קבלת עדות בדיני נפשות

קבלת עדות בדיני נפשות
הרב יהושע וייסנגר



קבלת עדות בדיני נפשות

 

תוכן

א. מחלוקת הראשונים

ב. שיטת רס"ג ורש"י

     1. מקורות וראיות לשיטה זו

     2. סברא א" – עדות כתחילת הדין

     3. סברא ב" – מעשה בית דין

ג. שיטת הרמב"ן והר"ן

     1. מקורות לשיטה זו

     2. ראיות וישובים לשיטה זו

ד. שיטת הרמב"ם

     1. שיטת האור שמח

     2. שיטת יתר האחרונים

ה. ביאור נוסף בדברי רס"ג

 

א. מחלוקת הראשונים

הרמב"ן בפירושו לתורה על הפס" "על פי שניים עדים או שלושה עדים יומת המת" וגו" (דברים יז, ו) מביא את פירושו של רבי סעדיה גאון לפסוק זה, שניים הם העדים ושלושה הם הדיינים המקבלים את העדות, וז"ל:

"ועל דרך הפשט אמר הגאון רב סעדיה, שניים עדים או שלושה מקבלי עדות השניים".

אולם הרמב"ן שם חולק ואומר דבדיני נפשות לא סגי בשלושה דיינים לקבלת העדות אלא צריכים בית דין של כ"ג לקבל השלושה, וז"ל:

"כמדומה לי שטעה הגאון בדינו, כי עדות דיני נפשות לא תקובל רק בפני סנהדרין של עשרים ושלושה".

נראה שמחלוקת דומה מצאנו על יסוד דברי הגמרא הסנהדרין (יז:) שם אומרת הגמ":

"אמר רב יהודה אמר רב כל עיר שאין בה שניים לדבר ואחד לשמוע אין מושיבין בה סנהדרי, ובביתר הוו שלושה וביבנה ארבעה וכו"".

וכותב רש"י (ד"ה שניים לדבר): "בשבעים לשון ואחד לשמוע שיהא מבין בשבעים לשון אע"פ שאינו יודע להשיב". וביאור דבריו עפ"י הגמ" שם, בשבעים ואחד דסנהדרין צריכים שידעו בשבעים לשון כדי שלא תהא סנהדרין שומעת מפי המתורגמן, כדבריו בע"א (ד"ה מפי המתורגמן): "כשבאין עדים לועזים להעיד בפניהם לא יצטרכו להעמיד מליצים דהוה ליה עד מפי עד", וע"כ יצטרכו הדיינים להבין בכל לשון.

בחידושי הר"ן כאן כתב אחרי הביאו את דברי רש"י דלעיל: "ולפי פירושו משמע דבית דין של שלשה יכולין לקבל עדות של דיני נפשות", שהרי כך משמע מפשט גמרתנו שרואים שיש ג" והם המקבלים עדות ומועילין לקבל אף לגבי נפשות ולא הווי עד מפי עד, וזה הווי דברים דומים לדברי הרס"ג שהובאו ברמב"ן בשופטים.

הר"ן במקום חולק על דברי רש"י אלו, וכותב:

"ואינו במשמע, דודאי כל הבי"ד הצריכין בגמר דין צריכין הם בקבלת עדות, הלכך משמע דכל הב"ד צריכין שידעו לדבר בשבעים לשון ושכולם יקבלו העדות מדיני נפשות, וכן דעת הרמב"ם בפרק שני מהלכות סנהדרין".

בר"ן כתב מפורשות כשיטת הרמב"ן שהובאה לעיל שבדיני נפשות יש צורך בקבלת העדות בפני כל הכ"ג ולא בפני ג" בלבד, ואף טוען הר"ן שכך כתב הרמב"ם, בדבר זה נדון לקמן בהרחבה.

לאחר הבאת מחלוקת בסיסית זו, נראה לבאר שיטה שיטה יסודותיה וסברותיה, ומתוך כך לבאר את שיטת הרמב"ם הנתונה במחלוקת אחרונים גדולה.

 

ב. שיטת רס"ג ורש"י

1. מקורות וראיות לשיטה זו

בביאור שיטת רש"י שאמר דישנה יכולת לקבל עדות נפשות בשלושה דיינים בלבד, דבר שאותו כתב בסוגיא בסנהדרין (יז:), כפי שציטטנו לעיל, ואף כך לכאו" נשמע מפשט סוגיא זו. אולם מצינו זאת אף במקומות נוספים בפירושיו, רש"י בסוגיית מוציא שם רע (ח: ד"ה אביי אמר) כותב וז"ל:

"דתו ליכא למיחש לסהדי אחריתי והני אמרי באפי תלתא דהתרו בה מיתה סתם ולא הזכירו לה סקילה כדין נערה המאורסה".

