צירוף עדים לעדות ממונות/ ל.- ל:
תוכן:
א. הצגת הסוגיא
ב. הסבר מחלוקת חכמים ור" יהושע בן קרחה
1. ע"פ הקרא
2. ע"פ הסברא
ג. היקף המחלוקת בין חכמים ור" יהושע בן קרחה
ד. עדות בדיני ממונות היא לא על סיפור המקרה אלא על עצם החיוב – השלכות
בגמרא מובאת ברייתא שאומרת כך:
"לעולם אין עדותם מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד, ר" יהושע בן קרחה אומר אפילו בזה אחר זה.
ואין עדותם מתקיימת בבי"ד עד שיעידו שניהם כאחד, ר" נתן אומר שומעים דבריו של זה היום וכשיבוא חבירו למחר שומעים את דבריו".
כלומר, לפי חכמים, כדי לצרף עדויות של שני עדים יש צורך שיראו את המעשה כאחד ואילו לפי ר" יהושע בן קרחה אין צורך בכך.
ובהמשך הסוגיא דנה הגמרא בטעמי המחלוקת שבין חכמים לר" יהושע בן קרחה:
במאי קמיפלגי, איבעית אימא קרא איבעית אימא סברא:
איבעית אימא סברא – אמנה דקמסהיד האי לא מסהיד האי ו[א]מנה דקמסהיד האי לא מסהיד האי; ואידך אמנה בעלמא תרוויהו מסהדי.
ואיבעית אימא קרא – דכתיב "והוא עד או ראה או ידע", ותניא: "ממשמע שנאמר "לא יקום עד" איני יודע שהוא אחד, מה תלמוד לומר "אחד" זה בנה אב: כל מקום שנאמר "עד" הרי כאן שנים עד שיפרט לך הכתוב "אחד"", ואפקיה רחמנא בלשון חד למימר עד דחזו תרוויהו כחד; ואידך "והוא עד או ראה או ידע" – מכל מקום."
ב. הסבר מחלוקת חכמים ור" יהושע בן קרחה
1. ע"פ הקרא
לפי הסבר המחלוקת ע"פ הקרא, נראה שדעת חכמים היא שיש ללמוד מהפסוק "והוא עד" שנכתב בלשון יחיד אע"פ שהכוונה לשני עדים – שיש גזירת הכתוב שהעדים יראו כאחד את המקרה שעליו הם מעידים, ולכן אף אם ברור שהעדים העידו על מעשה אחד עדותם פסולה משום שלא ראו את המעשה ביחד. ור" יהושע בן קרחה לומד מהמשך הפסוק "או ראה או ידע" שאין צורך שיראו כאחד, ומספיק ששניהם ראו את המעשה אע"פ שלא ראוהו כאחד.
2. ע"פ הסברא
בהסבר המחלוקת ע"פ הסברא, נראה שאפשר להבין את המחלוקת בשתי אפשרויות:
אפשרות ראשונה היא שחכמים סוברים שעדות בדיני ממונות תהיה כשרה רק אם היא עדות על מעשה החיוב ולא על עצם החיוב (כלומר, הם צריכים להעיד: "ראינו שראובן הלוה לשמעון סכום כסף" ולא להעיד באופן סתמי: "ראובן חייב לשמעון סכום כסף"), ור" יהושע בן קרחה חולק עליו בנקודה זו וסובר שמספיקה עדות על עצם החיוב ולא על מעשה החיוב.
לפי הסבר זה מחלוקתם של חכמים ור" יהושע בן קרחה לא קשורה לצירוף העדויות אלא לעצם העדות של כל עד בנפרד: האם צריך עדות על מעשה החיוב או שמספיק עדות על עצם החיוב.
אפשרות שניה היא שחכמים סוברים שאכן עדות בדיני ממונות תהיה כשרה אף אם היא רק עדות על עצם החיוב ואין צורך בעדות על מעשה החיוב, אלא שכדי לצרף את העדויות יש צורך ששתי העדויות יתיחסו לחפץ אחד, ובמקרה שלנו לא ברור שהעדויות מתיחסות לאותו מנה ולכן אין אפשרות לצרף את שתי העדויות, ואילו ר" יהושע בן קרחה סובר שמספיקה עדות על עצם החיוב ואין צורך שהעדויות יתיחסו לאותו חפץ, ולכן אפשר לצרף את העדויות.
