של דין והיא חותרת להיות כמה שיותר קרובה לדין לעומתה לשון פשרה היא לשון קלה יותר שמורה על כך שפעולה זו נעשית בקלות יותר שהרי לפי גישה זו אין הפשרה חותרת להתקרב לדין כלל אלא העיקר הוא השלום והצדקה ולכן דורשת פעולה זו פחות כובד ראש ולכן נקראת בלשון קלה – פשרה.
[1]על הירושלמי (ב: ד"ה אף הפשרה צריכה הכרע). ועיין עוד בדברי היד רמ"ה (לב: ד"ה תניא) שביאר שפשרה צריכה שיקול הדעת יותר מהכרעת דין בגלל שצריך לראות כלפי מי להטות את הפשרה.
[2]שאלה זו היא לא אותה שאלה כפי שהצגנו בתחילת לימודנו במסכת ב"מ האם תפקיד הבי"ד הוא לעשות שלום או להביא אמת כאן השאלה מהו עיקר תוקפו של הבי"ד.
[3]וכך כתב הר"ן (ד"ה והלכתא) להדיא.
[4]כמובן שכל מקרה לגופו, לפי תנאיו. יחיד מומחה, שלשה הדיוטות, בקבלה שלא בקבלה, איזו קבלה וכו" וכו".
[5]לפי שתי הצדדים שאנו מציגים כעת קניין הוא קניין בתוצאה של הפשרה ולא על הדיינים אלא שאנו שואלים האם הקניין יוצר את הפשרה ותוצאותיה או מוציא לפועל את פסק הפשרה.
[6]שתי צדדים אלו שהצגנו דומים לשתי הצדדים של סימן וסיבה. באופן זה ביאר מרן הרב זצ"ל מדוע חמור יותר המבטל את המנהג מאשר מי אשר מבטל דין או מצווה. בגלל שכל תוקף וכח המנהג הוא מצד מה שנוהגים אותו בפועל והמבטלו מבטל את עצם הדבר, את עצם המנהג בניגוד לדין שהדין תמיד קיים והמבטלו פוגם רק בתחום של הוצאתו לפועל ולא בדין ובצווה עצמה שהיא לעולם עומדת.
[7]בניגוד לדברי היד רמ"ה.
[8]לפי פירוש זה ייתכן ומח" התנאים היא לא מח" יסודית בהבנת הגדרת היחס בין פשרה לדין אלא המח" היא עד כמה פיתרון זה של פשרה הוא פיתרון חיובי. לר"מ לא כ"כ ולחכמים חיובי ולפי"ז משמעות המילים "מקשינן פשרה לדין" היא הפוכה: לא שמהויות של פשרה ודין דומות להיפך ר"מ סובר שפשרה איננה דבר חיובי (לעומת דין שהוא דבר חיובי) אלא שההיקש הוא היקש חיצוני העתקנו את דין שלשה דיינים מדין לפשרה אבל לא בגלל דמיון מהותי אלא להיפך כדי להחמיר על דין זה שבין כה הוא לא רצוי לכתחילה.