משמע מפה בפשטות שאת העדות הזו מקבלים בבי"ד של שלושה. ואף רש"י במסכת בבא קמא (צ:) כתב:"אם אין שם אלא שלושה וכו"". מדברי רש"י אלו אנו מוצאים יסוד ובסיס לכך ששיטת רש"י זהה לכאו" לדברי הרס"ג על היכולת לקבל עדות נפשות אף בשלושה דיינים (וע"ע ברש"י ח. דמשם אף משמע הכי).

יסוד לפירושו זה מצינו בירושלמי, כך אומרים האחרונים, במס" שקלים (פ"ה ה"א):

"פתחיה זה מרדכי שהיה פותח דברים ודורשן ויודע בשבעים לשון, תני סנהדרין שיש בה שניים שיכולים לדבר וכולן ראוין לשמוע הרי זו ראויה לסנהדרין".

רואים פה יסוד לדברי רש"י שהשליך את דברי ברייתא זו גבי ידיעת הסנהדרין שבעים לשון, ולא כפי שהבינו הר"ן שנביא לקמן.

ראיה נוספת לדברי הרס"ג מובא בקומץ המנחה (מנחת חינוך מצווה תט, ג) מגמרא לקמן (מא, א) דדנה לגבי עדי נערה המאורסה דאם מזימים אותם אי אפשר להורגם, וזה לשון הגמ" שם:

"אמר רב חנן עדי נערה המאורסה שהוזמו אין נהרגין מתוך שיכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו והא אתרו בה דלא אתרו בה ואי לא אתרו בה היכי מקטלה באישה חבירה ואליבא דר" יוסי ב"ר יהודה" וכו".

וצריך לעיין בגמ" זו לשיטת הרמב"ן, דאם צריך בקבלת עדות כ"ג דיינים כמו בדין עצמו, א"כ גם בדיני נערה המאורסה היינו צריכים להעיד בבי"ד של כ"ג, וממילא לא היו יכולים העדים הזוממים לתרץ עצמם "דלאוסרה על בעלה באנו", שהרי א"כ לא הייתם באים לבי"ד של כ"ג.

אך לדברי הגאון רס"ג יובן היטב, דגם בדיני נפשות מספיקים ג" דיינים לקבלת העדות.

 

2. סברא א" – עדות כתחילת הדין

בביאור סברתם כך כתב בברכת שמואל (כה, ב) דנראה לומר דמח" הרס"ג והרמב"ן הוא האם אנו רואים את העדות כתחילת הדין וממילא הוי כחלק מעצם הדין כמו לענייןדאין מקבלים עדות בלילה, וממילא דכמו שאנו יודעים שלצורך הדין אנו צריכים כ"ג דיינים לנפשות כך גם נאמר לגבי קבלת העדות, וזה יסבור הרמב"ן.

אך לרס"ג ולרש"י נאמר דקבלת העדות אינה חלק מהדין לעניין מניין הדיינים, אלא רק לענייןדמתחילים ביום וגומרים בלילה ולא לענייןשחשוב כחלק מדיני הממונות. ראיה לסברא זו מצינו בגמ" ראש השנה (כה:):

"…וכיון דתנא עד שחשכה הרי זה מעובר למה לי למיתניה חקירת העדים כלל איצטריך סד"א תיהוי חקירת עדים כתחילת דין ומקודש מקודש כגמר דין" וכו".

א"כ מצינו שחקירה זו היא גופא המחלוקת בגמ" בין ההוא אמינא למסקנה האם נראה את העדות כתחילת דין או שאין קשור לדין עצמו, וזה גבי התחלת דין בלילה ועיי"ש, מגמ" זו מצינו ראיה לדברי הרס"ג ודעימיה.

 

3. סברא ב" – מעשה בית דין

סברא נוספת מצינו בדברי הרבינו יונה, שמקשה דלפי שיטה זו כל יתר הדיינים ישמעו מפי השלושה המבינים בכל לשון, וממילא איך ידונו יתר הדיינים על פי עדות זו דהווה ליה כעד מפי עד[1], (עפ"י דברי רש"י בע"א, הובאו לעיל). אלא אומר הוא דכיון דשלושה הם, "שם בית דין עליהם דדייני נינהו ולא הוי כעד מפי עד", ואף אם יכתבו את עדותם לא יהיה בזה חיסרון משום מפיהם ולא מפי כתבם מכיון שהם עתה בי"ד[2].