לפי הסבר זה מחלוקתם של חכמים ור" יהושע בן קרחה היא על צירוף העדויות ואילו לגבי עצם העדות שניהם מסכימים שמספיק בעדות על עצם החיוב ואין צורך בעדות על מעשה החיוב[1].
בהמשך הסוגיא דנה הגמרא בהיקף מחלוקתם של חכמים ור" יהושע בן קרחה:
"אמר ר" חייא בר אבין אמר רב הלכה כר" יהושע בן קרחה בין בקרקעות בין במטלטלין. עולא אמר הלכה כר" יהושע בן קרחה בקרקעות אבל לא במטלטלין.
אמר ליה אביי "הלכה" מכלל דפליגי, והאמר ר" אבא א"ר הונא אמר רב מודים חכמים לר" יהושע בן קרחה בעדות קרקע, ותני רב אידי בר אבין בנזיקין דבי קרנא מודים חכמים לר" יהושע בן קרחה בעדות בכור ובעדות קרקע ובעדות חזקה וכן שבבן ושבבת.
גברא אגברא קרמית, מר סבר פליגי ומר סבר לא פליגי"
בהסבר החילוק שבין מטלטלין לקרקעות כתב רש"י (ד"ה "ובעדות חזקה", "וכן"):
ובעדות חזקה. זה אומר "בפני אכלה שלש שנים ראשונות של שמיטה" וזה אומר "בפני אכלה שלש שנים אחרונות" – מצטרפי, דאחד קרקע מסהדי.
וכן. לענין שתי שערות שבבן ושבבת. וכי פליגי – בהלוואת מנה פליגי, משום דלאו אחד מנה קמסהדי".
אם כן, עולה מהסוגיא שיש מחלוקת אמוראים לגבי היקף המחלוקת של חכמים ור" יהושע בן קרחה: לפי ר" חייא בר אבין[2] ועולא המחלוקת היא בין בקרקעות בין במטלטלין, ואילו לפי ר" אבא ורב אידי בר אבין מודים חכמים לר" יהושע בן קרחה בעדות שמתיחסת לדבר אחד: קרקעות, חזקה, בכור וסימני גדלות.
והסביר הערוך לנר שנחלקו האמוראים בשתי ההבנות הנ"ל במחלוקת חכמים ור" יהושע בן קרחה (הסברא והקרא):
לפי ההסבר ע"פ הקרא – שישנה גזירת הכתוב שצריך שהעדים ייחשבו אחד ע"י שיראו את העדות כאחד – אין הבדל בין נושא העדות – חפץ אחד או שני חפצים שונים – ובכל מקרה עדותם תהיה פסולה כיון שלא מתקיימת דרישת התורה שיראו את המעשה כאחד, ואילו לפי ההסבר ע"פ הסברא יש מקום לחלק בין עדות על חפץ אחד לבין עדות על שני חפצים שונים.
אבל נראה שיש להסביר את מחלוקת האמוראים ע"פ שתי ההבנות דלעיל במחלוקתם של ר" יהושע בן קרחה ורבנן ע"פ הסברא:
לפי ההבנה הראשונה – שהמחלוקת היא לגבי עדות, וחכמים סוברים שצריך עדות על מעשה החיוב ואילו ר" יהושע בן קרחה סובר שמספיקה עדות על עצם החיוב – נראה שחכמים יחלקו על ר" יהושע בן קרחה גם בעדות קרקע וכדומה, שהרי סוף סוף אין עדות שלימה על מעשה חיוב אחד.
אבל לפי ההבנה השניה – שהמחלוקת היא לגבי צירוף העדות, וסברת חכמים היא שהואיל ולא ברור שהעדויות מתיחסות לאותו מנה אין אפשרות לצרף את עדותם – נראה שיודו חכמים בעדות קרקע וכדומה שהרי שתי העדויות מתיחסות לאותו חפץ. וכ"כ בשיעורי ר" דוד פוברסקי (אות רמז).