לפי יסוד זה נראה להסביר גמ" במס" בבא בתרא (קסה:), דאיתא שם גבי עדים שהעידו אחד בבית דין זה ואחד בבית דין אחר ומצטרפין להורגו, וזה ע"י שבי"ד אחד יבוא ויעיד שקיבל עדות בפני הבי"ד השני. ורבינו יונה (שטמ"ק שם) מבאר את דברי הגמ" הללו באומרו שכל בי"ד קיבל ופסק הדין בקבלת העדות, וכשבא בפני הבי"ד השני הוא אינו מעיד אלא פוסק שיש כאן עד, "והווי כמעשה בית דין"[3] ואינו כשיטת הנתיבות (סי" ל) ונרחיב לקמן.

ועל כן אף כאן השלושה קיבלו את העדות והווי כמעשה בית דין וממילא שאר הדיינים דנים על פי הפס"ד שלהם ולא יהיה כאן צורך כלל להעיד בפני כל הכ"ג משום בעיית עד מפי עד. לפי זה בעיית אין עד הנעשה דיין דחששנו שאותם הדיינים השומעים את דברי העדים ומתרגמים אותם בפני יתר הדיינים לא יוכלו לחזור לדון מכיוון שעתה הינם כדיינים. בעייה זו לא תהווה מכשול כלל מכיוון שעתה הוא אינו עד אלא רק כמביא את דברי העדים בנפסקו במעשה בי"ד[4].

הבנה מחודשת לביאור דברי הרס"ג מצינו בדברי האבי עזרי, דנוקט דאף לרס"ג יש צורך בבי"ד של כ"ג, אך מטעם אחר, ועיין שם בהרחבה בהל" עדות (ד, ד ד"ה והנה בסנהדרין) ועיין לקמן דהובאו סיכום מדבריו בהערה.

 

ג. שיטת הרמב"ן והר"ן

1. מקורות לשיטה זו

שיטת הרמב"ן היא השיטה הפשוטה בו נוקטים חלק נרחב מן הראשונים, החי" הר"ן בהביאו את יסוד שיטתו כותב "דודאי כל הבי"ד הצריכין בגמר דין צריכין הם בקבלת עדות".

מקור שיטה זו, בהסבירה את הגמ" בסנהדרין (יז,ב) שלא מוסבת על ידיעת השבעים לשון כדלעיל, אלא מוסברת ומוסבת על הבנת דברי תורה ולמידתם בחכמה, וזה על פי דברי הגאונים בתשובות, ואף היד רמ"ה הביאם בשם רב שרירא גאון, בכותבו:

"פירוש רב שרירא גאון ז"ל שניים שיודעים לדבר – בדברי תורה שברורה להם משנתם וברור להם תלמודן ואין טועים בדבר משנה אף הם ראויים לשיקול הדעת ויש בהם כדי לדבר בעסקי הלכות. ואחד לשמוע – אע"פ שאין משניותיו סבורות לו אלא שהוא מבין מה שהוא שומע וכשהוא רואה דברי זה ודברי זה יבין איזה מהן חזק ואיזה מהן בטל. וי"א שניים לדבר בשבעים לשון ואחד לשמוע שיהא מבין בשבעים לשון אע"פ שאינו יודע להשיב. ופירושא קמא דייקא מדמייתי לה להאי דרב יהודה דכל עיר שאין בה לדבר אאידך דרב יהודה דאומר אין מושיבין בסנהדרי אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה דאיירי במדת חכמה ופלפול ולא קא מייתי לה אדר" יוחנן דאיירי בשבעים לשון… ש"מ במו"מ של תורה קאי".

מבואר בדבריו שכל הצורך בשניים לדבר ואחד לשמוע, מדובר בשניים הבקיאים בתורה וזה בשביל הצורך ללמדה לאחרים, ולא כהסברנו ברש"י עפ"י הירושלמי. ואף בתשובות הגאונים כך כתוב: "כל עיר שאין בה אחד לשמוע ושניים לדבר מהו, שניים לפתור ולברר הלכה ואחד ששומע וסובר" וכו". אם כן מצינו הסבר נוסף בדברי גמרתנו, שלא תוסבר כפירושו של רש"י, אלא כדברי הגאונים ובדרכם ילכו הרמב"ן והר"ן בבואם לבאר גמ" זו לשיטתם[5].

מקום נוסף בו מצאנו לכאו" את יסוד החילוק שבין הרמב"ן לדברי רס"ג ורש"י, מצינו בתוס" במסכת מנחות (סה. ד"ה ויודעים בשבעים לשון) שאף שם הובאה הגמ" הזו גבי ידיעת שבעים לשון, ומביא התוס" ב" תירוצים ביחס לשאלה האם מספיק שניים לדבר ואחד לשמוע, וז"ל:

"בסוף אחד דיני ממונות משמע דסגי בשניים לדבר ואחד לשמוע ואמר רביעיה אין למעלה הימנה וכולהו סנהדרין לאו כולהו ממש ואין מושיבין בסנהדרין לאו אכולהו קאי אי נמי התם לדיני ממונות והכא לדיני נפשות ולא סגי בכ"ג דלכמה דברים צריך סנהדרין גדולה כמו לזקן ממרא ולדון את השבט ועיר הנדחת דבעי שבעים ואחד".

ולכאו" ניתן לומר בפשטות דמח" הרס"ג והרמב"ן, תלויה בשני תירוצים אלו.

דלתירוץ הראשון הדברים מוכרחים כדברי הרס"ג הנ"ל, דסגי בשלושה לקבלת עדות גם למה שנצרכים לדיני נפשות. ובתירוץ השני נראה דסובר דבמקום שצריך בי"ד הגדול צריך שיהיו כולם מקבלי עדות ואפי" סנהדרין של כ"ג שקבלו עדות לא יועיל עד ששבעים יקבלוהו[6].

 

2. ראיות וישובים לשיטה זו

המנחת חינוך (מצווה תסד, יט) מביא את דעות הרס"ג והרמב"ן, ומקשה על הרמב"ן שלפיו קבלת העדות הווי כתחילת דין, אף דברים שצריכים סנהדרין של שבעים ואחד נצטרך עדות בפני בי"ד כמספר זה, והקשה מהמבואר בסוגייא ערוכה לקמן (קיב, א) גבי עיר הנידחת שדינה בע"א, וגבי קבלת העדות אינה צריכה שבעים ואחד, משמע מחילוק בעיה"נ זה כסברת הרס"ג שאין קשר בין קבלת העדות לבין הדין עצמו, דזה בשבעים ואחד וזה בכ"ג. אך אולי היה מקום לחלק דבאמת העדות הווי כתחילת הדין, אך לגבי עיר הנידחת יש גזרת הכתוב מיוחדת דבעי הרכב של שבעים ואחד[7]. 

רעיון דומה מובא בעבודת המלך (ב, ו) שכתב ליישב את הרמב"ן, וייסד דבי"ד הגדול כשדנים עיר הנידחת אינם צריכים קבלת עדות מיוחדת עבור זה, והעדים שהעידו, העידו רק גבי הסקילה ולא על חיוב עיר הנידחת. אלא שבית הדין רואה שהעדויות מתקבצות ורוב העיר נידחת ממילא אז קובעת הסנהדרין חלות חדשה של דין עיר נידחת. ולכן אין זה דומה לכל דין אחר בה העדות והפס"ד הינם אחד וממילא לרמב"ן יסודו אחד, שקב"ע הינה ראשית הדין, פה המקרה הוא שונה בתכלית דהקב"ע והפס"ד אינם חופפים שיצריכו גם בי"ד של שבעים ואחד.

יש המקשים לשיט" זו מסוגיא בפרק בן סורר (עא,א) ששם רואים דדנים אותו בג" ואם הוא ממשיך בסורו אזי דנים אתו בפני כ"ג ושם נגמר דינו. והאיך יתחייב מיתה בגין קבלת עדות ג"? (ולכאו" ברור הוא שאין צורך שיבואו העדים ויעידו שוב בפני הכ"ג בשנית כדמוכח בדף פו שיכולים לומר להלקותו באנו לפטרו ועיי"ש). ובתירוץ הקושיא נוקט הקה"י (סי" כ") דיש הבדל בין עדות שמעיקרה נועדה לנפשות ששם לרמב"ן אנו צריכים עדות בפני כ"ג, לבין עדות שבאה על מלקות והמשכה מגיע גם לנפשות, וממילא אנו רואים את העדות הראשונה כתנאי בעלמא לעדות השניה, שעל פיה אנו הורגים. ומכיון דהעדות הראשונה היא מספקת לדרגתה – מדרגת המלקות, היא תועיל כתנאי למדרגת הנפשות, ומיושב הרמב"ן.