ד. עדות בדיני ממונות היא לא על סיפור המקרה אלא על עצם החיוב – השלכות
כאמור לעיל דעת ר" יהושע בן קרחה היא שעדות בדיני ממונות היא לא עדות על סיפור המקרה אלא עדות על עצם החיוב. וע"פ יסוד זה מובנים דינים רבים לגבי עדות שהתקבלה ע"י צירוף:
א. בשו"ע (חו"מ סימן קמה) נפסק שעדים שמעידים על שני חזקה באופן שאחד מעיד על שנות א" ג" ה" והשני מעיד על שנות ב" ד" ו" – עדותם לא מצטרפת. והקשה נתיבות המשפט (שם סק"ב) שהרי בסימן קמ פסק השו"ע שששה עדים שכל אחד מעיד על שנה אחת – עדותם מצטרפת ולא מובן מה ההבדל בין המקרים, הרי בכל מקרה אין עדות שלימה על חזקה. וראה תירוצו שם וכן את תירוצו של שער משפט (מו, ו).
וע"פ ההבנה שעדות בדיני ממונות היא על עצם החיוב, מובן החילוק, שהרי בעדות על שנות אג"ה העדים מעידים על חזקה פגומה ומובן שאין לצרפם כיון שיש לעדותם משמעות רק לענין סיפור המקרה ולא לתת כח לדיינים. לעומת זאת בעדות על שנה בודדת יש נתינת (מקצת) כח לדיינים ולכן אפשר לצרף את ששת העדים. וכ"כ בשערי ישר (שער ו פרק ז).
ב. בשערי ישר שם הביא דוגמא נוספת: בשו"ע (חו"מ סימן ל) שאין אפשרות לחייב שבועת מודה במקצת ע"פ עדות מיוחדת ולא מובן מה גרועה עדות זו מכל עדות על חיוב במקצת שגוררת בעקבותיה חיוב שבועה.
ולאור האמור לעיל מובן, שהואיל ושבועת מודה במקצת נגרמת בעקבות התחזקות תביעת הלווה או רגליים לדבר שהנתבע משקר – בעדות מיוחדת שבה אין לנו ידיעה על המקרה אלא על החיוב אין לומר שעדות זו יוצרת את חיזוק התביעה או הרגליים לדבר כיון שלא התחדש לנו כלום כלפי סיפור המקרה, וממילא אין לחייב שבועת מודה במקצת. (ויעוין בשערי ישר שם וכן בשער ז פרק א שהרחיב ביסוד זה).
[1] וכך כותב התשב"ץ (ח"א סימן עז. ההערות בסוגריים – ממני):
"ולפי זה (שהטעם שהתורה פסלה עד אחד לעדות הוא משום חשש משקר) יש לומר שטעם הצטרפות בזה אחר זה אפילו בהלואה אחר הלואה (שלא מעידים על מנה אחד) הוא שזה העד הראשון חזקתו שאינו משקר אלא שהוקשה לנו להוציא ממון על פיו מפני חשש רחוק שמא משקר הוא, וכשבא עד אחד והעיד, אע"פ שעל מנה אחר העיד, מ"מ חיוב ממון העיד לסייע לראשון בחיובו, על כן בגילוי מועט כזה החזקנוהו בכשרות וסרה מעליו אותו חשש רחוק שהיינו חוששים לו".
ומדבריו נראה כיוון שלישי להסברת המחלוקת: בין לחכמים ובין לר" יהושע בן קרחה צריך עדות על מעשה החיוב, אלא שנחלקו האם אפשר לצרף את העדויות – לפי ר" יהושע בן קרחה אפשר לצרף את העדות אע"פ שמעיד על מעשה אחר משום שע"י עדותו מסלק חשש משקר מהעד השני, ואילו לפי רבנן אין אפשרות לצרף את העדות (ולא התברר מה טעמם – האם סוברים שאין כאן גילוי על העד האחר, או שסוברים שעד אחד בדיני ממונות פסול משום גזירת הכתוב ולא מועיל גילוי מילתא).
וצ"ע, שהרי אם שני העדים מעידים על מעשה א"כ הם מכחישים זה את זה ונמצא שאחד מהם דובר שקר, וא"כ לא מובן איך אחד יכול לסייע לחברו הרי ממה נפשך אחד מהעדים הוא דובר שקר.
ועוד יש להעיר, שקשה ליישב את דבריו עם לשון הגמרא: "אמנה בעלמא תרוייהו מסהדי" שהרי אחד לא מעיד על "מנה בעלמא" – חיוב, אלא על מעשה. וצ"ע.
[2]מרש"י (ד"ה גברא אגברא) נראה בפשטות שאין להוכיח מר" חייא בר אבין שהמחלוקת היא גם בקרקעות. וכ"כ בספר כסא רחמים (לר" רחמים חורי). וע"ע במהרש"א.