לעיל הובאה הראיה לשיט" הרס"ג מגמ" בבא בתרא (קסה.) גבי עד שהעיד בבי"ד אחד ועד שהעיד בבי"ד אחר, שמצטרפים. אומר האבי עזרי (עדות ד, ד) שאין זה מדויק דהרי אם יצטרפו בי"ד לבי"ד זה נקרא שיש כאן ב" הגדות בשני בתי דין שונים. ממילא אפי" אם נאמר כשיטת הרס"ג דמועיל עדות בפני ג" אעפ"כ יצטרכו ג" הדיינים הללו להעיד בפני יתר העשרים דיינים (ולא יהיה בעיה של עד מפי עד) וממילא זה לא עדיף מאילו העדים הראשונים יעידו בפני בי"ד אחר (או בפני עשרים אלו) והווי כשתי הגדות, ואין כאן אלא שני בי"ד הדנים עפ"י שתי הגדות. ואף אם נאמר שאין הם מעידים בפני יתר הדיינים אלא רק מביאים את "מעשה הבית דין" שהם קיבלו, אעפ"כ יש כאן הגדה אחת בשני בתי דין, ואין זה מועיל.

ומוכיח דבריו ממשנה מפורשת בסוף פ"ק דמכות: "כל מקום שיעמדו שניים ויאמרו מעידין אנו באיש פלוני שנגמר דינו בבי"ד של פלוני, ופלוני ופלוני עדיו הרי זה יהרג". מוכח מכאן דבדיני נפשות רק אחרי שנגמר הדין יכולים לבוא עדים על בסיס זה ולהרשיעו בבית דין אחר. דבר זה כתוב להדיא בתוס" כתובות (כ, א) ואף ביבמות (לא, א) דבדיני ממונות אף אם לא יצא פס"ד כל שנתבררה עדותן בבי"ד יכולים להעיד עדות זו במקום אחר מכיון דאין צורך בפסק בי"ד, בניגוד לדיני נפשות הזקוק לפסק בי"ד. וממילא אין מגמ" בב"ב ראיה לשיטת הרס"ג אלא אולי לשיטת הרמב"ן[8].

המנחת חינוך[9] מביא נפקא מינא עפ"י יסוד זה ואומר דבמקרה דבית דין ראו שהרג את הנפש בדין ד"לא תהא שמיעה גדולה מראיה" לרס"ג דמספיק ג" וממילא לא תהיה השמיעה גדולה מראייתם. אך לרמב"ן דשמיעה לא מהני רק בפני כ"ג א"כ ראיה ג"כ לא עדיפה וצריך כ"ג שיראו כמו בלילה דלא מהני שמיעה.

 

ד. שיטת הרמב"ם

הרמב"ם בכמה מקומות עוסק בסוגיא זו, ננסה להביא מדבריו ולדון בדעתו. ישנם אחרונים שנקטו בדבריו כשיט" הרס"ג וישנם שנטו להבינו כרמב"ן.

1. שיטת האור שמח

הרמב"ם (סנהדרין יג, ז) כותב:

"מי שנגמר דינו וברח ובא לבי"ד אחר אין סותרין את דינו אלא כל מקום שיעמדו שניים ויאמרו מעידין אנו את איש פלוני שנגמר דינו בבי"ד של פלוני הרי זה יהרג והוא שיעידהו בבית דין של כ"ג".

האור שמח (יג, ז) הקשה דכתב כאן הרמב"ם שקבלת העדות הוא בפני כ"ג דווקא, דבר שלא כתב בשום מקום אחר. ואף לכאו" משמע בפ"א בהל" סנהדרין ה"ה אחרת, שכתב והביא את הגמ" בדף י"ז שכתב: "סנהדרין שיש בה שניים אלו אחד שרואי לדבר ואחד שראוי לשמוע הרי זו סנהדרין, היו בה ג" הרי זו בינונית היו בה ארבעה יודעים לדבר הרי זו סנהדרי חכמה". (וכנראה שהיתה לרמב"ם גיר" אחרת בגמ" זו, כס"מ). ומשמע דלכאו" שיספיקו ג" לקבלת עדות והוא אף מגדירם כסנהדרין[10] בינונית חכמה תלוי בכמות, ממילא איך זה יסתדר עם הדין שצריך להעיד בבית דין של עשרים ושלושה.

וייסד האור שמח יסוד גדול ואמר דבפשטות הרמב"ם אזיל בשיטת הרס"ג דישנו אפשרות להעיד בפני ג" דיינים אף בדיני נפשות, ומסביר הוא דמכיון דהווי כתחילת דין ורק לגמר הדין צריך כ"ג. אך במקום שהעדים מעידים על שנגמר דינו בבי"ד אחר ואין צורך לבי"ד הזה לברר ולעיין בעדותם א"כ העדות הזו הווי כגמר דין ובגמר דין גם הרס"ג מודה דצריך כ"ג. כל זה רק אם נאמר שסברת הרס"ג הוא מכיוון דהעדות הוא רק כתחילת דין ולא כגמר דין, אך לסברות האחרות זה לא יועיל, ויתבאר לקמן.

ראיה מוכחת לכך מצאתי בדברי המאירי שהעתיק את  לשונו של הרמב"ם ואף הוסיף כמה מילים משמועתיות, וכך כתב לקמן (מב.):

"מי שנגמר דינו וברח והגיע למקום בי"ד אחר…כל מקום שיעמדו שניים ויאמרו מעידים אנו בזה שנגמר דינו בבי"ד פלוני, ופלוני ופלוני עדיו הרי זה יהרג…והוא שיעידהו בבי"ד של כ"ג, שסוף הדין כתחילת הדין".

בדבריו מצינו תוספת קטנה לדברי הרמב"ם הללו באומרו "שסוף הדין כתחילת הדין", וזה מסתדר הפלא ופלא ונבאר, דרק לסברא זו, היינו שקבלת העדות הווי כתחילתו של הדין ניתן לומר את היסוד שייסד האו"ש לעיל בדעת הרמב"ם, והוא דאם העדות הווי כפס"ד ממילא חייבים בפני כ"ג דיינים כיתר הגמ"ד אף לרס"ג, אך אם זה לא כגמר הדין אפשר להעיד אף בפני ג" בלבד בנפשות. וכך אומר המאירי (יז:):

"כל עיר שאין בה שני חכמים גדולים ויודעים לדבר בשבעים לשון ואחד לשמוע אעפ"י שאינו יודע לדבר אין מושיבין בה סנהדרין אפילו היו בה כמה רבבות מישראל. הא מכיוון שיש בה שניים יודעים לחקור את העדים הבאים לפניהם, והשלישי עמהם לשמוע אעפ"י שאינו יכול לחקור הרי הן בי"ד בקבלת העדות ושאר סנהדרין סומכין עליהם. ואעפ"י כן אין זו סנהדרין חשובה ואם ארבעה הרי זו נקראת סנהדרי בינונית ואם ארבעה הרי זו נקראת סנהדרי חכמה".

ראינו כיוון אחד בו נקט האור שמח מהלך המסביר את הרמב"ם כדברי הרס"ג וממילא אפשר לקבל עדות נפשות גם בפני ג".

 

2. שיטת יתר האחרונים[11]

הר"ן כשמביא את דעת רש"י וחולק עליו, הביא את הרמב"ם כסיעתא לדבריו, באומרו שברור הוא דחייבים שהעדים יעדו בפני הדיינים שפוסקים את הדין היינו כ"ג דיינים.


וכך כותב הרמב"ם (ב, ו):

"כשם שבית דין מנוקין בצדק כך צריכין להיות מנוקין מכל מומי הגוף. וצריך להשתדל ולבדוק ולחפש שיהיו כולן בעלי שיבה בעלי קומה בעלי מראה נבוני לחש, ושיהיו יודעין ברוב הלשונות כדי שלא תהיה סנהדרין שומעת מפי התורגמן".

מוכיח מכאן הר"ן שכל בית הדין צריך לשמוע את העדות ולא שישמעו מפי המתורמן. דברים אלו הינם בניגוד להבנת האו"ש צריכים ביאור, איך ניתן להסביר את הרמב"ם כרמב"ם ודעימה, שלכאו" מתוך דבריו נראה כרס"ג.

כותבים האחרונים הבנה בדברי הראשונים בכתובות (כא:), שם דנים אם יחיד מומחה הכשר לדון בדיני ממונות כשר גם לקבלת עדות, ועיי"ש ברמב"ן ובתשב"ץ (סי" א). והביאו את דברי הרמב"ם (ה, יח) כראיה לכך, וז"ל:

"יחיד שהוא מומחה לרבים אע"פ שהוא דן דיני ממונות יחידי אין ההודאה בפניו הודאה בבי"ד ואפילו היה סמוך… וכן הכופר בפניהם ואחר כך באו עדים הוחזק כפרן ואינו יכול לחזור ולטעון כמו שביארנו"

חלקו הש"ך (מו, ע) והנתיה"מ (ג, ג) בדעת הרמב"ם לגבי קבלת עדות ביחיד מומחה האם יועיל או דלא מועיל. הש"ך נקט לאסור, דהרי אין עליו שם בי"ד, אך הנתיבות טען שיועיל קבלת עדותו בפניו, דהרי הרמב"ם לא הביא דוגמה זו בין דוגמאותיו לעיל גבי סמכויותיו של דיין אחד.

משמע ממנו שלא אסר זאת. לדעת הש"ך אין צורך בהזכרת דין זה, דהרי אם אינו מוגדר כבי"ד בפשטות אין לו יכולת לקבל עדות, וסיבת הבאת שני הדוג" שם בדבריו, הוא מצד החידוש שיש בכל אחת ואחת (דהרי בעלמא מועילה הודאה שלא בפני בי"ד וחשבנו שמא גם פה אולי יועיל, קמ"ל שלא. וכך גבי הוחזק כפרן שמא טענתו בפני דיין אחד יעשהו לכפרן, קמ"ל שלא, ואכמ"ל).

לכאו" יש לחקור האם הגדר הוא דצריך קבלת עדות בפני בי"ד או דאין זה מדין בי"ד אלא דצריך בפני דיינים ראויים. וזהו הלימוד דכתיב "ועמדו שני האנשים לפני ה"" ודרשינן שני האנשים אלו העדים, לפני ה" אלו הדיינים. ובדרשה זו חלקו הראשונים והאחרונים, דאם זה מדיני בי"ד זהו דכתב הרמב"ם דיחיד מומחה אינו בי"ד פשיטא שאינו יכול לקבל עדות (הגרי"ז).

אך בפשטות דברי הרמב"ם נראה דאין צריך בי"ד אלא צריכים לקבל העדות בפני הדיין הראוי, וע"כ דיין הראוי לדון ראוי גם לקבל עדות וכמו בדיני ממונות דראוי גם יחיד, ממילא הוא ראוי לקבל עדות בממונות, כך אומר הנתיבות (שם).

ולפי צד זה שאין צורך לקבל עדות בפני בי"ד אלא רק בפני דיין הראוי, משמע שצריך לקבל את העדות בפני כ"ג הראויים לדון נפשות. זהו דעת הרמב"ן שקבלת העדות יהיה בפני הדיינים הראויים להעיד. דכי היכא דלגבי ממונות נקל באחד מומחה, בנפשות נחמיר בקבלת עדות בצורך בכ"ג, ואפי" אם אין זה מצד תחילת הדיני נפשות כסברא א" לעיל, אלא מצד מה שהם ראויים לדון, וממילא ג" אע"פ ששם בי"ד עליהם כיון דאינם ראויים לדון בנפשות, לא יועיל כלל. יוצא מהבנה זו של האחרונים, שהרמב"ם יוסבר כרמב"ן וכר"ן, דיש צורך בכ"ג לקבלת העדות[12].

 

ה. ביאור נוסף בדברי רס"ג

בספר אלה המשפטים למס" מכות הביא בשם הגה"צ רמ"י מאוסטרובצה לבאר את רס"ג בדרך מחודשת, מכיון שהדברים נפלאים לכשעצמם אביאם כלשונם ממש[13].

"בהגהות אשרי ב"ק דהורג אדם מחויב מדינא לשלם דמים ליורשים רק דחיוב מיתה פוטרתו דקלב"ם וא"כ כשבאו עדים להעיד שאחד הרג נפש הרי באים לחייב את הרוצח מיתה וממון, ולפוסקים שס"ל דבקלב"ם מועיל תפיסה כשתפסו יורשים בוודאי לא מפקינן מינייהו וכשהוזמו העדים לא יצטרכו לשלם ממון דהם מחויבים מיתה וגם תפיסה לא מהני אצלם כיון דעדים זוממים קנסא וכ"כ בתוס" כתובות פא"נ דבקנס לא מהני תפיסה, א"כ לא משכחת אצלם לחייב ממון דחיוב מיתה פוטרתם וגם תפיסה לא מהני. וכיון שכן הרי היא עדות שאי אתה יכול להזימה על הממון ובטל עדותם על הממון לעניין תפיסה ושוב הוי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולא תועיל עדותם גם על המיתה והיכי משכחת לחייב מיתה. אך אם באו שלושה אנשים שהם בי"ד להעיד על הרוצח שהרג הנפש ואנן קיי"ל דלא תהא שמיעה גדולה מראיה וכשראו ב"ד לא בעינן עדות שאי אתה יכול להזימה, אבל לענייןחיוב מיתה לא מהני ראיית בי"ד של שלושה דבעי בי"ד של כ"ג וא"כ כשיעידו אח"כ לפני בי"ד של כ"ג אינם צריכים לדון על חיוב ממון שעל זה כבר נגמרה עדותם ע"י ראייתם ולא באו בעדותם רק על חיוב מיתה ואז מהני עדותם דלגבי מיתה לחודא הוי יכול להזימה או דמשכחת שיעידו העדים שני פעמים פעם אחת על חיוב ממון ואח"כ עוד פעם על חיוב מיתה. וזו כוונת רס"ג דע"פ שני עדים לא מהני רק כשיהיה מקודם שלושה שקבלו עדותם בענייןתביעת ממון אז משכחת לה שאח"כ יקויים דבר ע"פ שני עדים לחייב מיתה כשיעידו בפני בי"ד של כ"ג וזהו פי" הפס" ע"פ שניים עדים יקום דבר חיוב מיתה רק כשמקודם יהיה קבלת עדותם בפני בי"ד של שלושה על הממון"[14].


[1] בקהילות יעקב כתב שאין מקום לחלק ולומר דדוקא במתורגמן שאינו מכלל הבי"ד אז נחשב לעד מפי עד, משא"כ כאן שחלק מן הבי"ד מבין לא יחשב כעד מפי עד (וע"ע שם סי" יא).

[2] סברא זו מצאנו בשו"ת חתם סופר (אבהע"ז סי" צד) שכתב דפסק שחתומים עליו ג" דיינים הבא לפני בי"ד אחר אין בו משום מפיהם ולא מפי כתבם, דבעדים כתיב "על פי" אבל בבי"ד כתב "אשר ירשיעון אלוקים" ואפילו מפי כתבם.

[3] וע"ע ברשב"ם בבא בתרא (מ: ד"ה קיום שטרות).

[4] ע"ע בטורי אבן (ר"ה כה).

[5] ואף הרבינו יונה בחידושיו הביא ביאור זה בשם הר" משה ז"ל (המיוחס לרמב"ם), דשניים לדבר ואחד לשמוע בתורה איירי, וכותב "דכמה גמגומים יש בזה" וכו".

[6] האריך בזה הכלי חמדה (שופטים יז, ו).

[7] וע"ע רמב"ם (עבודה זרה ד, ג), דמלשונו שם משמע ממש כדבר הזה, דחיתוך הדין בלבד הוא בבי"ד של שבעים ואחד, וע"ע בהרחבה בחידושי הגרש"ר (סי" ג).

[8] אגב הבאת ראייתו, נביא את דבריו בהבנת רס"ג, הבנה מחודשת: אומר האבי עזרי בעקבות הוכחתו שהובאה לעיל, שההכרח בביאור בדברי רס"ג דכל הכ"ג צריכים לשמוע את ההגדה של העדים, לא מצד הצורך בכ"ג הנצרכים לקבלת העדות, דלזה מספיקים ג". אלא דצריכים הם לשמוע מה שהעידו העדים דאל"כ איך ידעו העשרים האחרים אם רק שומעים הג" דהרי אם יגידו הג" לכ" הווי עדות אחד בשני בתי דין, אלא צריכים הכ" לשמוע ג"כ יחד עם הג" אך אינם ביה"ד לקבלת העדות. הנפק"מ היא אם צריכים לשמוע מצד קבלת כ"ג או מצד צורך ידיעת העדות.

[9] מנח"ח (מצווה תט, ג).

[10] ניתן לומר, שיסבור בהבנת גמ" זו כדברי הגאונים שהובאו לעיל, ביד רמ"ה. וממילא אינו מחויב להבנת רש"י שמדובר בהבנת שבעים לשון. מה עוד שבהלכה הקודמת הרמב"ם מדבר על חכמי העיר הראויים להורות בכל התורה כולה.

[11] רבי שמואל רוזובסקי.

[12] וע"ע בהרחבה בחידושי רבי שמואל (סי" ג).

[13] ועי" באריכות מרגליות הים.

[14] ואולי זוהי גם סברת רש"י (ח.).

נגישות